להגן על המיקרופון של רוגן

בשבוע החולף הציב ניל יאנג אולטימטום בפני ספוטיפיי: אני או ג’ו רוגן. המוזיקאי טען כי אינו מוכן שיצירותיו יחלקו את אותה הפלטפורמה עם רוגן, מנחה פודקאסט פופולרי, שלטענת יאנג מפיץ מידע מסוכן ומטעה בנוגע לקורונה. משום שספוטיפיי קשורה בחוזה הפצה בלעדי לתוכנית של רוגן (The Joe Rogan Experience), יאנג דרש שספוטיפיי תיקח אחריות, תסיר את התכנים האלו ותגן על הציבור. “לספוטיפיי יש אחריות לצמצם את התפשטות המידע השגוי בפלטפורמה שלה”, כתב יאנג במכתב פתוח לחברת התקליטים שלו, “תודיעו לספוטיפיי שאני רוצה את כל המוזיקה שלי מחוץ לפלטפורמה שלהם. הם יכולים לקבל את רוגן או יאנג. לא שניהם”.

בספוטיפיי החליטו שלא להסיר את תכני רוגן ובהתאם כל המוזיקה של יאנג הוסרה לבקשת האמן. אך הסערה לא שככה. בימים האחרונים הצטרפה למחאה ג’וני מיטשל שהודיעה גם היא על הסרת המוזיקה מהפלטפורמה בשל “השקרים המופצים בה”. התיוג DeleteSpotify# התחיל להשתולל ברשתות החברתיות, מעריצי יאנג הכריזו על מעבר לשירות המוזיקה של אפל (כי היום חתרנות חברתית מתאפיינת במעבר לשירותי התאגיד העשיר והגדול בארה”ב), בעוד שאלו שמצויים בלב מלחמת המידע על מגפת הקורונה הכתירו את יאנג מושיע או פאשיסט (תלוי בצד של הוויכוח שבו הם מצויים).  ספוטיפיי הודיעה כי תסמן תכנים מסוג אלו בתווית אזהרה ורוגן עצמו פרסם התנצלות פומבית על הסערה. 

כך נקלענו שוב למלחמת תרבות שבמרכזה פלטפורמה ועיסוק אובססיבי סביב השאלה “האם ספוטיפיי בחרה ברווחים על פני חיים?” אך האם זה המסגור הנכון? האם תמיכה ביאנג היא  תמיכה במדע, בעוד שתמיכה ברוגן או ספוטיפיי היא התנגדות לו? או שאולי יש כאן סכנה גדולה יותר מאשר התקווה להגנה?

כיחידים וכקולקטיב אנו באים בדרישות ערכיות בלתי פוסקות כלפי מותגים, חברות, אמנים ובעלי כוח אחרים. דרישה מחברות קוסמטיקה להפסיק לנסות מוצרים על חיות, מאמן שלא יופיע באזורי סכסוך או מאולפן שלא להעסיק במאי שמתעלל בשחקנים. הצלחת הלחץ, שהוא לגיטימי כמובן, תלויה במגוון גורמים: כלכליים, האם המחאה גדולה מספיק כדי ששורת הרווח תיפגע; ערכיים, האם אני מאמין במחאה ורוצה לקחת בה חלק; או אופורטוניסטיים, האם המחאה מגלמת את רוח הזמן ואני או המותג שלי רוצים להצטייר כקשובים? 

פרובוקציות והיעדר פילטרים

קשה לטעון שספוטיפיי נכנסה לעסקי המוזיקה מאהבה. אין לדעת מה בליבו של מייסד ומנכ”ל החברה דניאל אק, אבל לנוכח התגמולים הנמוכים להחריד שהחברה משלמת לאמנים, שהפכו לסטנדרט בתעשיית המוזיקה, ניתן להניח שספוטיפיי לא שם כדי לגשר בין אוהבי מוזיקה ליוצרים, אלא למטרות רווח. כסף הוא גם הסיבה שספוטיפיי רכשה בלעדיות על התוכן של רוגן בעסקת ענק של 100 מיליון דולר: היא רצתה להרוויח מהפופולריות שלו, אף שידעה שהוא פרובקטור חסר פילטרים שנותן לכל מי שבא במה: ממפיצי תיאוריות קונספירציה איומות, עד מומחים מכובדים, מאנשים גסי רוח וגזענים, עד אנשי רוח מאירים. ברור שגישה זו מקילה על מסגור הוויכוח הנוכחי כמלחמה בין מדע ורווח. כאילו בחירתה של ספוטיפיי בין רוגן, יאנג וכעת גם מיטשל היא רק מונחית רווחים, נגד מדע וממש על חשבון חיים. אך זה מסגור מסוכן ופשטני.

ג'ו רוגן. מייצג למיליוני מאזיניו אלטרנטיבה לתקשורת הממוסדת | צילום: בלומברג

בוויכוח יש כמה עובדות מוסכמות על הצדדים: אף שרק חלק קטן מתכניו של רוגן עוסקים במגיפה זוהי קביעה הוגנת למדי כי תכנים אלו מעוררי מחלוקת, מתסיסים, ולעיתים סותרים את מסקנותיה של הקהילה המדעית בנוגע למגפה. עוד מדויק לציין שבחודשים האחרונים אירח רוגן מספר מרואיינים שהקהילה המדעית רואה בהם מוקצים, שלא לומר שרלטנים, והעניק להם גישה לקהל מאזינים עצום שעומד בממוצע על כ־11 מיליון איש לפרק. בתגובה לפרק אחד ספציפי שבו רוגן אירח מדען שטען כי חיסוני mRNA אינם טובים, 270 רופאים כתבו מכתב פתוח לספוטיפיי שבו דרשו מהחברה לסמן את התכנים הללו באופן נקודתי כבעייתיים (לא להסירם) משום שהם “איום לבריאות הציבור”. יאנג ומיטשל נשענים בין היתר על מכתב זה בקביעתם על הסכנה שמהווה רוגן לציבור. אך הם לא ביקשו לסמן פרק, לא ביקשו להסיר פרק, אלא הודיעו כי הם מסירים את התכנים שלהם אם רוגן נשאר בפלטפורמה.

הפלטפורמה תמיד תימצא

בנקודת זמן זו חשוב גם לציין שהפופולריות לה רוגן זוכה היא בדיוק בשל גישתו הפרובוקטיבית וחסרת הפילטרים לכל נושא, ועל רקע שחיקה עצומה באמון הציבור במוסדות המסורתיים ונציגיהם. בין היתר זרועות המדינה ונבחריה בשל הקשרים ההדוקים בין הון ושלטון. גם אמצעי התקשורת נתפסים כמפלגים וסנסציוניים וגם הקהילה המדעית איכזבה לא אחת את הציבור הרחב בגישתה כאילו היא חפה מטעויות. 11 מיליון איש נוהגים להקשיב לפודקאסט של רוגן כאלטרנטיבה לתקשורת הממוסדת, לפוליטיקאים ולמדענים. 

ייתכן שחלק מהתכנים שאותם יצר רוגן מפקפקים בקהילה המדעית, אך האם משמעות הדבר שיש לקחת ממנו את הפלטפורמה ולמנוע ממנו זכות דיבור? לא. האם ספוטיפיי או 270 רופאים צריכים לקבוע על אילו תכנים יש לשים תווית אזהרה, כאילו פרק בפודקאסט היה חומר ממכר והם מנהל הסמים. גם לא. לא רק משום שמדובר במאמץ הולך ומקצין למנוע זכות דיבור באמתלות הולכות ומיטשטשות — פעם רק תכנים נצלניים או לא חוקיים, והיום גם דיבור שנאה או פייק ניוז. אלא משום שרק בהיסטוריה הקצרה של המגיפה הנוכחית, הוכח כי לא תמיד מה שהוגדר כסכנה לציבור הוא אכן כזה. כך למשל הספק ביעילותן של מסכות נהפך לנושא מעורר מחלוקת גם בקרב הקהילה המדעית; והספק במניעי יצרניות החיסונים לתת זריקת בוסטר שנייה — כאילו הם בעיקר קשורים לרווחים ולא להצלת חיים — הרבה יותר לגיטימי היום.

איור: יונתן פופר

ספוטיפיי לא צריכה ואסור שתהיה פוסקת של אמת. במיוחד כל עוד בעשותה כך היא פוגעת באחת מזכויות היסוד: חופש הביטוי. היא, כמו גם רשתות חברתיות אחרות, חייבות לוודא שהפלטפורמה שלה לא מנוצלות לרעה כמרחב לפעילות לא חוקית או כדי לעוות סדר יום ציבורי באמצעים מלאכותיים כמו בוֹטים, או קידום תכנים רק משום שהם סנסציוניים. התערבות בתכנים מעבר לכך חייבת להיות מוגבלת, אף שכבר כיום הנימוקים לצנזורה מרובים. אם מטיעונים ברורים כמו הפצת תכנים נצלניים ולא חוקיים, ועד טיעונים מעורפלים בדבר “דיבור שנאה”, “חדשות מזויפות” וכעת “מידע מטעה”.

מאבק בין רעיונות יכול להיות לא נעים ולכלול התדיינות ברעיונות גזעניים, הומופוביים, אנטישמיים או שוביניסטיים. במסגרתו גם ייתכן ששרלטנים יקבלו במה. אבל המאבק מעולם לא הוכרע או יוכרע בהשתקה מלאכותית של דעה, ודיון לא ימותן רק כי נלקחה מאדם אחד הפלטפורמה להפיץ את רעיונותיו. למעשה, מהלך כוחני כזה סופו להחריף את תחושת חוסר האמון ברשויות וליצור תגובה הפוכה שלילית. לא במקרה הטלת ספק ויכולת הפרכה הם הכרחיים לקיומו של מדע. והצלחתו לעמוד בפני רעיונות מתחרים מחזק — ולא מחליש אותו. 

De-platforming

ביטול פלטפורמות: איסור קבוע או חרם על אישי ציבור שנויים במחלוקת עם עוקבים רבים ברשתות החברתיות שבעקבותיו נמנעת ממנו הפלטפורמה לדבר בה ולהביע את דעתו