הפתרון בסולר | צילום: רויטרס
בדיקה
דיזל דיל: הפתרון להתייקרות הבנזין נמצא בסולר
למרות שרכבי דיזל אינם פופולריים בישראל כמו רכבי בנזין או מכוניות היברידיות, הם יכולים להוות תחליף משתלם לנהגים שצריכים לגמוע מרחקים ארוכים. קבלו את הדגמים המומלצים
מחיר ליטר בנזין כבר נושק לשמונה שקלים לליטר. העלייה ההדרגתית של כמה עשרות אגורות אמנם מייצרות כותרות בעיתונים, אבל לרוב הן לא באמת מורגשות בתצרוכת החודשית של משפחה שלא חורגת מממוצע הנסועה הישראלי השנתי שעומד על כ 15 אלף ק"מ. נפח מיכל הדלק של מכונית משפחתית ממוצעת הוא כ- 50 ליטרים והמשמעות היא שבהתחשב בנסועה החודשית הממוצעת של הישראלים, מדובר בערך בתדלוק מדי שבוע וחצי עד שבועיים בעלות של כ-400 שקל.
למעשה, כיום במקרים מסוימים סולר יותר זול מבנזין, או לפחות לא יקר מהבנזין משמעותית. בשוק הרכב הישראלי לעתים הפתרונות לבעיות של הצרכנים נמצאים מתחת לאף: ההיגיון הישראלי קובע שאם הבנזין התייקר, צריך לרכוש מכונית ששותה פחות בנזין, כלומר היברידית. או לשלם הרבה כסף על חשמלית עממית עם אבא סיני, אבל כיום לא מפתיע לגלות: בשוק המשומשות יש מקרים בהם דיזל יותר משתלם. (בשוק הרכב החדש כיום הדיזל הוא מצרך נדיר לעומת בשוק המשומשות בו יש עדיין מציאות).
מחירי הבנזין בישראל הם מחירים מפוקחים שנקבעים על ידי המדינה. זאת לעומת מחירי הסולר שאינם מפוקחים ולכן בזמן שמחירו של ליטר בנזין קבוע, מחירו של ליטר סולר משתנה באופן ניכר בין תחנה לתחנה, בין מפיץ אחד לשני ובין אזורים גאוגרפיים ברחבי הארץ. לדוגמה - באתר "סונול" מחיר ליטר בנזין בשירות מלא הוא 8.12 שקלים לליטר. מחיר סולר הוא 9.77 שקלים לליטר. ב"פז" מחיר ליטר בנזין הוא כצפוי 8.12 שקלים בשירות מלא (המחיר המפוקח), מחיר ליטר סולר הוא 17.17 שקלים. זו לא שגיאה, הפער עצום.
כאמור- מחירי הסולר שונים מאוד בין מפיצים ובין תחנות וגם תלויים במבצעים, הטבות והנחות. לעובדה ששוק הסולר הוא חופשי לחלוטין יש חסרונות, כמו השתוללות מחירים – ויש גם יתרונות, כמו מבצעים ומפיצים שמוכרים בזול כדי למשוך לדוגמה נהגי רכב כבד, שמתדלקים מאות ליטרים בכל שבוע. מבדיקת אתרים שעוסקים בהשוואת מחירי דלקים עולה שכיום ניתן למצוא בישראל תחנות שלפחות לפי פרסומים נקודתיים ניתן לרכוש בהן סולר קצת יותר זול מבנזין, או קצת יותר יקר מבנזין. ויש לכך חשיבות גבוהה:
רכבים בעלי מנועי דיזל אינם פופולאריים בישראל כמו רכבים היברידיים או רכבים בעלי מנועי בנזין. על פי סקירת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2023, רק 5.8% מכלי הרכב הפרטיים הנוסעים בכבישי ישראל מונעים בסולר (עדיין, לא מדובר במספר זניח, בישראל יש כ- 3.5 מיליון רכבים פרטיים). ויש לכך סיבות היסטוריות: בעוד שבאירופה עד לפני כמה שנים מכוניות בעלות מנועי דיזל תפסו מחצית מהשוק, בישראל יבוא של מכוניות נוסעים מונעות בסולר הותר לראשונה רק בשנת 1994. עד אז היבוא של רכבי דיזל היה מותר רק לרכב מסחרי. פרק הזמן שחלף מאז 1994 הוא טיפה בים במונחים של ענף הרכב ושוק הרכב הישראלי מעולם לא הצליח באמת לאמץ את הדיזל.
במהלך השנים התרחשו עוד שינויים: פרשת "דיזלגייט" בה פולקסווגן הסתבכה בסקנדל של רמאות בנתוני זיהום אוויר גרמה ליבואני הרכב לחשוב פעמיים האם לייבא רכבי דיזל, הרכב ההיברידי נכנס לשוק הרכב הישראלי ואחריו גם הרכב החשמלי. עם זאת, לא מעט דגמים בעלי מנועי דיזל בכל זאת שווקו בישראל בעשורים האחרונים.
עבור לא מעט ישראלים, דיזל אינו אופציה. מדובר בבחירה שנובעת מחוסר נכונות של יבואני רכב, בעיקר יפני וקוריאני, להשיק דגמים בארץ, בבורות של צרכנים ששבויים בתפיסות משנות השבעים הקובעות כי מנועי דיזל הם מזהמים ורועשים (אם כי פולקסווגן הוכיחה לנו שבנושא הזיהום בהחלט יש אמת בדברים) וגם ברתיעה מסוימת מטכנולוגיה שלא תפסה בארץ. אבל לדיזל יש לא מעט יתרונות. החשוב שבהם והרלוונטי ביותר כיום הוא צריכת הדלק: מנוע דיזל ממוצע צורך כ-50% עד 70% מכמות הסולר שצורך מנוע בנזין מקביל פר קילומטר. כלומר, בנסיעה של 100 ק"מ, מכונית בנזין תצרוך כשמונה עד עשרה ליטרים ואילו מכונית דיזל תצרוך חמישה עד שבעה ליטרים.
ההבדל טמון בטכנולוגיה: מנוע בנזין מצית את התערובת באמצעות ניצוץ שמוזן ממצת (פלאג בלשון המכונאים). מנוע דיזל מצית את התערובת באמצעות דחיסה. תהליך הדחיסה המודרני הרבה יותר מדויק ומבוקר מחשב הודות למערכות מסילה משותפת והזרקות ישירות וגם הרכב התערובת הנפיצה של הסולר (מה שמייצר פיצוץ שבתורו מניע את הבוכנות במנוע) שונה מבחינת היחס שבין נוזל הבעירה והאוויר. בשורה התחתונה: בהתחשב במחירי הדלק כיום, מי שיש לו מכונית דיזל ויש לו תחנה קבועה ויחסית זולה ישלם פחות. למעשה גם מי שיש לו מכונית דיזל והתחנה שלו מוכרת סולר במחיר יקר ב- 10% עד 20% מבנזין בכל זאת יחסוך. החיסכון מתבטא גם בטווח הנסיעה, כשמכונית דיזל יכולה לגמוע בקלות 600 עד 700 בין קילומטרים, משמע הסיכוי להיתקע באמצע המדבר ולהתפשר על סולר יקר נמוך. החזרה לתחנה הזולה בדרך כלל מובטחת.
אז אילו דגמים מומלצים? כאמור, הבחירה אינה נרחבת כמו באירופה, אבל עדיין יש מבחר. על מכוניות סופר מיני משומשות עם מנועי דיזל כמעט אין מה לדבר. באירופה הן נפוצות מאוד וצריכת דלק של 20 ק"מ לליטר אינה נדירה, אבל בישראל הן בקושי קיימות. אבל מי שממש יחפש יצליח למצוא פיג'ו 208 ידנית עם מנוע דיזל. הדגם יובא לישראל בין 2016 ל 2018 והמחיר נע סביב 25-35 אלף שקלים. צריכת הדלק האמיתית היא בקלות 1:16 ונהג שינהג בעדינות יכול להשיג תוצאות הרבה יותר מרשימות. ה-208 אינה אוטומטית ולמי שחושש מגיר ידני זו בעיה. המכלולים מוכרים היטב לכל מוסך שמטפל במוניות של פיג'ו וסיטרואן. הנוחות מצוינת אבל לפי שמועות בשוק, האלקטרוניקה היא עניין שדורש מומחה.
קיה ספורטאז' נחשב לאחד מרכבי הכביש שטח הנפוצים בישראל. המחיר נוח, המרווח שופע, יש מערכות בטיחות ויש סחירות גבוהה. הספורטאז' הנפוצים מצוידים במנועי בנזין בנפח 1.6 ו- 2.0 ליטרים שצורכים בערך ליטר לכל 10 קילומטרים של נסיעה. אבל אותו ספורטאז' פופולארי קיים גם בגרסה שצורכת הרבה פחות: ספורטאז' טורבו דיזל יובא לישראל מ- 2019 ועד 2022. הוא כמובן אוטומטי, מאובזר לא פחות מספורטאז' בנזין ומצויד במנוע שמפיק 136 כוחות סוס. המחיר הריאלי הוא כ-90 עד 120 אלף שקל לקיה ספורטאז' שעושה בדיוק את מה שעושה ספורטאז' בנזין אבל פותר את הבעיה שיש לרוב רכבי הכביש שטח: צריכת הדלק.
ואם כבר רכב כביש שטח, יש כיום בשוק גם כאלה שיכולים באמת לנסוע בשטח, אפילו שטח קשה יחסית. בדאצ'יה שמים דגש על גרסאות הטורבו דיזל של המנועים היותר ותיקים של רנו, ולמרות שהשילוב הזה לא תמיד נשמע כמו להיט, בדאסטר מדובר בשילוב מעולה: תיבת הילוכים ידנית וכפתור שמעביר את הדאסטר להנעה כפולה. המנוע בגרסת הדיזל הוא ה- 1.5 הוותיק של רנו שרוב המוסכים המתאימים יודעים לטפל בו גם אחרי מאות אלפי קילומטרים. צריכת דלק ריאלית היא 15 קילומטרים לליטר ויכולת השטח באמת טובה. החיסרון הוא שהדאסטר אינו רכב מעודן, בדאצ'יה העדיפו להשקיע בעמידות. דאסטרים מהדור הראשון עוד ניתן למצוא בשוק, אם כי חלקם עברו חיים קשים. מחיר ריאלי לרכבים עם הנעה כפולה משנת 2014 ועד 2019 נע סביב 35 אלף שקלים עד 75 אלף שקלים.
קשה לא להתייחס לרכב דיזל משפחתי בלי להתייחס לסקודה אוקטביה. האוקטביה היא מרכבי הדיזל הנפוצים בישראל ואלפי נהגי מוניות שהצטיידו באוקטביות יצרו מצב בו מוסכים רבים יודעים כיצד לטפל בה. ויש הרבה דגמי דיזל של האוקטביה: ידניים, עם מנוע בנפח 1.6 ליטרים, עם מנועי 1.9 ליטרים וגם עם מנועי 2.0 ליטרים. למי שיתאמץ יש גם סטיישן ענקית. לדוגמה, מחיר ריאלי של אוקטביה דיזל סטייל אוטומטית עם מנוע 2.0 ליטרים נע בין 65 אלף שקל למודל 2017 ל 113 אלף שקל למודל 2020. היתרונות: נוחה להפליא, מרווחת מאוד, הנדסת אנוש מעולה, קלה לטיפול.
החסרונות: מחירים גבוהים, תיבות הילוכים אוטומטיות דורשות מכונאי מיומן. הראפיד, אחותה הקטנה והפשוטה יותר של האוקטביה יובאה ארצה בגרסה ידנית עם מנוע דיזל בנפח 1.6 ליטרים שמוכר היטב מהאוקטביה. המחיר הריאלי לראפיד דיזל מן השנים 2013 עד 2016 נע בין כ 23 אלף שקל לכ 31 אלף שקל. צריכת הדלק הריאלית שהיא פועל יוצר של תיבה ידנית ומנוע דיזל קטן יחסית נעה בין 16 ק"מ לליטר ל 20 ק"מ לליטר בקלות.
אגב מכונית משפחתית, לקיה יש גרסת דיזל אוטומטית של הסיד. והיא גם סטיישן. המנוע שלה הוא ה CRDI, כלומר דיזל בעל מסילה משותפת שפותח יחד עם יונדאי. הוא מפיק 136 כוחות סוס והסיד סטיישן דיזל לא רק נוסעת הרבה יותר טוב מגרסאות הבנזין, היא גם שותה בממוצע ליטר של סולר לכל 16 קילומטרים בידיים של נהג מאוד לחוץ, או אפילו ליטר ל 18 קילומטרים בידי נהג רגוע. היא נראית כמו סיד סטיישן רגילה, נוסעת כמו סיד סטיישן רגילה ודווקא בגלל שהיא דיזל היא פחות פופולארית, ולמען האמת די נדירה בשוק. מחיר ריאלי לסיד סטיישן LX שיובאו בין 2015 ל 2018: בערך 30 עד 46 אלף שקלים.