מרוויחים מצרות וקמים בבוקר כדי לריב: למה לא אוהבים עורכי דין?

1. מופע הליטיגטור

ההזדהות עם הנאשם היא סיבה טובה לשנאת עורך הדין

"למה לא אוהבים עורכי דין?" זהו הפרק החדש שכתב עו"ד איל רוזובסקי למהדורה השנייה של ספרו "סודות הליטיגציה", שיצא לאחרונה בהוצאת בורסי. רוזובסקי מדבר בעיקר על הליטיגטורים, עורכי הדין שמופיעים בבית המשפט, על כל המשמעויות של הביטוי "הופעה" - תיאטרליות, דרמה, רטוריקה, דמגוגיה, ובעיקר ההזדהות עם הדמות – במקרה זה הלקוח, שיכול להיות חף מפשע אבל גם חלאה מזוקקת. "מקום שבו חל שלטון החוק", כותב רוזובסקי, "זכאי כל אדם לייצוג משפטי הולם". והוא מונה את הזכאים (לייצוג) האלה: נאשמים ברצח, אונס, סחר בסמים, מעשה טרור, מי שגנב מיתומים ואלמנות, מי שהותיר חובות של מיליונים וגרם לרבים לאבד את חסכונותיהם. וניתן להוסיף דרגות שפל שרוזובסקי נמנע מלרדת אליהן כמו סוחרים בבני אדם, פדופילים ועוד.

יש עורכי דין שמופיעים במהדורות החדשות, ואחרי פגישה של כמה דקות עם הלקוח שנעצר הם כבר יודעים להסביר את גודל העוול שנגרם לו

רוזובסקי הוא סנגור צווארון לבן - אזרחי ופלילי - כזה שלקוחותיו הם מהסוג שבימים כתיקונם מתארחים בביתו והוא בביתם. באבולוציה של יחס הציבור והתקשורת לפושעים - הלקוחות האלה, שהוכתרו גם כ"מושחתים", הפכו בשנים האחרונות לגרועים שבעבריינים. אלה שאין להם את "הנחת" האומללים קשי היום או את הילת הרומנטיקה, התעוזה והמעמד החברתי שאופפת לעתים את בכירי הפשע המאורגן. מושחתי הצווארון הלבן הפכו בהדרגה לנקלים שבעבריינים וגם לאיום ממשי על החברה. מנוולים שיש להם הכל. ילדי (ומבוגרי) שמנת שמרופדים בשלושת הכ"פים של כסף, כוח וכבוד, אבל תמיד, כדברי השיר המפורסם של אריק איינשטיין, תמיד ירצו יותר. בכירי פוליטיקה ועסקים שאפילו הקולנוע ההוליוודי ממצב אותם בשנים האחרונות כאיום החברתי מספר אחת בסרטים כמו "וול סטריט", "מכונת הכסף", "מפלצת הכסף" ועוד. אלה הלקוחות של רוזובסקי, והם אולי הסיבה שהוא הקדיש לעצמו ולקולגות שלו את הפרק "למה לא אוהבים עורכי דין?".

2. מרוויחים מצרות

עורכי הדין נתפסים כתאבי בצע שמרוויחים היטב ממצוקת הלקוח

ההזדהות עם הלקוחות היא אחת הסיבות ללמה לא אוהבים את עורכי הדין. עורך הדין הוא השלוח של הלקוח, ושלוחו של אדם – כמותו. רוזובסקי מזכיר לנו את עורכי הדין שמופיעים במהדורות החדשות בטלוויזיה, ואחרי פגישה של כמה דקות עם הלקוח שנעצר הם כבר יודעים להסביר את גודל העוול שנגרם לו. הייצוג הטלוויזיוני הזה שמתווסף לייצוג המקצועי מעמיד את הסנגורים לא רק בזרקורי המצלמות אלא בעיקר בזרקורי הדילמה – עד כמה ניתן להתבזות בהגנה על הלקוח, וכמה שכר טרחה נחוץ לשם כך. אני נזכר באותה סנגורית של בכיר פשע מאורגן שהתראיינה דקות ספורות לאחר שטיל נורה לתוך סלון בביתו והסבירה: "לא ברור מה קרה כאן, הרי אין לו בכלל אויבים". "זו לא עריכת דין אלא יחצ"נות", כותב על כך רוזובסקי.

"גם בלקוח נעוצות סיבות רבות לכך שעורכי דין אינם אהובים", הוא מסביר. יש לקוחות שמפתחים כעסים על עורך הדין ורואים בו את המקור לכל צרותיהם, ובעיקר לקוחות שזועמים על עורך הדין שנותר מקצועי ולא מעורב רגשית. והכי הם כועסים על שכר הטרחה. "יש לא מעט לקוחות", הוא כותב, "שלא מבינים מדוע עורך הדין מצפה לתשלום מעבר לעונג הרב הכרוך בייצוגם, ולמה השכר, כולל זה שהוסכם מראש, כה גבוה".

וזה מוביל לסיבה הראשונה שמונה רוזובסקי בפרק הזה: "עורכי דין נתפסים כאנשים תאבי בצע שמרוויחים כסף רב מצרות של לקוחותיהם". וכאן הוא חושף מידע מעניין שלא בהכרח ידוע לכולם: "רוב עורכי הדין אינם אנשים עשירים והכסף שאנו מרוויחים משולם לנו תמורת עמל רב, יזע ודמעות, עבודה קשה, ולא מעט עוגמת נפש".

3. ריב ומדון

עורך הדין קם בבוקר, מציץ ביומנו ובודק עם מי עליו לריב היום

סיבה נוספת היא היותם של הליטיגטורים אנשי ריב ומדון, ששים אלי קרב, שניחנים ב־Killer Instinct מפותח. כאלה שאוהבים לנצח. הו, כמה שהם אוהבים לנצח, אפילו יותר, לא תאמינו, משהם אוהבים את שכר הטרחה. אבל, הדרך לתהילה ולכסף עוברת דרך הרבה ריב ומדון. עורך דין כזה קם בבוקר, מציץ ביומנו ובודק עם מי עליו לריב היום: שותפיו, עורכי הדין של הצד השני, שופטים, פקידים, רגולטורים. והיריב הכי קשה הוא כמובן הלקוח שלו שאף פעם לא מרוצה. תמיד אפשר היה לעשות יותר למענו, תמיד ניתן היה לשלם פחות.

סיבה נוספת ללמה לא אוהבים את עורכי הדין היא הנפיחות, הנטייה להאריך, להתחכם, לערפל, לסבך דברים, להתחמק מתשובות ברורות. והעיקר – לנצל כל פרצה אפשרית, בחוק או במצבת הראיות, כדי למלט דרכה את הלקוח. לא פעם מחדלי התביעה והמשטרה אחראים לחילוץ רשעים לא פחות מכישרונות סנגוריהם.

עו"ד איל רוזובסקי, מחבר "סודות הליטיגציה". בכל זאת, לא ניתן להתכחש לתפקיד החשוב של פליליסטים בחברה דמוקרטית | צילום: שאול גולן

אבל אחרי כל אלה, לא ניתן להתכחש לתפקיד, שלא לומר האחריות החברתית שהם נושאים בחברה דמוקרטית. אחריות להמחשת ותרגום המושג "משפט צדק", והורדתו ממרומי האטמוספרה התיאורטית למעמקי המימוש הפרקטי. חברה חייבת לנאשמיה משפט צדק, שמשמעותו הגנה מרבית לכל אדם שעומד בסיכון לשלילת חירותו, ובמקומות אחרים – גם סיום חייו. וחברה דמוקרטית הולכת אף צעד אחד נוסף באמצעות "הרשעה מעבר לכל ספק סביר", שמאפשרת לסנגורים מרחבי תמרון לזיכוי נרחבים ביותר. לא רק בהטלת ספק סביר בראיות התביעה, אלא גם באמצעות נתיבי חילוץ עוקפים כמו פסילת ראיות, הגנה מן הצדק וגיוס מחדלי חקירה ותביעה להגנת הלקוח.

4. זירת קרב

עורכי הדין נדרשים להגיע מוכנים לתנאי הזירה: התיק, היריב והשופט

רוזובסקי מונה את התכונות הנדרשות לליטיגטור: חד, ממוקד וענייני; בעל כושר שכנוע מעולה, בעל כושר ריכוז עילאי, בעל כושר ביטוי מעולה, בעל מחשבה מהירה ועוד. והכי חשוב, בעל יכולת לזהות את השופט, להבין מה חשוב לו ולהגיב בהתאם.על הליטיגטור להגיע מוכן לדיון המשפט. מכיר היטב את נבכי התיק ואת נבכי אישיותו של השופט. זו זירת הקרב שעליו לסגל עצמו לתנאיה, להכיר ולקרוא אותה כדי להשליט עליה את הנרטיב הרצוי לו. לפעמים, אל מול יריב שלא נופל ממנו באיכויותיו, בעיקר כזה שקרא את ספרו של רוזובסקי.

רוזובסקי, מבכירי הליטיגטורים בישראל, עזב ב־2016 את משרד צרלמאייר ועבר עם כל המחלקה שבראשותו למשרד מיתר. המהלך הפתיע לפחות בהיבט הזה שבמיתר היתה כבר מחלקת ליטיגציה מפוארת בראשות עו"ד ד"ר רלי לשם. כך נוצרו במיתר שתי מחלקות ליטיגציה.

מי שחזה, כמוני, במרבית הליטיגטורים המובילים בישראל, האזרחיים והפליליים, יכול להצביע על מגוון מרתק של דמויות, שונות זו מזו, שחולקות לא מעט דמיון אבל גם שונות בגישתן ובטקטיקות ההפעלה והפעולה שלהן. כמו פרפורמרים מעולים שמביאים לבמה איכויות שונות לחלוטין. יש תוקפנים יותר, ויש אדיבים יותר, יש הנוטים לדרמטיזציית יתר ויש מאופקים יותר, יש אינטלקטואלים יותר ויש תמציתיים יותר. כולם מחפשים את השילוב המיטבי בין תכונותיהם וחוזקותיהם לבין תנאי הזירה – התיק, היריב, השופט.