מה הבעיה בלנתק את עזה מהרשת?

מאז פרצה המלחמה בעזה, קרסה תעבורת האינטרנט ברחבי הרצועה במעל ל־80%. לפי עמותת הזכויות הדיגיטליות Access Now, ההפסקות ברחבי עזה נבעו משילוב של התקפות ישירות על תשתית תקשורת אזרחית כמו מגדלי סלולר וספקיות אינטרנט, הגבלות על גישה לחשמל ושיבושים טכניים לשירותי טלקומוניקציה. כל אלו התרחשו באופן לא אחיד, לעיתים לא מכוון עד ה־27 באוקטובר. אז, כהכנה לכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, נותק לחלוטין האינטרנט ברצועה במטרה למנוע כל תקשורת באזור. חברות התקשורת הפלסטיניות Jawwal ו־Paltel הודיעו על השבתה מוחלטת ורק לאחר 36 שעות הוסר בהדרגה כיבוי האינטרנט. זו לא היתה הפעם היחידה שצה"ל נהג כך. ב־1 בנובמבר חלה השבתה מלאה נוספת למשך כל שעות הלילה. בליל ה־5 בנובמבר נותקה עזה שוב מהאינטרנט, הפעם ללמעלה מ־15 שעות.

כשאירועים אלו התרחשו, חלקים בקהילה הבינלאומית דרשו להשיב את האינטרנט. המיליארדר אלון מאסק אף אמר שחברת הלווין שלו סטארלינק תעניק שירותי אינטרנט לעזה. ארגון הבריאות העולמי (WHO) הסביר כי בשל ההשבתה הוא לא יכול ליצור קשר עם הצוותים או המתקנים הרפואיים. ערוצי תקשורת מקומיים ובינלאומיים טענו כי ההשבתה מונעת מהם קשר עם הכתבים בשטח ומשבשת את יכולתם לדווח על המלחמה. אחרים הסבירו כי השבתת האינטרנט לכל תושבי הרצועה היא בבחינת "עונש קולקטיבי" אסור; ואחרים, בין היתר גם Access Now טענו שניתוק האינטרנט נועד למנוע תיעוד של פעילות צה"ל באזור, ובחסות הדממה להשיג מטרות צבאיות, לא משנה המחיר או ההפרות. התגובה היתה כה עזה עד שכמעט היה אפשר לחשוב שמדובר באירוע שלא נראה כדוגמתו, שאין לו הצדקה או שמתעלם מהדיון המתמשך והלא מוכרע לגבי אינטרנט כזכות.

1. אחריות המדינה להבטיח חיבוריות

זה אולי יפתיע כמה, אך השבתות אינטרנט יזומות על ידי ממשלות הן תופעה נרחבת. דוקטרינת השבתת האינטרנט החלה לתפוס תאוצה בתקופת האביב הערבי וההפגנות בכיכר א־תחריר במצרים בינואר 2011. הנשיא דאז חוסני מובארק העביר את המדינה למצב לא מקוון למשך חמישה ימים ארוכים. במרץ אותה שנה מועמר קדאפי ניתק את לוב למשך שלושה ימים עד לגינוי כללי מצד הקהילה הבינלאומית.

בשנה החולפת הן התרחשו באופן משמעותי ולמשכי זמן ארוכים על ידי ממשלות בבנגלדש, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מצרים, אינדונזיה, איראן, עיראק, סודן, מיאנמר וזימבבואה. שיאנית ההשבתות שנה אחר שנה היא הודו שידעה להשבית גם לחודשים שלמים את האינטרנט לחבל הארץ המסוכסך קשמיר. כל ההשבתות האלה נעשו ונעשות גם היום על ידי הממשלות כלפי האזרחים שלהן. הן גם ממעטות לזכות בתשומת לב מהקהילה הבינלאומית, ומדווחות בעיקר על ידי ארגונים כמו Access Now. חלק מההשבתות אינן בבחינת "הורדת השלטר" ונעשות תוך שימוש בטכניקות עקיפות שהופכות את השימוש באינטרנט בלתי אפשרי. כך למשל באינדונזיה ואיראן הממשלות הפחיתו את מהירות האינטרנט עד כדי כך שכמעט לא ניתן היה לעשות בו שימוש, וברוסיה העבירו ויישמו חוק שהעניק למדינה את הכוח והשליטה לחסום כל דבר, מהודעה בודדת ועד סגירת רוסיה לכל קישוריות חיצונית. "לעתים קרובות מדי, ערוצי תקשורת מרכזיים או רשתות תקשורת שלמות מואטות או חסומות", נכתב בדו"ח של האו"ם בשלהי 2022 על השבתות אלו והוסיף כי הדבר שלל ל"אלפי או אפילו מיליוני אנשים מהאמצעים היחידים להגיע ליקיריהם, להמשיך בעבודתם או להשתתף בפוליטיקה, דיונים או החלטות". בדו"ח ציינו כי קואליציית KeepItOn# תיעדה 931 השבתות בין 2016 ל־2021 ב־74 מדינות, כשחלק מהמדינות חוסמות תקשורת שוב ושוב ולאורך תקופות זמן ארוכות. "ההצדקה הרשמית להשבתות לא היתה ידועה ב־228 השבתות שדווחו על ידי החברה האזרחית ב־55 מדינות", נכתב בדו"ח.

במקביל לדוקטרינה זו וככל שחלף הזמן התפתח דיון במדינות מערביות סביב האופן שבו יש לראות באינטרנט — לא כפי שהוגדר בעבר "שירות", אלא "תשתית חיונית", כמו מים וחשמל. דיון זה החל בעקבות השבתות שהתרחשו כפועל יוצא של השקעה ממשלתית נמוכה בתשתיות ושל אירועי אקלים קיצוניים, כמו גם החלטות של חברות תשתית אינטרנט פרטיות שלא להעניק שירותים לפלטפורמות מסוימות. כך למשל חברת תשתית האינטרנט Cloudflare ואמזון החליטו להפסיק לארח אתרי אינטרנט שקידמו דיבור שנאה, כמו הרשת החברתית Gab שהפכה ברבות הימים לבית של כל מה שהוא אנטישמי. הכוח של חברות פרטיות להגביל את חופש הביטוי או הזנחה של מדינה בתשתיות אינטרנט דחפו כמה לטעון כי למדינה יש אחריות להבטיח חיבוריות, ממש כפי שיש לה אחריות להבטיח מים וחשמל. כי גישה לאינטרנט היא זכות בסיסית, כלי עזר חיוני שלא ניתן לחיות בלעדיו, ומניעת תשתית זו או טיפול לקוי להבטחתה הם "פרקטיקה של דיכוי", שמייצרת פחד ובלבול.

2. במלחמה יש פרשנות שונה לזכויות

התפתחויות טכנולוגיות בחמישים השנה האחרונות שינו באופן כה עמוק את האופן שבו חיינו מתנהלים עד שזה נראה בלתי נמנע להידרש לחשיבה מתקדמת יותר לגבי זכויות בסיסיות והדרך להבטיחן. אך כל הדיון הזה, חשוב ככל שיהיה, לא נעשה כחלק ממהלך מלחמתי בין צדדים עוינים. גם דו"ח האו"ם בנושא לא התייחס לנושא. בזמנים אלו, זכויות אדם, למרבה הצער, מקבלות פרשנות שונה לגבי קדושתם. הזכות הבסיסית מכולן — לחיות — מופרת בחסות המלחמה תוך ציטוט של רעיונות כמו יחסיות וסבירות. האם השבתת אינטרנט מוגבלת בהיקפה בזמן מלחמה אמורה לעמוד באותם הסטנדרטים של עתות שלום? האם באמת דין אינטרנט כדין מים נקיים?

לאורך ההיסטוריה האנושית נוהלו מלחמות גם בזירת המידע, ותמיד התקיימו גם מאמצים מלחמתיים להשבית או לשבש את יכולת האויב לתקשר. בין אם אלו היו שליחים רכובים, תקשורת רדיו או לוויינית, היו אלה יעדים צבאיים לגיטימיים. גם אם פגיעה בהם משמעותה היתה פגיעה ביכולת הציבור לדעת.

אין לבלבל מאמצים לקטוע העברת מידע כחלק ממהלך המלחמה עם מאמץ לפגוע באמצעי תקשורת כדי לבסס נרטיב מסוים. חסימת אתרי חדשות ערביים בצו חירום באופן סלקטיבי על ידי משרד התקשורת היא דוגמה לפגיעה שאינה חלק מהמאמץ המלחמתי הישיר. זאת התגוננות ממשלתית מהסוג הנמוך ביותר. ואילו כאשר כוחות הביטחון הישראליים משביתים את האינטרנט בעזה לפרקי זמן קצובים ברגעי מפתח של הלחימה — אין הדבר נועד לצורכי תעמולה והשתקת קולות באופן אגרסיבי שלא יאה למדינה דמוקרטית. תכלית ההשבתות הינה פגיעה במטרות הצבאיות של חמאס. האם מטרה זו מקדשת את האמצעים? אולי. ועולה גם השאלה אם היא מידתית וסבירה או, אולי, רק מייצרת יותר פחד בקרב אוכלוסייה אזרחית שמצויה בין כה וכה במלחמה.

אמנת ז'נבה דיגיטלית

הצעה לנסח ולאמץ פרוטוקול בינ"ל חדש שיבטיח לאזרחים הגנה מפני התקפות סייבר ולהכיר בתפקידן של חברות טכנולוגיה בפריסת שירותים הקשורים לתקשורת, נתונים ומידע כמאמץ הומניטרי