"כשהמפכ"ל מתבטא בהומופוביות חשוב להציג מחזה על זוג אבות"

המחזה: מולי וגידי הביאו לעולם לפני 15 שנה את בתם מיכאלה בהליך פונדקאות. הם שמרו על קשר עם הפונדקאית, לא הסתירו ממיכאלה את נסיבות הולדתה ואף אמרו לה שבגיל 18 תוכל ליצור קשר עם תורמת הביצית. יום אחד, בשיאו של משבר בזוגיות, התברר להם שמיכאלה כבר יצרה קשר עם התורמת מאחורי גבם והם יוצאים יחד למסע מטלטל ומפתיע. אחרי ההצלחה הגדולה של המחזה "את שאהבה נפשי" שכתב המחזאי איתי סגל בהשראת הרצח בבר נוער ונגע בסוגיות של טיפולי המרה, הומופוביה ופשעי שנאה, מגיע "האבא שיכולתי להיות" המבקש לעורר שיח על מושג המשפחה בעידן החדש ומעלה שאלות נוקבות על סוגי ההורות השונים, ביולוגית או לא.

"זה לחלוטין לא הסיפור שלי, אבל יש בו מרכיבים אוטוביוגרפיים, כי אי אפשר לכתוב על דברים שאתה לא מכיר", אומר סגל, שמגדל יחד עם בן זוגו שני ילדים. "השאלות בהצגה לא קשורות בהכרח למשפחות גאות, אלא בשאלות שכל הורה שואל את עצמו. במקרה של הקהילה הלהט"בית אלה אנשים שבוחרים להיות הורים. זה לא מחזה על אבות גאים והילדה שלהם, אלא על הבחירה להיות הורה. כאבא אני מרגיש שהדילמות שלי דומות לדילמות של משפחות אחרות, אבל זה נכון שהבאתי לעולם ילדים בווריאציה שמחייבת להיות יותר אחראי על האופן שבו אני מספר להם את הסיפור שלהם".

המשתתפים: אבישי מרידור (גידי), ישי בן משה (מולי), אורלי זילברשץ, דריה רוזן (מיכאלה), דב רייזר, יובל סלייפר ואילנה קיוויתי.

הבמאי: משה קפטן, מנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה. "איתי מצליח לספר סיפור רחב דרך נקודת מבט ספציפית של הקהילה הגאה, אבל זה רלבנטי להרבה סוגי הורים: מאמצים ויחידנים", אומר קפטן. "בסיפור הזה לילדה יש הורה אחד לא ביולוגי ונשאלת השאלה הגדולה מהי הורות? האם להיות אבא ביולוגי הופך אותך לאבא, או האם לקום כל בוקר ולבחור להיות אבא הופך אותך לאבא. ההחלטה להביא למרכז הבמה בתיאטרון הלאומי מחזה שעוסק בחיים של הקהילה הגאה אמורה לנרמל את הסיטואציה. עם זאת, המחזה הספציפי הזה שואל שאלות נוקבות על נושא שלא מספיק מטפלים בו ואין עליו מספיק מחקרים ומאמרים. החברה צריכה לשאול את עצמה שאלות על הורות, פונדקאות, תרומת ביצית ומהי הורות שיש בה אבא ואמא או אבא ואבא. חלק מתהליך נירמול של סיטואציה הוא לדבר על דברים, או במקרה הזה על תופעה שקיימת ונוכחת בחיים שלנו, ובישראל יותר מכל מקום אחר, דווקא בגלל המורכבות של המדינה והחברה שלנו. לתיאטרון יש כוח להציג שאלות שצריך לדון בהן".

העבודה: בחדר החזרות עובדים על סצנה טעונה שבה מתקבצת המשפחה לקראת מפגש עם תורמת הביצית. את מיכאלה משחקת רוזן, המככבת בסרטה החדש של תום נשר "קרוב אליי". זו הפעם הראשונה שלה בתיאטרון. "זה חלום שמתגשם", היא אומרת. "קפטן ואיתי נתנו לי הזדמנות מטורפת ואני לומדת בכל רגע מאנשים מנוסים ומוכשרים, כמו אורלי זילברשץ שאני מעריצה. תיאטרון זה בכל יום לשחק מחדש - מה יכול להיות יותר כיף מזה?".

על העבודה עם סגל שנוכח בחדר החזרות אומר קפטן: "אומרים שהכי נוח לשחקנים ובמאי בחדר חזרות כשהמחזאי לא נוכח, אבל יש לזה גם יתרונות. אחד הדברים החשובים זה שמחזאי יאפשר לבמאי להסתכל על המחזה דרך המשקפיים שלו - וכשזה קורה הכל טוב. זו מערכת יחסים מורכבת, אבל במקרה של איתי ושלי אנחנו חברים וזו פעם שנייה שאנחנו מעלים משהו במשותף, אז אנחנו מנהלים דיאלוג בריא שמפרה את היצירה והופך אותה לשלמה יותר".

סגל ערך תחקיר לקראת הכתיבה ונפגש גם עם אנשי מקצוע. "אחרי הרבה שנים שהקהילה נאבקה על שוויון והזכות להיות הורים מותר לנו לשאול גם שאלות יותר מורכבות, גם אם התשובות לא לגמרי ברורות. נפגשתי עם פסיכולוגים של הקהילה הגאה ורובם אמרו שאין מספיק מחקר על הליך פונדקאות בישראל ובמשפחות גאות. אבל באופן שבו הם נתקלים בזה הם לא יכולים להצביע על הבדל ממשפחות הטרוגניות נורמטיביות, אלא באותן דילמות ובעיות. הילדים שלי גדלים בעולם שבו קיימות משפחות מכל הסוגים: זוג אבות, זוג אמהות, הורות משותפת ועוד. זה כבר דבר פחות חריג בנוף. ועדיין, יש חשיבות עצומה לכך שהתיאטרון הלאומי שם על הבמה שלו מחזה שבמרכזו משפחה גאה. בטח בימים שבו קיצונים עולים לגדולה והמפכ"ל מתבטא בהומופוביות כלפי הקהילה".

הבמה: את התפאורה עיצב אדם קלר. "במחזה מרובה לוקיישנים כמו זה אני תמיד מעדיף חלל מופשט שבו הכל יכול להתקיים ולא לבנות תפאורה מסובכת ומתחלפת לכל סצנה", אומר קפטן.

הצגה ראשונה: 15 באוקטובר.