לדרעי לא אכפת מהחיילים, האחריות היא של גנץ

לאריה דרעי לא אכפת מהחיילים. האמת, לא אכפת לו ממדינת ישראל. האיש שיושב כ"משקיף" בקבינט המלחמה ארגן לעצמו הלילה הגדלה של תקציב התמיכה באברכים השנה ל-1.09 מיליארד שקל. צריך לקרוא שוב: תקציב התמיכה באברכים שלא מתגייסים ולא מסכנים את קצה הזרת שלהם יגדל ב-2023 ב-164 מיליון שקל נוספים מעבר ל-925 מיליון השקלים שהוקצו לכך מלכתחילה בהסכמים הקואליציוניים. הוא יגדל למרות שפרצה מלחמה ומאות אלפי חיילים שכן מסכנים את חייהם נשלחו לחזית על ידי קבינט המלחמה שדרעי משקיף בו. הוא יגדל למרות שעלויות מצב החירום והלחימה ושיקום העורף הן בלתי נתפסות בגודלן.

בשעה שכל אזרחי ישראל ישבו אתמול בערב שבורי לב ומתוחים עד קצה היכולת מול הטלוויזיה כדי לראות מי מהאומללים שנחטפו על ידי החמאס יחזור ומי ימשיך להירקב בעזה, אריה דרעי ויתר ראשי המפלגות החרדיות, בגיבויו המלא של שר האוצר מהציונות הדתית, עמלו קשה כדי להגן בחירוף נפש על הכספים הקואליציוניים. והם הצליחו.

דרעי, שנאסר עליו לכהן כשר בשל הרשעותיו ובכל זאת מצליח להשתחל לפגישות קבינט עם ג'ו ביידן, הוא כנראה הציניקן המכוער ביותר בפוליטיקה הישראלית

פרט לתוספת האברכים, גם 400 מיליון השקלים שהוקצו ל"תלושי דרעי", שממיינים עניים לפי אינטרס מפלגתי, נשארו 400 מיליון שקל. גם תוספת התקציב לעמותות המשלמות משכורות למורות בחינוך החרדי תצא לדרך. היא אומנם צומצמה מ-302 מיליון שקל ל-177 מיליון שקל, אבל חשיבות התוספת היא בתקדים שטמון בה: בפעם הראשונה שר החינוך יכיר בכך שבתי הספר החרדיים, שמסלילים את בוגריהם לישיבות ולא להתגייסות או להשתלבות בעבודה, מוסדות שהפיקוח עליהם רופף או לא קיים כלל, הם מעתה חלק מרפורמת "אופק חדש", ממש כמו בתי הספר הממלכתיים.

דרעי, שנאסר עליו לכהן כשר בשל הרשעותיו ובכל זאת מצליח להשתחל לפגישות קבינט עם ג'ו ביידן, הוא כנראה הציניקן המכוער ביותר בפוליטיקה הישראלית. איש דמעות הבצל מצליח לשמר איזו ארומה מופרכת של ממלכתיות שקולה, בשעה שכל מעייניו נתונים לשימור האינטרסים של בוחריו ולהגדלת מספרם, יעלה כמה שיעלה. היחיד שאולי מתחרה בו הוא האיש שמעליו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפך מזמן את המקיאווליזם לתורה שאין בלתה ואת היעדר המצפון, המניפולטיביות והשקר לדרך חיים. משניהם, שמחזיקים זה את זה בצמרת השלטון כבר עשורים, אין עוד למה לצפות.

מי שאפשר וצריך לדרוש ממנו אומץ פוליטי והתבוננות על טובת המדינה הוא בני גנץ. הוא ואנשי מפלגתו, שהצטרפו כמתבקש לממשלת החירום בזמן שאין חירומי ממנו, לא יכולים להפקיר כעת את החזית הכלכלית. ההערכות בנוגע לעלות המלחמה, הפיצויים ושיקום ההרס נעות סביב 200 מיליארד שקל, וזה בלי תרחיש של חזית נוספת בצפון. מעבר לעובדה שכל שקל שאפשר להסיט צריך להיות מופנה לתכלית הזו, יש משמעות עצומה להתנהלות הכלכלית חסרת האחריות שמפגינה הממשלה.

הזרמת מיליארדי שקלים של כספים קואליציוניים – עוד לא נגענו באלה של 2024 - שאינם תורמים לא לביטחון ולא לצמיחה, היא איתות מובהק נוסף לכך שסדר העדיפויות של נתניהו וממשלתו לא השתנה במאום: מלחמה שמלחמה, קודם כל נדאג לשרידות הקואליציה, אחר כך נראה איפה עוד יש חיילים שעורכים מגבית לציוד לחימה (אני קיבלתי אתמול פנייה מרס"פ פלוגה ג' 5030, עם פייבוקס לתרומה).

לא רק אנחנו רואים את זה, אלא גם חברות הדירוג הבינלאומיות והגופים הפיננסיים הגדולים שיתבקשו להמשיך להלוות לנו כסף כדי שנצליח לשרוד את המשבר הכלכלי העצום שלפנינו. גם הם מבחינים שבמקום מדיניות פיסקלית אחראית, הכסף ממשיך לזרום לאברכים ולכל מיני שימורי מורשת וטהרות משפחה.

גנץ בוודאי מבין את הציניות של "התקציב המתוקן" ואת הסכנות שטמונות בו לכלכלת ישראל. גם גדעון סער מבין, וגם אורית פרקש-הכהן ויפעת שאשא-ביטון ומתן כהנא (שניים מהם היו שרי חינוך שלא העלו על דעתם לשחרר מאות מיליונים על בסיס שנתי ולהפוך את החינוך החרדי הלא-מפוקח לכאילו ממלכתי). לכן הם חייבים לעצור את התקציב. לפני חודש וחצי הם הסכימו להתקפל ולהצטרף לממשלה כי הבינו את גודל הסכנה שישראל ניצבת בפניה. באותו אופן בדיוק הם חייבים להתעקש כעת שממשלת החירום תפנים את הסכנה הכלכלית שישראל ניצבת בפניה.

לכאורה, בפוליטיקה צרה של ספירת אצבעות, אין בידיהם כוח לעצור את התקציב. אבל בפוליטיקה של מוסר ואחריות לאומית וסדרי עדיפויות בשעת חירום - בוודאי אחרי שהציבור הפנים את ההרס שנזרע כאן בשנה החולפת - הם יכולים לנצח בקלות. איום מצדם להשאיר את נתניהו לנהל מכאן את המלחמה והשיקום ובניית האמון והיחסים עם הקהילה הבינלאומית כשבקבינט שלו הפיקוד נמסר לסמוטריץ', בן גביר, דרעי ולוין, הוא בעל כוח גדול פי כמה וכמה ממספר אצבעות השרים של המחנה הממלכתי. זה הזמן להשתמש בו.