חן אלמוג גולדשטיין: "אם לא נחזיר את החטופים לא נוכל להשתקם"

בכנס בריאות הנפש של עמותת אנוש השתתף אלמוג בוקר בשיחה עם חן אלמוג גולדשטיין, שבעלה נדב ובתה ים נרצחו בביתם בכפר עזה, ושנחטפה עם שלושת ילדיה לעזה ושבו כעבור 51 יום. ועפרי לוי צמח, ניצולת הטבח בבארי, אלמנתו של חבר כיתת הכוננות שחר צמח ז"ל, שלחם בקרב במרפאת השיניים. שתיהן עובדות סוציאליות.

בוקר פתח את השיחה עם טקסט שכתבה אגם גולדשטיין לעדן ירושלמי, אחרי שנודע הירצחה בשבי. "צריך כל הזמן להראות את האנשים והסיפורים מול העיניים", אומרת אמה חן. "כשקראתי את מה שאגם כתבה מאוד התרגשתי. אני זוכרת שבאו וצילמו אותנו בשבי, את כל ההכנות והתידרוך ועשו כמה טייקים".

ניסית להשחיל משהו שמי שיראה יבין?

חן: "ניסיתי לומר באחת הפעמים את השמות של הקרובים והמשפחה ולהעביר מסר שאנחנו כן עם איזו תקווה ואמונה ושהם יהיו חזקים גם בשבילנו. הם ביקשו שאדבר על המורכבות להיות שם תחת הלחימה של כוחותינו. לך תסביר לילד שראה את אבא שלו ירוי בממ"ד שכוחותינו יורים עלינו. היינו בסיכון מטורף. זה אבסורד שמאוד קשה להבין ולך תסביר לילד".

איך מרגיעים?

"השתדלתי לשלוט כמה שיכולתי בגוף שלי והרגשתי שאני צריכה להיות בסדר גם בשביל עצמי וגם מה שעובר ממני לילדים. אתה יוצר איתם קשרים כי הם שולטים בכל חייך".

היו רגעים שחשבת שעלולים לעשות לכם משהו?

"שאלנו אותם כמה פעמים 'אם תקבלו הנחיה להרוג אותנו תהרגו?' הם היו אומרים ''מה פתאם אנחנו נמות קודם, מקסימום נמות יחד אם יפוצצו את הבניין'. הפחד כל הזמן שם, גם הגוף בדריכות מתמדת סביב ההתקפות וההפגזות. אני תושבת העוטף ואי אפשר לתאר מה קורה לך בגוף תחת ההפגזות. כזה דבר לא חוויתי. אני שואלת את עצמי איך אלה ששם עוד מתמודדים עם זה. פחד מכוחותינו, פחד מההמון העזתי. סכנה מטורפת". עפרי שאיבדה השבוע את חברתה כרמל גת אמרה "זה מאוד מחליש ומחזיר לנקודת אפס".

את מצליחה לראות את הסרטונים?

"אני רואה הכל, אני חוקרת במהות שלי. אני קוראת הכל כדי להבין את המפה הפוליטית ואיך בסוף נמצא דרך לעשות את זה יחד".

מה ראית בסרטונים של כרמל?

"ראיתי מצד אחד את העוצמות של כרמל ומצד שני שהיא כבר מיואשת וחלשה. אני לא יכולה לדמיין מה עובר בראש של אדם שנמצא בסיטואציה הזו לאורך כל כך הרבה זמן. אני סיימתי יום בממ"ד עם אפס אנרגיות אני לא יכולה לחשוב מה קורה אחרי".

חן, היה הבדל בתחושות אחרי 20 יום ו-45?

"אחרי השבעה באוקטובר שלא הגיעו להציל אותנו והרצח והאובדן היו תחושות נוראיות, ואז בעזה בעיקר חווים את הלחימה על הגוף והנפש ושמענו חלקי אינפורמציה ברדיו וניסינו לחבר והתחושות קשות. כל יום שמתחיל זה מכה בך שאנחנו עוד שם ולא מחזירים אותנו. הבנתי שלא יעשו את זה מהר כי יקבלו רושם שיכולים שוב לחטוף. ככל שעברו הימים הבנתי שהסתבכנו. ניסינו לשמור על תקווה. הייתי מנסה לסלק את המחשבה שנהיה כמו גלעד שליט. היה שלב שהיינו בדירות בסכנה ואמרתי שיכול להיות שאנחנו צריכים לשלם את המחיר כדי להחזיר את השקט לעוטף. זה נורא".

עפרי, קחי אותנו לשבעה באוקטובר.

"הנוהל שלנו היה כשסבבים ישר מתפנים והתחלנו לעשות טלפונים והיתה הקפצה של כיתת כוננות. שחר שם מדים ולקח נשק ויצא וזו היתה הפעם האחרונה שראינו אותו. לא הבנתי את גודל האירוע, אנחנו רגילים לאירועי חירום כאלה שיש להם סוף בזמן סביר. נשארתי עם שני הילדים. ואז בממ"ד התחילו הודעות בקבוצות על חטיפות ורצח ושמעתי קולות ירי. ב12 וחצי חיילים מיהלם חילצו אותנו. כשהתפנינו הבנתי מה היה האירוע של המרפאת שיניים ושאין כבר הרבה סיכוי לראות אותו. אחרי יומיים קיבלתי את ההודעה הרשמית כי התנהלה לחימה בקיבוץ".

חן, מתי מגיעים אליכם הביתה?

"בבוקר היה פיצוץ. כשראיתי את הנזק בבית חשבתי שזה רסיס של כיפת ברזל, לא הבנתי שהפעילו מטען חבלה על הדלת שלנו. אחר כך ארבע שעות של שקט והם חזרו ב-11 וחצי. חווינו פעם ראשונה פחד מוות. צריך להבין את השפל, אנשים עשו צרכים בממ"ד בתיקים של סופר. שמענו את הצרחות אל יהוד ואמרתי הם נכנסים וטווחים אותנו. נדב לקח קרש ועמד ליד הדלת ואמרתי לו 'אפילו אין לך נשק איזה חוסר אונים'. אחרי כמה זמן הסתובבתי וראיתי את נדב ירוי על הרצפה, מחבלים בתוך הממ"ד והוציאו אותנו בשיירה.

כשיצאנו לקראת 12 היה שקט מטורף , הסתכלתי לשיחים וידעתי שאלה דקות גורליות ופחדתי להגיד לילדים לברוח. ביציאה ים התעלפה, טיפלנו בה ורצתי לראות לאן לקחו את הבנים. ואז חזרתי לראות מה עם ים וראיתי אותה ירויה בפרצוף והייתי בשוק. זה מראה שהכרחתי את עצמי לא לשכוח כל השהות בעזה. מבחן שאני צריכה להיות חזקה ולהתמודד עם זה. למזלי המראה הזה מיטשטש עם הזמן ואני זוכרת אותה יפה וצוחקת. רצתי החוצה לילדים החיים ואלה דברים שהולכים איתי כל יום. זו אחת הסיבות שבחרתי לדבר על זה. זה חשוב לי ולאגם לדבר כי זה עוזר לנו לעבד את מה שעברנו.

מאותו רגע הבנת שאת צריכה להתמקד בחיים. יש לכן ילדים שלא פצועים פיזית אבל נפשית סוחבים משהו לכל החיים. מה עושים?

עפרי: "מתמודדים עם שאלות איומות שאתה לא יודע מאיפה להתחיל. זה יכול לקרות באמצע הרגע הכי כיפי "אבל למה הוא לא אמר לי שלום?", "למה הוא יצא אם הוא ידע שהוא יכול למות?", "אבל אנחנו פה למה הוא השאיר לנו?" זה שיח מאוד קשה ובא לך לשבת על הרצפה ולבכות ולא לקום יותר. חוץ מזה אנחנו מטופלים בכל דרך שהיא קבוצתי פרטני תרופתי. זה תהליך שלא יסתיים מקרוב.

חן: "אנחנו גם מאוד עטופים בטיפולים. הילדים מאוד חזקים, הם שמחים. היינו משפחה שמחה וצוחקת עם אנרגיות ואנחנו גם עושים את זה עכשיו. אני בוכה לפעמים וקשה לי. למדתי שלהיות בקושי זה חלק מהעוצמות שלי. אני סומכת עליהם על הילדים".

יש משהו מהשבי ששמרת ולא סיפרת?

"יש. אבל אלה דברים שהם איתנו ויהיו איתנו תמיד. מה שמאוד חזק זה האובדן של ים ונדב. החוסר , ההיעלמות, השקט. זה מאוד קשה. שאל אותי מישהו על געגוע. געגוע זה משהו שאפשר להתרפק עליו אבל אני יותר מרגישה עכשיו את החוסר. אנחנו זוכים להכיר אנשים חדשים מאוד מיוחדים בעקבות מה שאנחנו עוברים".

לסיום התייחסו השתיים לסוגייה של החזרת החטופים בכל מחיר. "קודם כל צריך להחזיר את מי שחי. הלחימה והאתגר יהיו תמיד וצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם אחרת לא נוכל להשתקם. זה הערכים הבסיסיים שלנו כמדינה דמוקרטית", אמרה חן. "ברור שאחר כך נתמודד אבל כרגע יש שם אנשים ולא להחזיר אותם זה ידרוש מאיתנו לעצום עיניים חזק ולהתעלם מהסוגייה וזה יפרק אותנו אחר כך", אמרה עפרי.