פרופ' איל קמחי | צילום: לילך אוזן
משרד החקלאות וביטחון המזון – האם יש תוכן מאחורי שינוי השם?
בתוך המשבר הבטחוני והערכי חסר התקדים שבו נמצאת המדינה ושאת סופו מי ישורנו, ולנוכח התנהלות תקציבית חסרת אחריות ומופקרת של הממשלה הנוכחית, כלי התקשורת רעשו וגעשו אמש בגין העלות הכלכלית של שינוי השם של משרד החקלאות ופיתוח הכפר. אם אכן היה מדובר בשינוי השם בלבד, זה אמנם היה ביטוי נוסף להפקרות התקציבית. אולם עיון בטיוטה של הצעת המחליטים שהגיעה לידי מעלה כי מדובר בשינוי מהותי, ומתבקש, בתחומי האחריות של המשרד.
ספציפית, הוטל על המשרד לגבש תכנית לאומית לביטחון מזון למדינת ישראל ולהיות אחראי על יישומה. מדובר בתפקיד חשוב ביותר. גופי ממשל רבים וארגוני מגזר שלישי עסקו רבות בנושא ביטחון המזון בשנים האחרונות, אולם בשורה התחתונה נעשה מעט מאד, וזאת במידה רבה בגין העובדה שאף אחד מגופים אלה לא הוסמך לתכלל את המהלכים הנדרשים ולהובילם. מוסד שורש כבר אבחן את הבעיה בעבר, וקבע כי "מתבקשת הקמת רשות בעלת סמכויות שתרכז את הפעילות, תתכלל את גיבוש האסטרטגיה, תפרוט אותה ליעדים ואמצעי מדיניות בני ביצוע, ותפקח על יישומם." יש לברך את משרד החקלאות על נכונותו לקחת עליו את התפקיד.
עם זאת, להטלת האחריות על משרד החקלאות לא יהיה כל ערך אם לא יתלוו אליה העברת סמכויות ממשרדי ממשלה אחרים והעמדת תקציב ראוי, לא רק ליישום התכנית הלאומית לביטחון מזון אלא בראש ובראשונה להכנתה. אין די בהחלטת ממשלה. סל הניירות מלא בהחלטות ממשלה טובות וראויות שלא התממשו. מעמדה זו אני מציע ששינוי השם של המשרד יתבצע רק לאחר שימומשו כל סעיפי ההצעה האחרים. אם וכאשר נגיע למצב זה, העלות של שינוי השם תהיה זניחה יחסית לתועלת שישראל תפיק מהסדרת נושא ביטחון המזון.
בנוסף, בהזדמנות זאת רצוי לדון במה שלא נכלל בהצעת המחליטים. ראשית, יש למסד את איסוף הנתונים על היצור החקלאי, הצריכה והביטחון התזונתי של האוכלוסייה, שכיום לוקה בחסר בלשון המעטה. ללא נתונים איכותיים לא יהיה ניתן לגבש כלי מדיניות מיטביים ולנטר את השפעתם. שנית, משום מה עדיין קיימת בשיח הציבורי הבחנה בין ביטחון מזון, שנתפס כזמינות המזון ברמת המדינה, לבין ביטחון תזונתי, שנתפס כנגישות של כלל האוכלוסייה למזון איכותי ובריא. לטעמי, שני מושגים אלה חופפים במידה רבה וההכרה בכך, מבחינה מושגית ומעשית, תיטיב עם שני היעדים כאחד.
בהקשר זה יש להזכיר את המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, שהוקמה על פי חוק, פעלה לסירוגין במשך מספר שנים תחת חסותו של משרד הרווחה בגלגוליו השונים, אך סבלה ממחסור תמידי בסמכויות ובתקציבים. אחד היתרונות של המועצה הייתה עצמאותה הסטטוטורית, אולם היא הייתה תלויה ברצונו הטוב (או הפחות טוב) של משרד הרווחה לכל פעולה שביקשה לבצע. לדוגמה, במקום לחזק ולהרחיב את המיזם הלאומי לביטחון תזונתי, שבמסגרתו ניתן מענה למשפחות נזקקות באמצעות עמותות מזון, בהזדמנות הראשונה הוסטו התקציבים לתוכנית תלושי מזון שבאורח פלא קבעה קריטריונים לתמיכה שנתפרו למידותיה של קבוצת אוכלוסייה מסוימת.
לאחרונה, במסגרת הצעת חוק הרשות הלאומית למאבק בעוני (הצעת חוק ראויה לכשעצמה שגם עליה עוד לעמוד במבחן היישום), הוצע לבטל את המועצה ולצמצם את פעילותה לכדי וועדה מייעצת בלבד. מובן שיש קשר בין עוני לבין ביטחון תזונתי, אולם לא מדובר בחפיפה מלאה, ומחקרים כבר הראו שאי-ביטחון תזונתי קיים גם במשפחות שאינן נחשבות לעניות. הפיכת הביטחון התזונתי לתת-סעיף במאבק בעוני היא בניגוד לכל היגיון מקצועי. במקום לחזק את המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, הממשלה בוחרת לקצץ את כנפיה.
אז מה היה לנו כאן? הממשלה בידה אחת מבטלת הלכה למעשה את הגוף הסטטוטורי היחיד שטיפל בנושא הביטחון התזונתי, וביד השנייה מטילה על משרד החקלאות לקדם את נושא ביטחון המזון, כאשר שני נושאים אלה חופפים במידה רבה. מה הועילו חכמים בתקנתם?
להלן הצעתי: ראשית, להכריז רשמית שנושאי ביטחון המזון והביטחון התזונתי חד הם, ויהא השם שייבחר לכך אשר יהיה. שנית, להקים גוף ציבורי בעל סמכויות ותקציבים לתכנן ולבצע מדיניות בנושא, שימזג לתוכו את המועצה הלאומית לביטחון תזונתי. גוף זה יכול לפעול תחת משרד החקלאות, כפי שזה נעשה בהצלחה רבה בארצות הברית, אולם הוא צריך להיות חופשי משליטה של הפוליטיקאים ועושי דברם. לבסוף, להקים מועצה ציבורית שתכלול אנשי מקצוע מכל התחומים הרלוונטיים, שתפקח על גוף זה ותייעץ לו. לאחר כל זאת ניתן יהיה גם לעדכן את שמו של משרד החקלאות.
המחבר הוא חבר המחלקה לכלכלת סביבה וניהול באוניברסיטה העברית וסגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי.
גילוי נאות: המחבר היה חבר במועצה הלאומית לביטחון תזונתי וכיום שייך לוועדה המדעית המייעצת למועצה, וכן השתתף בגיבוש תכנית ביטחון המזון של משרד החקלאות