עופרן בקבוצת יבנה, השבוע. "יש אמת ויש שקר - והחרדים טועים"
רב את ריבו
"הפטור החרדי מגיוס זה חילול השם. הנזק למדינה הוא כאין וכאפס לעומת הנזק לתורה"
הרב אילעאי עופרן, מהקולות הבולטים בקרב חובשי הכיפות בישראל, מנהל מאבק רב־חזיתי. הוא תוקף את החרדים, שהאידאולוגיה שלהם מסכנת את קיומה של ישראל, ההשתמטות שלהם היא עבירה הלכתית והחינוך שלהם שגוי ומזיק. הוא גם מתקומם על מתנגדי שירות הנשים בצבא, רודף פוגעים מיניים ואפילו יוצא נגד הפוליטיקאים של הציונות הדתית. והוא מקווה שהציבור מקשיב לו יותר משהקשיב לסבא שלו, ישעיהו ליבוביץ'
באמצע יוני, כעשרה ימים לפני פסיקת בג"ץ הגיוס ולפני שלהבות הדיון הציבורי גבהו שוב, הרב אילעאי עופרן הטיל את עצמו אל תוך הסערה. "את הדברים הבאים אני כותב לא בשביל הציבור החרדי שלא מתגייס. ממנו אין לי שום ציפיות. גם לא בשביל הציבור החילוני, שאני לא בטוח שהשאלות הללו מטרידות אותו בכלל, אלא בשביל לא מעט תמימים וישרים בציבור הציוני־דתי, צעירים ומבוגרים, שבלי משים אימצו לעצמם כמה רעיונות מדף המסרים החרדי. החלחול של הדעות הללו לציבור הדתי שכן מתגייס הוא סכנה קיומית, לא פחות. ולכן אני כותב", הוא פתח את הטקסט הארוך שפרסם לעשרות אלפי עוקביו בפייסבוק, ושזכה לאלפי שיתופים ותגובות, כולל בעמודים פופולריים כגון "סטטוסים מצייצים".
מה שבא אחר כך הוא מתקפה ארוכה על התפיסה ההולכת ורווחת שלפיה לימוד תורה שומר על עם ישראל. "קשקוש", קרא לזה עופרן, ישיר ופשוט. ולא סתם קשקוש, קשקוש מסוכן. ולא סתם קשקוש מסוכן, אלא כזה שהוא עבירה הלכתית: "גיוס לצה"ל, במיוחד בעת מלחמה, הוא מצווה. כשם שלא יעלה על הדעת שלומדי תורה יהיו פטורים משמירת שבת, או מדיני כשרות, כך לא יעלה על הדעת שלומדי תורה יהיו פטורים מגיוס". לסיכום הוא כתב: "התורה של החרדיות הישראלית החדשה (...) שומרת על חיי מי שנאחז בה, על ידי כך שהיא דורשת מאחרים למות בשמה במקומה. תורה שמגואלת בדם של חיילים יהודים".
עופרן (42) אינו דמות שולית בציבור הדתי בישראל. מעב להיותו הרב של קבוצת יבנה ואושיית רשת מרכזית במגזר, הוא בולט בעשייתו החינוכית, כמי שהקים מכינה ומלמד במסגרות שונות לגברים ונשים; בפעילותו החברתית, בדגש על מאבק באלימות מינית בכלל ובמגזר בפרט; ובעמדותיו הציבוריות, הבאות לידי ביטוי בשלל טורים, מאמרים וספרים שפרסם עד כה. במילים אחרות, מדובר באחד הקולות הבולטים בחברה הדתית־לאומית בישראל, מעצב דעה לקהל שמחפש בשנים האחרונות כיוון בריא מול ההקצנה שמציגים הפוליטיקאים שלו, אלטרנטיבה שפויה לדתיים שמתחלחלים מבצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ונוער הגבעות.
וכך, הטקסט שלו הבהיר שמשבר הגיוס לא רק מעמיק את השסע בין חילונים לחרדים, אלא גם מטלטל את מערכת היחסים בין הציבור הדתי־לאומי לחרדים. אלה יכלו להתעלם מפוסט בפייסבוק, אבל לא התאפקו, ויצאו למתקפה על עופרן. "חמור מכל אויבי היהדות הנאמנה", קרא לו "יתד נאמן", העיתון של דגל התורה, במאמר מערכת שהקדיש לו יומיים אחרי פרסום הפוסט.
"למי אכפת?", אומר כעת עופרן בריאיון ל"מוסף כלכליסט" על תגובות החרדים אליו, "הם קצת כמו מצפן שמראה את הדרום".
אז לימוד תורה לא שומר עלינו?
"אני לא רואה את זה קורה במציאות, ואני לא חושב שהמחשבה הזו היא מעיקרי אמונתנו".
כתבת "קשקוש".
"אולי זה ביטוי קצת חריף".
כתבת שאין לזה בסיס הלכתי.
"בספרות חז"ל קשה מאוד למצוא מקורות שיחזקו את התפיסה החרדית שלימוד תורה הוא אלטרנטיבה להשתדלות לשמירה על ביטחון. לעומת זאת, אפשר למצוא שם מקורות בשפע לחובת הגיוס לצבא והנשיאה בנטל הביטחוני. ואני חושב שההודאה של מנהיגי הציבור החרדי שהם מסרבים גם לגיוסם של חבר'ה שאינם לומדים חושפת את האמת הכמוסה — שהסיבה שבגללה הציבור החרדי נמנע מלהתגייס היא לא כי הוא תורם את תרומתו בלימוד. יש לי הרושם שהנרטיב הזה הומצא כדי לשכנע יהודים תמימים שגם החרדים משתתפים במאמץ המלחמתי בדרכם".
זקן חברי מועצת חכמי התורה של ש"ס, הרב משה מאיה, אומר שמי שיתגייס ייצא מחלל שבת. זו לא סיבה מספיק טובה?
"ראשית, הנחת העבודה לא נכונה. שירתי בצבא ואני עדיין עושה עשרות ימי מילואים בשנה ולא הפכתי למחלל שבת, וכך גם רבים מבני משפחתי, קהילתי ותלמידיי, אז מתברר שזה לא סיבה ותוצאה. שנית, אם אני מאמין שגיוס לצבא בנסיבות הנוכחיות הוא מצווה, אז מאוד קשה להצדיק עוולה מוסרית וביטול של מצווה בשם מצווה אחרת".
ובכל זאת, רבים חושבים כך.
"אני לא פלורליסט: אני לא חושב שלכל אחד יש את האמת שלו. יש אמת ויש שקר — והם טועים. האמת אף פעם לא היתה פופולרית. רייטינג זה מדד מאוד ירוד של אמיתות רוחניות. והציבור שמאמין שמה ששומר על עם ישראל מפני אויביו זה לימוד תורה לא חושב שזה הפטנט גם בעניינים אחרים. כשצריך תקציבים למוסדות חינוך השיטה היא לא 'נתפלל על זה' ולא 'נלמד תורה להצלחת מוסדותינו', אלא אשכרה נשלח עסקנים לכנסת להשיג כסף. יש משהו קצת מצחיק כששומעים את הפוליטיקאים החרדים מדברים על חורבן עולם התורה. לימוד התורה אמור להגן עלינו מהגרעין האיראני, הוא לא יכול להגן על עצמו מפסיקות של בג"ץ?".
אז הם סתם משתמטים?
"הם משתמטים אבל לא סתם. יש שם הבנה עמוקה שגיוס לצבא ישנה מקצה לקצה את פניה של החברה הזו, והם לא מעוניינים בשינוי כזה".
בשבוע שעבר מנהיג הציבור הליטאי הרב דב לנדו הורה לחסידיו להתעלם מצווי הגיוס.
"ההתנהלות הזו נוגדת את התורה וההלכה. אין לי ציפייה שהמנהיגות של הציבור החרדי תוותר על הפריבילגיות שלה באופן וולונטרי, אף אחד בהיסטוריה לא עשה את זה והם בטח לא יהיו הראשונים. השינוי צריך לבוא משאר החברה הישראלית, שמשלימה עם התהליך הזה הרבה מאוד שנים. הקהילה שלי לא שולחת מכסות לצבא, כל אחד מאנשיה באופן פרטי מנהל מערכת יחסים עם רשויות המדינה. צריך להפסיק לדבר עם המנהיגות של הציבור החרדי ולהתנהל מול הפרטים".
איך ההחלטה שלך להיכנס למחלוקת הקשה הזו קשורה לכך שאתה הנכד של ישעיהו ליבוביץ'? מסורת מבית סבא?
"אני מקווה שלא. כי סבא אמר אמת אבל אף אחד לא הקשיב לו. הוא היה צודק אבל לא חכם. אני משתדל לקיים את דברי הגמרא: 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע — מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'. המקצוע שלי הוא מחנך, לא נביא".
"אם תורת ישראל מזוהה עם עוולה מוסרית, אין בה טעם ואין בה צורך"
עופרן, שגדל בירושלים, הגיע לקבוצת יבנה ב־2009 כשמונה לרב היישוב. הוא חי שם עם אשתו, עו"ד אביטל עופרן רוזנק, מנהלת בית ספר, וחמשת ילדיהם. מעצם תפקידו, אולי גם בזכות הרקע שלו כפסיכולוג ונדמה שבעיקר מכוח אישיותו, הוא דמות משמעותית לקהילה, המונה כאלף בני אדם. ובמלחמה זה היה כמובן כרוך באתגרים חסרי תקדים. כקצין בפיקוד העורף, בחודשיים הראשונים הוא שירת ביחידת חילוץ ונעדר מהבית. "היו בקיבוץ שני חללים, בחורים צעירים, איתי ובן". איתי יהודה באוסי ובן מנשה מזרחי היו יחד בנובה ונהרגו בעודם מטפלים בפצועים. "הם היו נעדרים בימים הראשונים. הרגעים הנוראים האלה הם הרגעים שבהם רב קהילה עשוי להיות דמות משמעותית, ואני לא הייתי פה. לא הייתי בימים של החיפושים. באחת הלוויות לא הייתי, בשבעות בקושי הייתי, לא בליווי של המשפחות ולא בליווי של הקהילה. זה צער גדול".
רבים מאוד בקיבוץ התגייסו בראשית המלחמה. עופרן מספר שאת מסיבת החומש של תלמידי ותלמידות כיתות ב', שבה מעניקים להם במתנה ספר תורה, קיימו באיחור של שמונה חודשים, "כי חיכו שכל ההורים יהיו. רק בסוף יוני היתה שבת שבה אף אחד לא היה במילואים. בשבועות הראשונים למלחמה לא היה אפשר לראות בקיבוץ אף גבר בן פחות מ־70 — מי שלא היה במילואים, התנדב במשקים של הדרום".
כך, בקהילה שלו התפיסה שגיוס הוא מצווה אינה עמדה תיאורטית לצורך הדיון, אלא דרך חיים שנשענת על ההלכה. "דעת הרמב"ם, מהבודדים שעסקו בדיני מלחמה, היא שאחת ההגדרות של מלחמת מצווה היא עזרת ישראל מידי צר — בפשטות, זה מה שעושים ברגעים אלה ממש חיילינו הגיבורים בצפון ובדרום. במלחמת מצווה, קבעו חכמים, כל מי שיכול יוצא לסייע. לא מצאנו מקורות שאומרים שבמלחמת מצווה חלק מהאנשים יילחמו באמצעות זה שהם לומדים תורה".
אז צריך לגייס בכפייה?
"אנשים שהקדישו את מיטב שנותיהם ללימוד תורה תמיד היו. אבל לחברת הלומדים בישראל אין אח ורע בתולדות עמנו ואין לה אף מקבילה בשום מקום בעולם. זה קשור לתנאים המפליגים שמדינת ישראל נותנת להם. כשאני מדבר על גיוס בכוח אני לא מדבר על שוטרים וקלגסים — אני מדבר בשלב ראשון על צמצום התנאים המפליגים שהם מקבלים. המדינה יכולה פחות לתגמל השקפות עולם שמסכנות את קיומה".
האידאולוגיה החרדית מסכנת את קיומנו?
"בנסיבות הנוכחיות, כשהצבא מתקשה למלא את שורות החיילים? כן. העומס הנוכחי על הקומץ המשרת הוא סכנה גדולה, כי זה לא יכול להחזיק לאורך זמן. אפילו סלעים נשברים, אמרה המשוררת", הוא פונה לדליה רביקוביץ', ששורות הסיום של שירה המצוטט, "גאווה", הן "כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. / ומה גם אנשים".
"הציבור שמאמין שלימוד תורה שומר מאויבים לא חושב שזה הפטנט כשצריך תקציבים למוסדות חינוך, אלא שולח עסקנים לכנסת להשיג כסף. אם לימוד התורה אמור להגן עלינו מאיראן, הוא לא יכול להגן על עצמו מבג"ץ?"
אבל מעבר לצמצום ההטבות, איך אפשר, קונקרטית, לגייס? אתה מתנגד להתחלה עם מכסות או יעדי גיוס.
"אני כואב את הסכנה הביטחונית והמחסור בחיילים. אני שותף להתרעמות על חוסר השוויון. אבל מה שמרים אותי מהכיסא זה העוול הדתי. הטעות הרוחנית, חילול השם. הכאב הגדול שלי על אי־גיוס החרדים הוא על שם שמים שהיה למרמס, ולא על ימי המילואים שאני עושה. הפטור החרדי מגיוס הוא מה שנקרא בפשטות חילול השם. שם שמים מתחלל. הנזק למדינה מהפטור החרדי הוא כאין וכאפס לעומת הנזק לתורה".
למה?
"כי אם תורת ישראל מזוהה עם עוולה מוסרית אז אין בה טעם ואין בה צורך".
אבל איך זה קשור למכסות?
"אני חשוב שזה נגד התורה. מכסות ויעדים הם עסקאות פוליטיות. אני לא חושב שיש מכסות לקיום מצוות כמו שאין מכסה של מי שצריכים להניח תפילין. כולם צריכים. לשמור שבת זו מצווה, ללמוד תורה זו מצווה ולהתגייס לצבא זו מצווה. אני לא יודע לומר מי עדיף בעיניי, מחלל שבת שמתגייס לצבא או שומר שבת שלא מתגייס לצבא. הם שקולים בעיניי. זה עושה מצווה ועובר עבירה וזה עושה מצווה ועובר עבירה".
אבל החרדים מסתכלים על חובשי הכיפות הסרוגות ורואים שחלק מהם מורידים את הכיפה בצבא.
"החינוך הדתי בציבור הסרוג הוא הצלחה מסחררת בעיניי. לצעיר החרדי ולצעיר החילוני אין באמת בחירה מה להיות, אבל כל נער ונערה שגדלים בציונות הדתית יודעים מגיל צעיר שהם יכולים לבחור אם להיות דתיים או לא דתיים והמחיר שהם ישלמו על זה הוא כמעט אפס, המשפחה שלהם לא תתנתק מהם ולא תנדה אותם. בנסיבות של החירות הכמעט מוחלטת הזאת, אם מדברים על 60%־70% מהחבר'ה שבוחרים במחויבות הדתית העיקשת, זו הצלחה מטורפת". ואכן, לפי מחקר של ד"ר אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מ־2020 שיעור הדתל"שים בקרב בני פחות מ־50 הוא כ־30%.
בציבור הדתי־לאומי רואים שינוי נוסף, של יותר נשים שמתגייסות ולא מסתפקות בשירות לאומי.
"שירות נשים הוא בפשטות מצווה. במלחמת מצווה, אומרת המשנה, הכל יוצאים, חתן מחדרו וכלה מחופתה. יש הרבה תפקידים במלחמה הזו".
"תורה זה לא הספר, זה גם התפרנסות. לימודי הליבה הם תנאי לקיום התורה"
לא רק בנושא הגיוס עופרן מאמין שהחרדים פועלים נגד ההלכה, אלא גם בכל הנוגע ללימודים ללא ליבה. הצד השני של זה הוא כמובן המימון של לימודים כאלה. הוא אומר שלימוד התורה "הוא נשמת אפו ויסוד קיומו של עם ישראל, וראוי ורצוי שהמדינה תתמוך גם בלימודים תורניים. אבל לא סביר בעיניי שהמימון יגיע למוסדות שכל התשתית שלהם היא השתמטות מחובת הגיוס. ולכן מתפוצצות לי האוזניים כשאני שומע את הזעקות שמדינת ישראל הפסיקה לתמוך בעולם התורה. מדינת ישראל תומכת ביד רחבה בעולם תורה נאה וגדול של מוסדות שבניהם ובנותיהם משרתים".
התפיסה שלך ושלהם של "לימודי תורה" שונה.
"כשאני אומר תורה אני לא מתכוון לשם של ספר, אני מתכוון לאורח חיים שלם. התרבות הכללית, המקצוע, ההתפרנסות הם לא איזה אילוץ, זה חלק מהתכלית — לחיות בעולם המעשה על פי התורה. כשהגמרא אומרת ש'כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו', היא מתכוונת בדיוק לזה. לכן בעיניי לימודי הליבה הם לא דבר שמפריע לקיום התורה, הם תנאי לו. אנשים שלא למדו לימודי ליבה בסיסיים, היכולת שלהם לאפשר את קיומה של מסגרת המדינה בהמשך מצומצמת מאוד. כלכלית אין לזה שום היתכנות. כך שאני מתנגד לבתי ספר שלא מלמדים ליבה בראש ובראשונה כי אני חושב שזה שקר וזו שגיאה ברמה הרוחנית והאמונית, אבל מעבר לכך — זה גם מזיק".
הם טוענים שהם ממשיכים את דרך היהדות המסורתית.
"הגאונות של היחצנות החרדית היא שהיא הצליחה לשכנע הרבה יהודים תמימים, חרדים ולא חרדים, שיש איזשהו קשר בין החרדיות המודרנית ליהדות ההיסטורית. לא צריך להיות היסטוריון גדול כדי להבין שאין לזה שחר".
ומה אתה חושב על הקונספט של "גדולי הדור" שהתפתח בעשורים האחרונים?
"הניסיונות לקבוע לגבי מישהו שהוא גדול הדור ועל פיו כולם צריכים לנהוג זה רעיון יפה — אבל לא יהודי. יש יסוד אמונה קתולי שהאפיפיור לא יכול לטעות. זו קתוליזציה של היהדות, בחוגים מסוימים בעולם היהודי בשנים האחרונות יש המון יסודות ששאובים מהשראה קתולית, כולל אידאל העוני והתיעוב של כל מה שקשור לגוף ולמין".
"לא רוצה להישרף בגיהינום על זה שאטמתי את אוזניי לזעקת דלים. אני מאמין למתלוננים"
אין בעופרן תיעוב לגוף ולמין, אבל יש בו תיעוב עמוק, יוקד, לפגיעות מיניות. במשך כעשר שנים הוא אף התנדב במרכז סיוע לגברים דתיים נפגעים. "למדתי לראות את דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם. למדתי על הכוח של קהילה בהתמודדות עם העוול הזה, ולמדתי איך סודות מחריבים את העולם", הוא אומר. "אלימות מינית היא אחת העוולות השכיחות והנפוצות והנוראות שקורות בתוכנו, ויש סביבה חומת סוד איומה — שהיא מה שמאפשר אותה ומה שמתגמל אותה. התיקון יבוא רק בוויתור על החיבוק הנעים של הסודות, של גישת 'לכולנו עדיף לא לדעת שזה קורה'". גם אחרי שהפסיק להתנדב שם, הוא ממשיך ללוות ועדות מוגנות, שהן הכתובת לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית ביישובים דתיים (עוד עליהן בהמשך), והוא דוגל בגישת "מאמינים לך".
"בימי פרשת חיים ולדר עמדתי על בימת בית הכנסת שלנו ואמרתי ש'ידע כל נפגע ותדע כל נפגעת שאם הם יספרו לי אני אאמין. וידע כל פוגע שיושב פה עכשיו שאם יספרו לי עליו, אני אאמין". ולדר, איש חינוך וסופר חרדי, נחשד כאנס סדרתי והתאבד.
אין לך רגעים של ספק?
"אדם צריך לבחור על מה ישרפו אותו בגיהינום, ואם אני צריך לבחור בין האפשרות שאולי הייתי קורבן למניפולציה ובין האפשרות שאטמתי את אוזניי לזעקת דלים — אני מעדיף להישרף על הראשון".
"כשאנשים מעיזים לספר על הפגיעה שעברו זה תיקון עולם ובשורה רוחנית. מה שמאפשר את הפגיעה הוא שהפוגעים יודעים שהנפגע לא יספר, כי לא יאמינו לו והמחיר שהוא ישלם גדול מאוד. הדרך לצמצם פגיעות היא לאפשר לנפגעים לדבר"
ב־2018 הגדרת את MeToo "בשורה רוחנית".
"כן, הרעיון שאנשים ונשים מעיזים לספר על הפגיעה שעברו הוא תיקון עולם ובשורה רוחנית, כי יותר מכל דבר אחר המנגנון שמאפשר את הפגיעה הוא שהפוגעים יודעים שהנפגע לא יספר, כי לא יאמינו לו והמחיר שהוא ישלם גדול מאוד. לכן הם מרשים לעצמם לפגוע, ולכן הדרך היחידה לצמצם פגיעות היא לאפשר לנפגעים לדבר".
ועדיין בעלי תפקידים זוכים לאיזו הגנה. פורום תקנה, שנאבק ברבנים שפוגעים מינית, הוא תשובה מספקת לבעיה הזו?
"שום דבר לא מספיק. אבל פורום תקנה זה יותר ממה שיש לרוב המערכות בעולם. זו עוד דוגמה ללמה כדאי שתהיה קהילה. קהילה יכולה לתמוך בנפגעיה ולהוקיע את פוגעיה גם בדברים שהמערכת המשפטית לא מסוגלת לתת להם מענה. זה מה שעושות גם ועדות המוגנות, שנהיו ברירת מחדל בקהילות שלנו".
מה עושה ועדת מוגנות?
"בשלב ראשון — מאמינה לנפגעים. היא מהווה כתובת שיושבים בה חשובי ובכירי הקהילה, שאני יודע שאם אפנה אליה יאמינו לי וייתנו לי תמיכה. זה דבר שלא יסולא בפז. הנזקים והטראומות הכי קשים מתחוללים בשלבים שבהם אני פגוע ואין לי בפני מי לתנות את יגוני, בגלל החשש שיפקפקו בי, שיזלזלו בי, שיאשימו אותי. רוב הנפגעים והנפגעות לא חוצים את הרוביקון הזה. העובדה שהיום בכל הקיבוצים הדתיים, בכל יישובי גוש עציון ובהרבה מהקהילות הדתיות האחרות יש ועדת מוגנות היא בשורה עצומה. היא לא פתרון של הבעיה, כי זו לא בעיה שפותרים, אבל זה עשרה צעדים לפני העולם".
כמה מקרים מגיעים לוועדה?
"לוועדה טובה מגיעים הרבה. אני אומר את זה לחברי הוועדות: 'אם אתם טובים בעבודה שלכם, תהיה לכם עבודה. אם אין לכם עבודה, בדרך כלל זה סימן שאתם לא כתובת'. אני מדגיש ש'כל הנפגעים וכל הפוגעים בעבר ובהווה מטים אוזן להבין איפה הם חיים. אם הם יראו תגובה חריפה ותקיפה ותמיכה מסיבית בנפגעים, הם יבינו שיש עם מי לדבר, והפוגעים יבינו שהקהילה שלהם תתהפך עליהם. האפקט העצום של הוועדות האלה הוא ההרתעה".
בדרך כלל גם הפוגעים עצמם שייכים לקהילה.
"כן, לכן זה כל כך קשה. כשאני נפגש עם חברי הוועדות אני אומר להם גם את זה: 'בסוף הקדנציה שלכם יהיו אנשים ביישוב שלא ידברו איתכם. מי שזה גדול עליו, גם ועדת תרבות מחפשת מתנדבים'".
יכולים להאשים אותם שהם הורסים משפחות.
"לא הם. הפוגע הורס".
אבל יש לו משפחה.
"ברור. אמרה לי פעם אשתו של פוגע שישב בכלא שהיא הנפגעת הכי קשה שלו. 'לי נהרסה המשפחה, נהרסו החיים, נהרסה הפרנסה, ואף אחד לא חיבק אותי. בנפגעים שלו לפחות תמכו, חיבקו אותם'. והיא צודקת. נפגעים לפני פוגעים, אבל צריך לתמוך גם במשפחה של הפוגע. לכן צריך קהילה, כדי שחלק יחזקו את הצד הזה וחלק יחזקו את הצד הזה".
והיו מקרים שהפוגעים היו אנשים שאתה מכיר.
"זה הטיפול הכי קשה בפגיעות מיניות, כשזה מישהו שאתה אוהב ומעריך. היו לי כאלה, וזו תחושת חורבן שאין כדוגמתה. הגעתי היום למצב שאין אף אחד בעולם שאם תגיד לי שהוא פגע אני אגיד לך 'לא יכול להיות'".
הוא יודע שהדרך עוד ארוכה מאוד לטיפול בפגיעות, בנפגעים, בפוגעים ובהשתקה, וזו אחת ממשימות חייו. "לפעמים הביקורת הפנימית שלי על הציבור הדתי־לאומי מסתירה כמה אני אוהב את הציבור הזה. הבחירה שלי היא לחיות דווקא בו. אהבה לא חייבת להיות עיוורת. אפשר לאהוב עד כלות ולראות חסרונות".
"לא יכולתי לסבול את הרעיון שמישהו יגיד לי מה לעשות, אז הלכתי ללמוד הלכה בעצמי"
סבו של עופרן, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', היה מדען, עורך האנציקלופדיה העברית והוגה דעות משפיע, מגדולי אנשי הרוח בישראל. עוד בחייו הוא היה שנוי במחלוקת, וככל שחולפות השנים כך מתבהר יותר תפקידו כנביא זעם, שידע לשרטט את השינויים העתידיים בחברה הישראלית, ובראשם השפעות הכיבוש, באופן מדויק שמתממש עד היום. "סבא נפטר כשהייתי לפני גיל בר מצווה, כך שאת רוב מערכת היחסים עם משנתו בניתי כשלא היה בעולם", אומר עופרן. "אני יודע שאמורים לומר ש'שילמתי מחירים על הייחוס', אבל לא באמת שילמתי מחירים, ואני גם לא יודע איך זה להיות נכד של מישהו אחר".
כשאתה מסתכל היום על עמדותיו, למשל בנושא הכיבוש, מה אתה חושב?
"שבהרבה מאוד מהדברים הוא לא צדק, ואולי בחלק כן. הרבה מהדברים שאמר לא יכלו להישמע אז מרוב חריפותם. כך יצא שהאנשים שחיבקו אותו הכי חזק היו אנשים שלא כל כך הבינו אותו, למשל שמאלנים חילונים. הם לא הבינו שסבא רצה להפריד דת ממדינה מאהבתו ודאגתו לדת — ולא למדינה. הם לא הבינו שהוא רצה לסיים את הכיבוש מתוך אהבתו ודאגתו ליהודים, לא לערבים. הם לא הבינו שמשנתו הפוליטית נבעה מערכים דתיים וציוניים, ולגמרי לא מהשאיפה החילונית לשלום או לשוויון".
"השמאלנים שחיבקו את סבא שלי לא הבינו שהוא רצה להפריד דת ממדינה מאהבתו לדת, לא למדינה. שהוא רצה לסיים את הכיבוש מדאגתו ליהודים, לא לערבים. שערכיו היו דתיים, לא שאיפה חילונית לשלום"
עופרן נולד בירושלים לאברהם ומירה, בתו של ליבוביץ' ומדענית גם היא, דוקטור לפיזיקה. הוא נקרא אילעאי על שם התנא רבי אִלְעָאי, שמזוהה עם האמירה: "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו". בצעירותו התחנך במוסדות מובהקים של הזרם הדתי־לאומי המתון, תיכון הימלפרב וישיבות מעלה גלבוע והר עציון, השלים תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה רפואית, והוסמך לרבנות.
הרקע שלך לא צייר מסלול שבהכרח מוביל לרבנות. למה פנית דווקא לשם?
"אין דבר שאני אוהב לעשות בעולם כמו ללמוד וללמד תורה. כיוון שאני קצת אנרכיסט בנשמתי, לא יכולתי לסבול את הרעיון שמישהו יגיד לי מה לעשות — אז הבנתי שאני חייב ללמוד הלכה בעצמי".
קראו עוד בכלכליסט:
בגיל 27 בלבד נבחר לרב של קבוצת יבנה, ועבר עם משפחתו ליישוב מנופי פרת שבמדבר יהודה. "זו שאלה, למה קבוצת יבנה חשבה שאני מתאים להיות הרב. אני עד היום שואל אותה". מאז המינוי הראשוני הוא נבחר מחדש בכל חמש שנים, בהצבעה של החברים — להבדיל מרבנים מטעם המדינה, שמכהנים ללא הגבלת זמן. "הלוואי שהפורמט שלנו היה קיים בעוד מקומות. רבנים אמורים להיבחר בידי הקהילות ולא בידי פוליטיקאים, ואפשר לפטר אותי מחר בבוקר. מנגד, חוק הרבנים החדש מבסס עוד יותר מינוי לנצח בידי פוליטיקאים, כך שהקהילה לעולם לא תוכל לבחור את הרב שלה. זה מכפיף את היהדות לפוליטיקאים".
מה המהות של רב קיבוץ?
"האתגר הכי גדול שלו הוא שאנשים יענו לו ברצינות לשאלה 'מה שלומך?'. ואנשים באים להתייעץ. כשהם באים, אני ממליץ להם לקחת בעירבון מוגבל את המחשבות והעצות שלי ולבחון אותן היטב. לפעמים נדמה לי שאולי זה מה שגורם להם לרצות לדבר. ובכל מקרה, רב קיבוץ זו פסגת הקריירה הרבנית. זה התפקיד הכי מאתגר, הכי מעניין, הכי שלם שאני יכול להעלות על הדעת. אנחנו מדינה קטנה — יש לנו חדר אוכל שלנו ובית כנסת שלנו ומערכת חינוך שלנו וחברה קדישא שלנו ואנחנו כמעט שלא צורכים שירותים מבחוץ. אין שום תפקיד רבני שאפשר להתקדם אליו מהתפקיד הזה".
ולפסגה הזאת הגעת בגיל 27.
"זה אתגר גדול להיות רב של קהילה שחיים בה חמישה דורות, מאנשים בני 100 עד תינוקות בני יומם, וכשהייתי צעיר זה היה מאתגר במיוחד. אבל גיל זה מום עובר, תחכה מספיק זמן ותחלים ממנו".
"הניסיונות לקבוע לגבי מישהו שהוא גדול הדור ועל פיו כולם צריכים לנהוג זה רעיון יפה - אבל לא יהודי. זו קתוליזציה של היהדות. בחוגים מסוימים בעולם היהודי יש המון יסודות בהשראה קתולית, כולל אידאל העוני והתיעוב לגוף ולמין"
לצד השינוי ביחס לפגיעות מיניות, בזמן הכהונה שלך גם ראית את השינוי ביחס ללהט"בים.
"אני פוגש לא מעט בני זוג דתיים שהילדים שלהם בתהליכי יציאה מהארון. אני אומר להם שבאותה תורה שבה כתוב שמשכב זכר אסור גם כתוב שעשיית עוול אסורה, ומתוך אותה תורה ואותו דבר השם אני מבין כמה נורא זה לשלוח אדם לטיפול המרה וכמה זה נורא לנסות לחתן הומואים עם נשים סטרייטיות או כל מיני עוולות כאלו. ובתוך אותה תורה כתוב שלא טוב היות האדם לבדו, וממנה אני מבין כמה זה נורא לחיות בבדידות. אין דרך טובה לגרום לאדם לשנות את נטייתו המינית, ויש אנשים שהאופציה היחידה שלהם לא להיות לבד היא לחיות עם בני מינם. כשההורים מבינים שהקונפליקט הוא בין כמה ערכים תורניים, בין דבר השם לדבר השם, זה נותן להם איזושהי הקלה. מה עושים כשדבר השם סותר את עצמו? לא יודע".
והסתירות האלה, הוא אומר, הן חלק מחיינו. אי אפשר להימנע מהן. "בקרב חוגים דתיים מסוימים יש נטייה לצמצם את התורה לשתיים־שלוש מצוות והן מבחן להכל, אבל זה עיוות של דבר השם. בתורה שאני מכיר יש 613 מצוות. אף אחד לא עומד בסטנדרט, ואנחנו חיים כל הזמן בקונפליקטים".
"אין לי יומרה להנהיג את ההמונים, אני שחקן ציר, וזה תפקיד משמעותי"
אחד הסטנדרטים שלפיהם הוא בוחן את עצמו, כזה שההלכה המסורתית לא עסקה בו, הוא השימוש בפייסבוק. "אני אוהב את הכלי הזה. זו כיכר העיר, ואפשר להגיע כך להרבה מאוד אנשים שאחרת לא יכולתי להגיע אליהם. אבל אדם שמעז לכתוב בפלטפורמה עם עשרות אלפי עוקבים — צניעות היא לא המחלה העיקרית שלו. זה דבר להתבייש בו, זה דבר לעבוד עליו. אני אוהב שמוחאים לי כפיים, אבל אני מודע לזה שאני לא צומח מזה. אני משתדל לא לכתוב כל יום, לא לחיות את זה בלי גבול. יכולים להיות שבועות שאני לא כותב".
הוא מספר ש"אין הרבה תגובות גסות ותוקפניות. כמעט מעולם לא מחקתי תגובה ומעולם לא חסמתי אדם בפייסבוק". אבל שאלת ההשפעה נותרת פתוחה, אפרופו הניסיון ללמוד מחוסר ההצלחה של סבו להשפיע באופן רחב על דעת הקהל.
הציבור הדתי־לאומי המתון, שאליו אתה משתייך, לא מצליח להתבטא בזירה הלאומית, לצבור כוח אלקטורלי.
"זה לא המדד".
אז מה כן המדד?
"בחברה מגוונת ומקוטבת ההנהגה היא לא בידי מי שמוביל את הקבוצה הכי גדולה, אלא בידי מי שמסוגל לחבר הכי הרבה קבוצות. כשאתה שואל יהודי 'במה מתבטאת העובדה שאתה יהודי?' אתה מקבל בעיקר שלוש תשובות: הקודש, כלומר תורה, מצוות, הלכה, חגים, שבת, כשרות; האומה, שזה ציונות, מדינה, צה"ל, עברית, דגל; ואנושיות, שזה דאגה לגר, ליתום ולאלמנה, תיקון עולם, צדק חברתי. במאה השנים האחרונות המעגלים האלה מתרחקים זה מזה — הקודש נהיה יותר קדוש, הלאומיות נהיית לאומניות, ויש כאלה שהמחויבות העצומה שלהם לערכים אנושיים, ליברליים, דמוקרטיים, גורמת להם לחוש ניכור לעולם הקודש ולעולם הלאומי. אנשי שלושת הקבוצות איבדו את היכולת לדבר זה עם זה והם בכלל לא תופסים את עצמם כחלק מאותה קבוצה. עתיד העם היהודי, סליחה על הניסוח הפומפוזי, תלוי בקיומה של קבוצה — היא לא צריכה להיות גדולה אבל היא צריכה להיות משמעותית — שתעמוד בשטח החפיפה של שלושת המעגלים האלה ותדבר כשפת אם את שלוש השפות האלה. בית המדרש שלי והקהילה שלי והחברים שלי והמשפחה שלי, אם רוצים או לא, הם שטח החפיפה בין שלוש הקבוצות בעם היהודי. ולכן אין לי יומרה להנהיג את ההמונים, או לתת מענה רוחני לכל עם ישראל. אני רלבנטי לקבוצה מאוד מסוימת, אבל אני שחקן ציר, זה התפקיד שלי, ואני מאמין שהוא מאוד משמעותי".
איפה בתוך כל זה נמצאת המפלגה שקוראת לעצמה "הציונות הדתית"?
"נהוג לומר שבכנסת יושבות היום שתי מפלגות חרדיות, אבל יש שלוש מפלגות חרדיות. לדתיים המודרניים אין ייצוג מפלגתי. הציונות הדתית מתנהלת על פי השקפת עולם ואמות מידה ומניירות ופוליטיקה של העולם החרדי, למעט בנושא הגיוס. אבל חלק מנציגיה גם לא שירתו בצבא".
אחד הוויכוחים שניהלת עם אנשי הקבוצה הזאת היה סביב הטענה של ראש מכינת עלי, הרב יגאל לוינשטיין, שבצה"ל לא מקדמים קצינים סרוגים.
"הטענה הזאת לא נכונה, לא רואים אותה במציאות. יש הרבה מאוד קצינים דתיים בדרג של מפקדי אוגדות ואלופים. אם לוקחים בחשבון את העובדה שלפני 25 שנה לא היו כל כך הרבה, אז קשה לטעון לאפליה. להערכתי חלקם בקצונה הבכירה גדול מחלקם היחסי באוכלוסייה. ובאופן כללי זו גישה שמצפה לזכות וטו בכל נושא, מתנה את שותפותה בזכות וטו מלאה. פוגשים את זה במערכת החינוך הדתית, בקהילות ובתי כנסת, וגם במערכת הצבאית, כשלפעמים הטענה 'מפלים אותי לרעה' היא שם נרדף ל'לא קיבלתם את דעתי בכל התחומים, לא נתתם לי לנהל את המערכת'".
עם כל הביקורת שלו, עופרן יודע לספר גם על נקודות מפגש בין המחנות. למשל, שיתוף פעולה שלו עם ועדת מוגנות ביישוב חרד"לי גדול, באישור רבני, שהוביל לחשיפת פרשה של פגיעה מינית רחבה במקום. "שמורים עמדי שני מסמכים, תעודת ההכשר בחתימת רב מפורסם ומכתב התודה שקיבלתי מוועד הקהילה. זה מעורר אצלי הרבה מחשבות על מכנים משותפים".
ובאופן כללי, הוא אומר, "אני שמח שיש רבנים שאני לא מסכים איתם על כלום. לפעמים אני אומר לתלמידים או לקהילה שלי: 'כשאתם מתווכחים עם דעה שאתם לא מסכימים איתה תשאלו את עצמכם אם הייתם רוצים שהדעה הזו תיעלם מהעולם'. לי השאלה הזו מאוד מועילה: יש הרבה דעות שאני לגמרי לא מסכים איתן ומתנגד להן, אבל אני שמח שהן קיימות".