"גם לצייר פרח כשצה"ל לוחם בג'נין זה פוליטי"

בתערוכה החדשה שלו, ״פעמוני רוח״, שנפתחה בסוף השבוע בגלריה פרטר, מציג האמן הלל רומן  ציור על גבול הפורנוגרפי של הפסל הרומי העתיק המפורסם "פאן והעז", שבו נראה האל פאן בועל עז. 

לצדו ציורי פחם גדולים, כמו של גרם מדרגות לולייני במצפה הכוכבים על שם איינשטיין בברלין, ציורים מוכרים מהעבר, ופעמוני רוח מדידטיביים שבנה במו ידיו ומתרגמים את הרוח שבחוץ לצליל. את התערוכה אוצר רועי ברנד. 

הציור "פאן והעז". "מפגש הזרויות ריתק אותי"

חמש שנים עברו מהתערוכה האחרונה שהציג בגלריה חזי כהן ונדמה שרומן ניצל את ההפסקה הזו כדי להתמקד במרחב הציבורי והפוליטי. בשנה שעברה הציג במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות״, שהתמקדו במקומה של האמנות במרחב הציבורי, את העבודה ״בית גבוה״. העבודה — מרפסת מוגבהת שאליה מטפסים על סולם — הוצבה על אחד מהעצים בשדרת רוטשילד בתל אביב. כך הפך המקום למעין נקודת תצפית חדשה על השדרה, שממנה ניתן להתבונן על העוברים ושבים ולחלופין על צמרות העצים. העבודה נותרה עומדת גם אחרי התערוכה  והפכה למעין מקום של התכנסות עד שהשכנים מהבתים הסמוכים פנו לעירייה ודרשו להסירה ״בתואנה שזה עושה להם רעש״, מספר רומן.

רומן, 46, הוא אחד האמנים המרתקים שפועלים היום בזירה. הוא נע ממדיום למדיום ובכל אחד חושף איזו ייחודיות מחשבה המחברת בין המרחב הפנימי לחיצוני ובין האסתטי לפוליטי. 

"קול המדינה הבאה" בפסטיבל פינוי־בינוי בראשון לציון. "אנשים הרגישו שזה אירוע חשוב. פתאום מקשיבים להם"

כך, יצר פרויקט מרתק נוסף ביחד עם האמן עומר קריגר. השניים בנו עמדת שידור ניידת בשם ״קול המדינה הבאה״ והחלו להסתובב איתה בארץ, בתחילה בתל אביב ואחר כך בפריפריה. ״המניע לפרויקט היתה תחושה של קיפאון, שכבר לא מדברים פוליטיקה, לא מדברים על כל מה שרע״, הוא אומר. ״רצינו לחשוב שאפשר לדמיין עתיד אחר והזמנו דוברים שהיינו רוצם לראות אותם מנהלים את העניינים״.

הפורמט היה קבוע: כל דוברת או דובר קיבלו 10 דקות להציג את דבריהם ואחר כך 20 דקות לענות על שאלות הקהל. הדוברים שהוזמנו על ידי האמנים היו כאלה ״שידברו בעד שלום ושוויון וחברה״, בהם לאה שקדיאל, דב חנין, איימן עודה, זוהר בהלול, והשידור שודר לייב בפייסבוק. 

מה הפך את זה בעצם לפעולה אמנותית?

"קודם כל ההכרזה שזו פעולה אמנותית שהתקיימה במסגרת אירועים אמנותיים וזכתה לתקצוב מהם. בתל אביב זה היה במסגרת אירועי תאטרון תמונע, בערד במסגרת המרכז לאמנות וכך גם באום אל פאחם, ראשון לציון וקרית טבעון".

הלל רומן. "יש תחושה של קיפאון, שכבר לא מדברים פוליטיקה, לא מדברים על כל מה שרע" | צילום: אביגיל עוזי

כלומר השתמשת במסגרת האמנותית כדי לפעול פעולה פוליטית.

"ברמה הכי קונקרטית הרעיון היה לנצל את החופש שיש לאמנים ואת האוטונומיה שיש לאמנות כדי לבטא עמדות שאחרת לא היו נותנים לי לבטא בכזו קלות, וזה גם בפירוש נוצר כדי לאתגר: זה היה בתקופה של מירי רגב, שלא נתנו להגיד דברים. רצינו להזכיר שלאמנות יש כוח להגיד דברים על המציאות״.

נוצר שם משהו אחר ממה שאנחנו רגילים לראות בתקשורת?

"דווקא כשיצאנו מתל אביב זה נהיה נורא מעניין: התמקמנו בכיכרות העיר, עם תאורה ומצלמות שמשדרות את זה. אנשים הרגישו שזה אירוע חשוב. פתאום מקשיבים להם, גם אם מדובר ב־100 מאזינים. בערד, למשל, הגיע בדואי שסיפר על הטרדות של מג״ב, היה שם תושב שדיבר על הזיהום ועל הנזקים הבריאותיים. בטבעון הגיעה מישהי במפתיע וביקשה לדבר על הקיצוצים בשירותי בריאות הנפש, דברים שמרגישים הרבה יותר בפריפריה - כי שם אין כמעט אלטרנטיבות. בראשון לציון, במסגרת פסטיבל שהשתתפנו בו לקראת פרויקט פינוי־בינוי בשכונת רמת אליהו,  אנשים פתאום התחילו לדבר נגד הפינוי, טענו שהעירייה לא הקשיבה להם. בעקבות זה היו התפתחויות פוליטיות שהובילו לבחינה מחדש של התוכניות. זה כבר ממש היה רגע אוטופי: כלי לשינוי מציאות. אבל היו גם מקרים פחות נעימים. בערד הבאנו את לאה שקדיאל והיו אנשים שרצו לירות בנו. מישהו אמר: ׳חכה אני מביא את הנשק׳. כשלאה ירדה מהבמה רדפו אחריה ילדים ולא היה ברור אם זה יגמר בלינץ' - מאוד נלחצנו״. 

אז איך חוזרים ממעורבות אמנותית משמעותית כל כך לחלל הלבן? מעיסוק בנושאים הרי גורל בשיח הציבורי ל"פאן והעז", אחד הפסלים המיניים, אם לא הפרוורטיים ביותר, בתולדות האמנות? ״את מנסה ליצור הפרדה בין אמנות למציאות שהיא לא באמת קיימת״, עונה רומן. ״שאלות של מה זו אמנות מתחברות גם לשאלות של מה זה פוליטי ומה זה לחיות חיים עם משמעות. יש משהו מאוד מפתיע בזה שאנשים לפני 2,000 שנה הציגו פסל כזה. מה, זה היה חלק מהתרבות? כן, זה היה חלק מהתרבות. אותי עניינה התשוקה שיש במפגש הזה, של שני דברים שהם מאוד זרים, שאתה לא מבין איך הם בכלל מתחברים. ישנה האמרה של לאקאן ש'אין דבר כזה יחסי מין', שבני זוג כל אחד מהם יש לו הפנטזיה שלו אבל הם אף פעם לא באמת נמצאים ביחד. אז אני חושב: משהו במפגש הזה של הזרויות ריתק אותי מצד אחד ומצד שני יש פה משהו הכי פוליטי בעיני - יחסי כוח״.

המיצב "בית גבוה" בשדרות רוטשילד. "השכנים התלוננו על הרעש"

רומן מספר שמהיום שסיים את הלימודים במדרשה לאמנות היה פעיל בדע״ם "העברתי חוגים ביפו בהתנדבות וגם כשציירתי פרחים בזמן שהיה מבצע בג׳נין - זה היה מבחינתי אקט פוליטי. כך שגם אם הציור מוצג על קיר יש עולם בחוץ וזה קשור״.

אבל החיבור היה בתוכך. כצופה לא הייתי עושה את החיבור הזה.

"אני אגיד לך איפה זה כן היה. בעיני זה היה לדבר על אמנות כעל קישוט, והיה בזה בעיני גם משהו מתריס על מה אמנות יכולה להיות, ולכן ציירתי את הפרחים האלה. היה נראה לי יותר נכון לצייר פרח כשמטילים פצצות על ילדים מאשר לצייר ילדים שמטילים עליהם פצצות״.