יצירה של סיגלית לנדאו, מתוך התערוכה "בין שתיקה לתקווה" | צילום: סיגלית לנדאו
הדגלים שנשכחו בצידי הדרכים הפכו לתערוכה מרשימה בהשתתפות מאה אמנים
התערוכה ״בין שחיקה לתקווה״ שאצרו חנה רוטשילד ואלון רזגור תיפתח ב-8 במאי ביפו. “רצינו לעשות מהלך של חמלה ותיקון באמצעות אמנות”, היא מספרת
״כשחזרתי לארץ והבנתי שאני נשארת כאן, התחלתי לבחון את הקשר המחודש שלי עם המקום. התחלתי להתבונן בכל הארץ בדגלי ישראל שמוצבים בחוץ ונשחקים״, מתארת האוצרת חנה רוטשילד כיצד נולדה התערוכה יוצאת הדופן שאצרה, שתיפתח ב־8.5.
ואכן, חומר הגלם העיקרי שמשותף לעבודות בתערוכה שיזמה, ״בין שחיקה לתקווה״, הוא כל אותם דגלי ישראל שחוקים, הרוסים, מתפוררים ונשכחים שרוטשילד אספה והצילה. בהמשך, את עשרות הדגלים השחוקים עיבדו מחדש לכדי יצירות אמנות כמאה אמניות ואמנים ישראלים, והעניקו להם חיים חדשים. את התערוכה, שתיפתח בבית ״רדיקל״ (מרחב 3426) ברחוב התחייה פינת הרצל ביפו, אצרו רוטשילד והמעצב התעשייתי אלון רזגור, ומשתתפים בה אמנים צעירים לצד ותיקים ומוכרים מאוד, כמו אמיר שפט, ערן שקין, סיגלית לנדאו, פסי גירש, מישל פלטניק, Dede Bandaid, עדו בראל ועידו מרקוס, מתוך עשרות רבים נוספים. רזגור גם יצר קשר עם מטה משפחות החטופים - שכל ההכנסות ממכירת העבודות יוקדשו להן.
רוטשילד, בעצמה בוגרת ״בצלאל״ שלמדה עיצוב תעשייתי לפני כ־30 שנה, שבה לארץ ב־2020, לאחר שהות ממושכת של 16 שנה עם משפחתה בקנדה. עם חזרתה היא הקימה בצוקים, יישוב מדברי בערבה שבו כפר אמנים, את גלריה ״עשוש״ לאמנות עכשווית, ואצרה בה את שלוש התערוכות הראשונות. בהמשך יצרה עבודות מאדמת הערבה, שהוצגו גם לאחרונה בביאנלה לאמנות ועיצוב במוז״א בתל אביב. בשיחה עמה היא מתארת את התהוות התערוכה החדשה.
כיצד הפכו הדגלים השחוקים ליצירות אמנות?
״אני אמנית ואוצרת, אבל במקצועי גם עובדת סוציאלית קלינית, שמתמחה בטיפול בטראומה. לאחר פרוץ המלחמה גויסתי למינהלת חוס״ן כמטפלת, ונסעתי לערבה פעמיים בשבוע לטפל במפוני הדרום, כולל בניצולי טבח נובה. בדרך, ליד קיבוץ עין יהב, ראיתי שורה ענקית של דגלים שנשחקו כבר, וחשבתי שהם יתאימו כחומר גלם לאמנות. המראה של הדגלים, יחד עם העבודה שלי עם מפוני הדרום, הידהד את מה שהלב היה מלא בו ממילא, ואת הלך הרוח של האנשים, של המדינה.
"באחת הנסיעות הבחנתי בדאגה שהדגלים השחוקים הוחלפו בחדשים. אבל לשמחתי הצלחתי ליצור קשר עם יונתן רונן מעין יהב, שסייע לי לקבל את הישנים. הוא ממש הודה לי, כיוון שהוא בעצמו לא ידע מה לעשות איתם, וחשב לקבור אותם באדמה. כמות ענקית של דגלים שחוקים הובלה אל הבית שלי בנס ציונה, אבל כשפיזרתי את הדגלים בחצר, הבנתי שאני לא יכולה לעשות מהם תערוכה לבדי. רזגור ואני פנינו למאה אמנים ואמניות שהערכנו. תיארנו במניפסט שחיברנו, כיצד השחיקה של הדגלים מהדהדת את התחושות של כולם, ואת הכוונה שלנו לעשות מהלך של חמלה, של תיקון באמצעות אמנות, כיון שהרי השחיקה בהם כבר קרתה וכעת צריך לעשות איתם משהו״.
איזה מין סוג של חומר זה לאמנות?
״כבר כשאספתי את הדגלים שמתי לב שרובם גם התקצרו, כי השוליים, הקצוות, נשחקים הכי הרבה, ממש כמו מה שקורה בחיים. הדגלים הללו ממש מתפוררים, זה חומר סינתטי שלא עומד לאורך זמן ברוחות הערבה, בחול ובחום הגבוה. לפעמים גם מגן הדוד נעלם, ונותרים רק הפסים. מאוד מעניין לבחון את החומרים הנוספים שהאמנים משלבים בדגלים, בין שזה שילוב של שקי אבל (כמו אצל דבי אושרת), ובין שפעולות ניטור באמצעות וידיאו של הדגלים ההולכים ונשחקים.
"אומנם האמנים שמשתתפים בפרויקט עובדים בכל הטכניקות - ציור, פיסול, צילום, וגם מיצג וקראפט - אבל אפשר לראות שבחלק גדול מן העבודות הם מבצעים פעולות של תפירה ואיחוי. יש התייחסות ברורה לקרע, כמו הפלסטרים שמאוד מזוהים עם האמן דדה בנדאייד, או חבישה, כמו בעבודה של יעל מילר, ששכלה את בנה. התערוכה היא רק חלק אחד בפרויקט כולו. אנחנו מתכננים להפוך אותה גם לספר מודפס שיתעד את העבודות, וגם ילווה בטקסטים ומחשבות שימקמו את העבודות בהקשר של התקופה עבור העתיד״.