פצע טרי: אמנות תחת השפעת המלחמה

יריד האמנות והעיצוב הגדול בישראל "צבע טרי" יתקיים החל ממחר בפעם ה־15, לאחר כמה דחיות. יזמיות היריד, יפעת גוריון ושרון טילינגר, התעקשו לקיים אותו גם בשנת מלחמה ולאחר טבח 7 באוקטובר, וגם השנה צפויים לבקר בו עשרות אלפי אנשים במשך שבוע. למרות אופיו המסחרי, נראה שצבע טרי מצליח להיות מין גרסה מקומית לירידי האמנות הענקיים בארה”ב ובאירופה, וגם ליצור עניין בין האמנים, המבקרים והאוצרים. בנוסף, על אף תנאי הפתיחה המאתגרים וההלם שירד על עולם האמנות אחרי הטבח, מוצגות בו אלפי עבודות אמנות ועיצוב מסקרנות מכל החומרים והטכניקות ב־120 תערוכות, שחלק גדול מהן נוצר בעת האחרונה. לדברי טילינגר וגוריון, דווקא השנה יכול יריד אמנות מסחרי לספק אוויר לנשימה לשדה האמנות, לעולם התרבות ולקהל הרחב, ואף לעודד ולתמוך ביצירה המקומית.

כבכל שנה, צבע טרי מתארח בחלל עירוני חדש ומפתיע בתל אביב ומציג אותו לציבור רגע לפני שהוא הופך לחלל ציבורי פעיל. השנה הוא חוזר לשכונת הדר יוסף, אל מרכז הספורט העירוני ההולך ונשלם שם (ברחוב שטרית 4), סמוך לוולודרום שבו התארח כבר ב־2021. היריד כולל את מתחם תערוכות האמנות, המתפרס על פני מרכז הספורט כולו, ובנוסף הוצב אוהל ענק על מגרשי הטניס הסמוכים, שבו מוצג מתחם “עיצוב טרי” ובו תערוכות ריהוט, טקסטיל, תאורה, קרמיקה, וטכנולוגיות עיצוב חדשניות.

ציור של שקד בשן

כצפוי, עקבות 7 באוקטובר נוכחות בחלק לא מבוטל מהיצירות המוצגות, גם אם אינן מתייחסות לאירוע במפורש. עם זאת, חלק מהגלריות המסחריות בחרו, כבעבר, להציג יצירות צבעוניות וזוהרות שמבקשות להימלט למחוזות הדמיון והיופי, ומאפשרות להתנחם ולהביא הביתה משהו גדול ומרשים. בתערוכות האמנות שמוצגות בשיתוף רשת טולמנ’ס אפילו ניתן, לראשונה, לרכוש את היצירות ישירות באופן מקוון על גבי צגי מגע שהותקנו בביתן.

קנטאור עם פאות אברך

במקביל, בחרו השנה ביריד לפתח גם מתחמים עצמאיים המוקדשים ליצירות העוסקות במצב הביטחוני ובאקטואליה, שבעבר פחות נראו. כך, למשל, מוצגות לצד היריד המסחרי שתי תערוכות קטנות: האחת של אמניות ואמנים בוגרי מכללת ספיר בדרום הארץ, והשנייה מכונה בפשטות 071023 ונוצרה כמענה לחלק מהאמנים שביקשו לעסוק בטראומה ממש.

במיוחד מעניין ומסקרן מתחם חממת האמנות העצמאית, שמציגים בו אמנים צעירים ומבטיחים שלא מהססים להישיר מבט למציאות הישראלית המעורערת. כאלו הן עבודותיו של דידי כליפה, אמן דתי שמחבר בעבודותיו באופן אירוני ובלתי צפוי את העולם הגברי־חרדי עם ייצוגים של יופי קלאסי אירופי, אופנה עילית ואפילו רמזים קווירים. כליפה מציג, בין היתר, תצלום של אברך חרדי, השכוב מהורהר על שפת בריכה בווילה פרטית, במחווה לצייר הפופ האיקוני דיוויד הוקני. או כדים בסגנון יווני עתיק, שעליהם רשומים קנטאורים עירומים למחצה בעלי פאות לחיים מסולסלות כשל חרדים, וכן בתי תפילין שמקושטים באופן מופרך באבני סברובסקי כאילו היו תכשיט, ומזכירים את גולגולת היהלומים של דמיאן הירסט הבריטי.

ציור של אדית בן גידה | ציור: אדית בן גידה

באופן אחר, הקשר אקטואלי מקבלות עבודותיה של צביה האריס ליבנה מקיבוץ אל־רום שבצפון רמת הגולן. האריס ליבנה מציירת באופן וירטואוזי בצבעי מים קירות ומבנים ציוריים ועתירי טקסטורות, אלא שאלו למעשה שרידים מצולקים ומחוררי כדורים מקרבות של צה”ל. לצידה, מוצגת עבודתה הקלילה־צובטת של שקד בשן, “אל תבכי ילדה”, ובה ציורי חיילים, מעין גלויות שנשלחו הביתה למשפחה או לאהובה. את כל החיילים ציירה שקד מחדש לפי צילומי סלפי שהם עצמם העלו לרשתות החברתיות לאורך המלחמה, אבל היא העניקה להם צבעוניות עליזה ודמויות קומיקס במבט שהוא גם משועשע, גם מחפיץ וגם חומל ודואג.

צילום של דידי כליפה | צילום: דידי כליפה

אבל לא רק איומי המלחמה מוצגים ביריד, גם החשש והפיתוי מדימויי AI שחדרו לחיינו בשנה האחרונה נוכחים בחלק מהעבודות של אמני החממה העצמאיים. כאלו הם ציורי השמן הסוריאליסטיים של אדית בן גידה, המחברים את המכני עם האנושי. מרשימה ביותר היא גם סדרת רישומי העיפרון הווירטואוזים שבראה אלי בריג’יט קרטייה, הממוסגרים במסגרות זהב קלאסיות. זה עולם יפהפה ומסויט של נערות ונערים הלכודים בעולמות סוריאליסטיים בסגנון הבארוק, שנוצרו תחילה באמצעות מחוללי תמונה מבוססי בינה מלאכותית. לאחר מכן רשמה אותן האמנית מחדש בעבודה עמלנית ומדויקת, מנסה לקרוא תיגר על הקלות והשטחיות של תוכנות ה־AI, שמייצרת דימויים הניתנים לשכפול המוני.

ריחות מתוקים וגולגולת

גם אגף “עיצוב טרי”, המוקדש לאופנה, טקסטיל, ריהוט, קרמיקה ועיצוב תעשייתי, משלב השנה התרפקות ברורה ונוסטלגית על ישראליות ישנה ואבודה, לצד פריטים החוקרים טכנולוגיות חדשניות. למשל בפריטי הקרמיקה המודפסים בתלת ממד של גיא לבקוב, או בכדים ובצלחות בעלי טקסטורת האבן של טליה לבטון, שעשויים במפתיע דווקא מעור.

ציור של צביה האריס ליבנה | ציור: צביה האריס ליבנה

מותג “משכית” המיתולוגי מייסודה של רות דיין זוכה לתערוכת מחווה מרכזית ובה מערך פריטים קרמיים בעיצוב רקמה פלסטינית־בדואית, בעיצוב זיינב אל גרביע. פרויקטים ניסיוניים ואמיצים יותר מבקשים לגעת גם בפחדים ובגוף, כמו האובייקטים העשויים זכוכית וטקסטיל של רוזה רחלי פיירמן ושחר אבנט שמדמים איברים פנימיים, לב או שחלות, ומיצב הנרות הצבעוני של להלי פרילינג, שמפיצים ריחות מתוקים ונוסטלגיים אבל מעוצבים כטבע דומם קלאסי עם גולגולות. מכולם אולי נוגע ללב ואקטואלי במיוחד הוא הפרויקט של סטודיו ירנטק המתמחה בעיצוב שטיחים בדוגמה של מפות מאזורי סכסוך מקומיים שהותכו יחד למערכים גיאומטריים צבעוניים, וכן שטיחים בדוגמת מרצפות מצוירות מתקופת המנדט, שמדגישים דווקא את הסדקים הפיזיים והמטאפוריים שנוצרים כאן עם השנים.