לא כשר: ההנהגה החרדית לא עמדה בפיתוי לשלוט בציבור

כולם מכירים אותו כ"חוק הטלפונים הכשרים", שאושר בשבוע שעבר בכנסת, אבל למעשה היה עדיף שייקרא בשמו האמיתי: חוק "פיקוח חברתי על אוכלוסיה", או החוק שבמסגרתו עושה המדינה שימוש לא סביר בכוח שלה כדי לנטר פעילות תושבים. הצגתו כחוק שמסדיר רק שימוש בטלפונים חכמים היא הטעיה: מהות החוק אינה כינון האפשרות לצריכת שירותי סלולר "כשרים", כלומר, מוגבלים וחסומים. מהות החוק היא שיהיה ניתן להמשיך ולזהות דרך מבנה מספר הטלפון האם הפרט משתמש בטלפון חסום שמאושר על ידי ועדת רבנים, או לא.

כדי לשמר את יכולת הזיהוי הזו ואת הפיקוח החברתי הנלווה לה, היה צורך לסטות מהתפיסה הקניינית הרווחת שלפיה מספר הטלפון הנייד שלו הוא רכושו של הצרכן — תפיסה שהמדינה מקדמת בעצמה מאז 2007 — ולבנות מסלול חוקי שבו המספר של הצרכן החרדי לא לגמרי שייך לו, כמו שהוא שייך כאמור ליתר האוכלוסיה בישראל. ואם אותו צרכן חרדי מחליט לשנות את העדפתו בנוגע לסלולר — הוא יצטרך לוותר על מספרו. גם אדם שיחליט להצטרף לקהילה החרדית ייאלץ לוותר על מספר הטלפון שלו, אם ירצה ליהנות ממכשיר שמוגבל וחסום על ידי ועדת הרבנים.

היכולת לזהות את סוג המכשיר שאדם מחזיק נוצרה בנסיבות היסטוריות. "הקומות הכשרות" נפתחו בזמן שלא היתה ניידות מספרים, והמספרים היו שייכים לחברות הסלולר. וכך כשם שהיה אפשר לזהות ש־052 זו קידומת של צרכן סלקום, היה ניתן לזהות ש־05276 זו קידומת של הקומה הכשרה בסלקום. אך עסקני המגזר החרדי גילו כי המספר מאפשר גם יכולת מעקב חברתית בקלות יחסית, טופס הרשמה ובו מספרי הטלפון של ההורים חושף ברגע אחד האם ההורים מחזיקים במכשיר כשר או לא. אט אט, גם הרחוב החרדי הפנים כי יש מחיר חברתי למי שבוחר לרכוש מכשיר לא כשר, כולם מזהים את זה בקלות יחסית.

הרבנים החרדים או גורמים אחרים בחברה החרדית לא ישבו כמתכננים חברתיים והחליטו "אנחנו חייבים לייצר אמצעי פיקוח חברתי כדי לדעת האם לאנשים יש גישה לאינטרנט", זה קרה מאליו בגלל מבנה שוק הסלולר דאז. לשם ההדגמה, במגזר החרדי אין כרטיסי אשראי כשרים, למרות שהיה ניתן לחשוב על קומה כשרה בכל חברת כרטיסי אשראי, עם קידומת מוגדרת. בכרטיסי אשראי כשרים מעין אלו לא יוכלו לבצע רכישות של מוצרים שאינם כשרים למהדרין, וכמובן, לא יהיה ניתן לרכוש גם טלפונים לא כשרים. מהלך כזה יוכל למנוע את המצב כיום שבו אדם שאוכל נבילות וטריפות בביתו שולח את ילדיו למוסד חרדי. למעשה, כשהצעתי את הרעיון בפני חברי כנסת חרדיים, הם הגיבו בצחוק, מבלי לשים לב שזה בדיוק מה שקורה בסוגיית הטלפון הכשר.

אך למה באמת החרדים התעקשו לשמור על יכולת הפיקוח החברתית הזו? יש לכך כמובן סיבות רבות, אך נתחיל מהסיבות הייחודיות לחברה החרדית. החברה החרדית חוששת משינויים, ההגדרה של החרדים לשינוי היא "שינוי מהמצב הנוכחי". הרבנים שואלים את עצמם "מה יהיה אם נסיר את מנגנוני הפיקוח החברתיים? האם נראה נהירה המונית למכשירים לא מסוננים?" אגב, בהקשר זה אפשר להרגיע ולהפחיד את החרדים בו זמנית, שיעור החרדים המחזיקים טלפון חכם זינק בעשור האחרון פי שניים, אך עדיין מדובר ב־36% בלבד שמחזיקים בטלפון חכם. אם מסתכלים על האינטרנט הביתי – שם אין יכולת פיקוח חברתית - הרי ששיעורי החיבור לאינטרנט בחברה החרדית זינקו בעשור האחרון מ־39% ל־69%. הנתונים הללו מלמדים שהאינטרנט חודר לחברה החרדית בכל מקרה, אך עדיין בקצב איטי בהרבה מאשר בחברה הכללית, וייתכן שזה מלמד כי בני החברה החרדית מוצאים את הדרכים להתחבר לאינטרנט בצורה שהולמת את ערכיהם וחששותיהם.

אך מעבר לחשש הערכי-דתי, מתרחש בסוגיית הטלפונים הכשרים מה שמתרחש בכל חברה שעומדת בפני יוזמה לשינוי, יש אנשים שמרוויחים מהמצב הקיים, ולמנהיגים קשה לוותר על כוח. בנוגע למרוויחים מהמצב הנוכחי, הפיקוח החברתי על מספר הטלפון מביא לכך שחרדים רבים רוכשים שני מכשירי סלולר, מעין מס השתייכות לקהילה, ההכנסות ממס זה צפויות להיעלם במקרה שיכולת הזיהוי והסימון החברתי תטורפד. יתירה מזו, בשוק האינטרנט הלא מפוקח חברתית התפתחו סוגים של השגחות וכשרויות שונות, אך החוק הנוכחי הצליח לייצר מעמד לוועדת הרבנים לענייני תקשורת, וכך חרדים רבים שהיו בוחרים בשירות סינון אחר, בוחרים בסינון זה כדי לקבל את הזיהוי החברתי הנכסף.

יש משהו אירוני בכך שההנהגה החרדית לא עמדה בפיתוי שהטכנולוגיה מציבה לכלל המנהיגים ובעלי השררה, וזה הפיתוי של שליטה וניהול חברתי בקלות יחסית. האירוניה נובעת מכך שהחרדים הבינו כל העת את הפיתוי הטמון באפשרויות הטכנולוגיות. מאחורי כל הקריאה לשימוש בטלפונים כשרים עומדת התפיסה כי יש אפשרויות שאם פותחים אותן קשה לעמוד בפניהן, כמו גישה חופשית לסדרות טלוויזיה כשיש מבחן, קלות יתירה ביצירת קשרים לגורמים עבריינים לנוער משועמם, גישה קלה לכל סוג ידע לנוער סקרן, וכמובן, גישה חופשית לתכנים מיניים לנערים ונערות. ולכן נכון מבחינתם לחסום את האפשרות, לא רק לקרוא ל"עמידה בפיתוי".

אלא שהפיתויים למנהיגים ולבעלי כוח פוליטי הם אחרים, הפיתוי הוא למנות שופטים לא ראויים, מנהלים לא מתאימים, להדפיס כסף ללא מגבלה, ולהשתמש ביכולות טכנולוגיות כדי לעקוב אחרי מתנגדי משטר. כל הפיתויים הללו מוכרים ונבנו חומות רבות - ועדת מינויים, בנק ישראל, עצמאות המשטרה - כדי למנוע את התממשות הפיתוי.

כלומר, במהלך ההיסטוריה למדו חלק מהמנהיגים כי עליהם לפעול להגביל את הכוח שלהם כדי שהם לא יתפתו להשתמש בו באופן שטוב בטווח הקצר אך מזיק בטווח הארוך. יש פיתוי להדפיס כסף בזמן מלחמה אך זה פיתוי הרסני שסופו אינפלציה ומשבר כלכלי-חברתי. יש פיתוי למנות את המקורב שאנו סומכים עליו ויודעים שהוא מקצוען, אך התוצאה ארוכת הטווח היא תרבות של שחיתות ובינוניות. ההנהגה החרדית לא הטילה על עצמה מגבלות מעין אלו, במובן זה היא בשלב בראשיתי, היא טרם שירטטה לעצמה מהם גבולותיה, היכן המקום שבו אני לא משתמש בכוח שלי כדי להטמיע נורמות חברתיות וערכיות.

חרדים רבים מחזיקים בשני מכשירי טלפון כשהם מסתירים את קיומו של המכשיר ה"לא כשר" ממנהלי המוסדות ולפעמים מבני משפחה. התנהלות זו יוצרת אווירה צינית וחשדנית רוויה בחוסר אמון הדדי

זו לא הפעם הראשונה שבה ההנהגה החרדית נופלת חסרת אונים אל מול הפיתוי להמשיך ולפקח על חבריה והשתמשה בכוחה השלטוני לשם כך. זה קורה בשלל סוגיות אחרות, לדוגמה: בסוגיית הממ"ח (זרם חינוך שרלוונטי לחרדים המודרניים יותר) ההנהגה החרדית לא הסתפקה בהבעת עמדה נחרצת, אלא פועלת אקטיבית לנסות לטרפד את הממ"ח עבור אלו שמעוניינים בו. דוגמה נוספת היא סוגיית הגיוס, ההנהגה החרדית לא מסתפקת בכך שהיא פועלת לחוקק חוק שיאפשר את אי גיוס בני הישיבות, והיא גם לא מסתפקת בקריאה שלא להתייצב (שכנראה אסורה על פי החוק הישראלי) אלא במשך שנים רבות היא השתמשה באיום של גיוס לצבא כדי להשאיר בישיבה ובכולל בחורים ואברכים שהיו כבר היו מוכנים לצאת לשוק העבודה ולכן התנגדו להורדת גיל הפטור. זה שוב שימוש בכוח שלטוני כדי להטמיע נורמות חברתיות וערכיות, זו התנהלות שסופה נזקים חברתיים משמעותיים ולכן טוב תעשה ההנהגה החרדית אם תחליט מראש כי את הפיקוח והזיהוי החברתי היא משאירה לכוחות השוק הפנימיים בתוך הקהילה, ולא משתמשת בטכנולוגיה ובכוח שלטוני לשם כך.

הנזקים החברתיים, החינוכיים, והדתיים רבים. הנזק החברתי מוכר לכל מי שמכיר מעט את החברה החרדית, אמצעי הפיקוח יוצרים תרבות של הסתרה וחיים כפולים. במקרה של הטלפון ,לדוגמה, חרדים רבים מחזיקים בשני מכשירים כשהם מסתירים את קיומו של המכשיר ה"לא כשר" ממנהלי המוסדות ולפעמים מבני משפחה. התנהלות זו יוצרת גם אווירה צינית וחשדנית הרוויה בחוסר אמון הדדי. למצב זה יש גם נזקים חינוכיים ודתיים, צעירים רבים מזהים את ההקפדה על כללי הקהילה כהקפדה שנובעת מתוך ציות לכללי החברה ולא מתוך הזדהות דתית. הפיקוח החברתי הנוקשה לא מאפשר לפרט החרדי לכונן הזדהות ערכית-אישית עם ערכי הקהילה.