מערכת המשפט נלחמת להצלת הדמוקרטיה. זה לא יקרה בלי הציבור

1. למנה ראשונה: שקרים מפוארים

"אף דמוקרטיה לא קרסה בגלל בית משפט אקטיביסטי מדי או שימוש נרחב מדי בעילת הסבירות. דמוקרטיות קרסו בגלל ממשלות שמחקו את מנגנוני הביקורת האלה", אמר פרופ׳ יניב רוזנאי בכנס העמותה למשפט ציבורי שהתקיים בסוף השבוע בחיפה. זה הכנס שבו בחרה נשיאת העליון אסתר חיות להגיב על מבול החקיקה שמאיים להפוך את המשטר ואת הדמוקרטיה בישראל.

הרפורמה של יריב לוין נישאת על גבי שני שקרים מפוארים, אסטרטגיים, מבניים, אפיים בקנה מידה היסטורי. השקר הראשון הוא קביעתו שמטרת הרפורמה היא להציל את הדמוקרטיה. איך, למען השם, הפיכת הממשלה לרשות האפקטיבית היחידה שמחסלת כל ביקורת עליה תציל את הדמוקרטיה? איך בדיוק מחזקת דיקטטורה את הדמוקרטיה? הכשל הלוגי צורח לשמים. לוין מדבר על השבת האמון למערכת המשפט. ואיך זה יקרה — כשהממשלה תמנה את השופטים. וזה יחזיר את האמון? שוב, כשל שמהדהד אבסורד. האמון במערכת המשפט המנואצת עדיין גדול יותר אפילו מהאמון בפוליטיקאים. ומה אומר לוין? שכאשר הם ימנו את השופטים האמון יגדל. עזבו אידיאולוגיה, ההיגיון הפשוט נרצח כאן.

השקר המפואר השני הוא הפרוטוקולים של זקני בג"ץ. סימון מערכת המשפט כאויבת הציבור מספר אחת, שהפקיעה את המשילות והקריסה את הדמוקרטיה. הנשיאה חיות בנאומה מנתה כמה מהדוגמאות להתייצבות בג"ץ לצד הציבור. במיוחד מיעוטים, חלשים ונזקקים: פליטים, נשים חרדיות, נזקקי גמלת הכנסה שביטוח לאומי איים לגזול מהם את כבשת הרש, משפחות שנותקו מחשמל בגלל חוב. השטנה הרושפת של לוין לשופטים מונעת ממנו להכיר אפילו בטוב הזה. וגרוע יותר, להכיר בכך שתיקוניו שוללים את עצמאות בית המשפט שמאפשרים את יכולתו להמשיך ולספק את ההגנה הזו.

2. מתקפת ההמשך: ניו־ספיץ׳ וספינים

בכנס השתתפו רבים מנציגי האליטה המשפטית שמחשבת את קיצה לאחור. שופטי עליון מכהנים ובדימוס, בכירי משרד המשפטים בעבר ובהווה, מומחי אקדמיה, אצולת עורכי הדין. אווירה של סוף עידן. נאומה של חיות התקבל בתשואות, הפיח אמונה בצדקת הדרך שאולי מתקרבת לסופה. היו לה תשובות טובות ל"רפורמה", על פירכותיה וסכנותיה, אבל כל מה ששר המשפטים מצא בנאומה, שנחצב מליבה ולא רק מראשה, זה "ניסיון להבעיר את הרחובות". אין גבול לניו־ספיץ׳ האורווליאני הזה, לספין החדש של הממשלה: כל מי שמצביע על הסכנות במהלכיה — מוקע כמחולל מלחמת אחים ואזרחים.

ומדובר באותם האנשים שהסיתו נגד רבין, הלבישו אותו במדי נאצי ובסוף גרמו להירצחו. הם מנסים היום לחנך, למשטר, להרתיע מפגינים נגדם. לשסות בהם מכת"זיות ותועמלנים כצבי פוגל. נכון, אדי מלחמת אזרחים באוויר. בינתיים היא מתנהלת ללא אלימות, בנאומים ובמאמרים, בתקשורת וברשתות. הקיטוב מתרחב, התהום נפערת, עננים שחורים כבר מתחשרים באופק. ועל מי האחריות להרגיע? על נתניהו ובן גביר. העולם מתהפך, תרתי משמע.

3. ההמשך: השמדה עצמית של הדמוקרטיה

פרופ׳ סוזי נבות תיארה את תהליך ההשמדה העצמית של הדמוקרטיה הישראלית: "הממשלה בלעה את הכנסת. אין באמת אפשרות לאי אמון, ונותרו שתי רשויות. וכשמדובר בממשלה יש בעיקר את ראש ממשלה נגד מערכת המשפט". ראש הממשלה הזה הוא "הפיל שבחדר" כדברי פרופ׳ ברק מדינה: "ראש ממשלה כנאשם פלילי מעצב את מערכת המשפט, למרות שהוא מצוי בניגוד עניינים ומתעלם מפסק הדין שהכשיר את כהונתו לפני שנתיים בתנאי שיחתום על הסדר ניגוד עניינים שירחיק אותו ממערכת המשפט". ובעולם ההפוך שנקלענו אליו, נתלית בנתניהו הציפייה שירסן את לוין. בדיוק כמו הציפייה מאריה דרעי, שתלוי ועומד בבג"ץ, שישמש כמבוגר האחראי והמרסן בממשלת הקיצונים. הנאשם והמורשע נחוצים כדי להרגיע את יריב לוין, אבי מעוז, בצלאל סמוטריץ׳ ואיתמר בן גביר.

4. בינתיים: לוין לא מראה את פניו

לוין לא הגיע לכנס למרות המסורת של שרי המשפטים להגיע ולדבר לצד הנשיאה והיועצת המשפטית לממשלה. אפשר להבין את החשש שלו להכניס את ראשו ללוע הארי. הארי ששיניו קהו אבל לשונו עדיין חדה. ואולי הוא פשוט לא סופר אף אחד שנכח בכנס. את התשתית הרעיונית מאחורי הרפורמות הציגו ד"ר אביעד בקשי מקהלת וד"ר שוקי שגב ממכללת נתניה, שעמדו בגבורה מול קהל עוין שהפגיז אותם בקריאות ביניים מתריסות. קהל שכלל בין היתר נשיאי ושופטי העליון בדימוס כדורית ביניש, אשר גרוניס, חנן מלצר, דליה דורנר, ניל הנדל ותאודור אור; ושופטים מכהנים כיצחק עמית, דפנה ברק־ארז ועוזי פוגלמן.

אם נפשט את התשתית שמתחזקת רעיונית את הרפורמה ונשים לרגע בצד את השקרים המפוארים שמלווים אותה - אנחנו נשארים עם שתי אסמכתאות מרכזיות. הראשונה, ככה זה בעולם (פוליטיקאים ממנים שופטים, הפרלמנט מתגבר על בית המשפט ועוד); השנייה, העם בחר והעניק לנו את הרוב הדרוש. לכן, די ב־61 חברי כנסת כדי לחולל הפיכה משטרית ולרסק סדרי שלטון ומשפט שהתקיימו כאן 75 שנה.

5. הקצב: מהיר כמו בהונגריה

שני עמודי התמיכה האלה הופלו בידי רבים מהדוברים. רוזנאי, אולי המשפטן החוקתי המוביל בישראל, שלל את ההסתמכות על העולם. לטענתו אי אפשר להטליא רפורמה כשלוקחים מכל מדינה רק את מה שנוח, כלומר את החלקים שמעצימים את השלטון ומעקרים את שאר הרשויות. "למפלצת שיצרו כאן קוראים 'פרנקנסטייט'", אמר, "בארה"ב, למשל, פוליטיקאים בוחרים את השופטים, אבל יש חוקה ויש מערכת פדרלית מול מדינתית. כשהעליון הטראמפיסטי קבע שהזכות להפלות לא תיהנה מהגנת החוקה, אז שיקול הדעת עבר למדינות, ורבות מהן התירו בחוק המדינתי את ההפלות".

בישראל, אין את שולי ההגנה האלו. פסקת התגברות יש גם בקנדה, אבל לצדה מגילת זכויות אדם. בחוקי לוין, העליון יוכל לבטל חוק רק ברוב של 12 מתוך 15 שופטים, ואילו הכנסת תוכל להתגבר ולהחיות אותו מחדש ברוב רגיל של 61 נציגי הממשלה־קואליציה. זה איזון בין רשויות? כך סוללים דרך לדיקטטורה ממשלתית. ראשית, הופכים את ביטולו של חוק פוגעני לבלתי אפשרי, בגלל דרישה ש־12 שופטים יתגייסו לפסילתו. ואם כבר יימצא חוק כזה ש־12 שופטים יחשבו לפסול אז הכנסת, כלומר הממשלה, תוכל לחוקק אותו מחדש.

והעניין השני חמור אפילו יותר. משנים לגמרי את המשטר ברוב דחוק, ללא הסכמה חברתית רחבה ובמהירות שיא. מגבשים תזכירי חוק מבלי לשתף ולשמוע את נשיאת העליון או היועמ"שית. הכל מתנהל במרחב שבין לוין לבין קהלת. גם את הדבר הזה, מסתבר, למדנו מהגויים. "החוקה ההונגרית מ־2011", מספר רוזנאי, "נכתבה על ידי אדם אחד על אייפד תוך שעתיים בנסיעה ברכבת. ואז זה עבר תוך פחות מחודש בפרלמנט. הרוב הקואליציוני העביר חוקה בלי קונצנזוס, פשרה או הסכמה רחבה. למה? כי הוא יכול". למחטף כזה, אמר ברק מדינה, "אין תוקף, לא מוסרי, לא דמוקרטי ואפילו לא משפטי".

6. בקנה: "חוק וצדק" ממתינה לשיגור

מבין התיקונים, הקלקול שהכי העסיק את הנוכחים הוא השתלטות הפוליטיקאים על בחירת השופטים. ביניש הוקיעה את השקר ששופטים ממנים את עצמם. "כמה פעמים אפשר לחזור על השקר הזה?", זעמה, "בוועדה לבחירת שופטים נחוץ רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה ולכן נדרשים הסכמה ופשרות". שופט נוסף שהיה חבר בוועדה אמר: "עזבו לרגע את העליון. בואו נדבר על השופטים שמשרתים את הציבור בבתי משפט השלום והמחוזי. שופטים נותנים שירות לציבור כמו רופאים, לכן צריך את הטובים ביותר. שרת המשפטים איילת שקד דאגה למינויים בעלי זיהוי פוליטי־אידיאולוגי. לא האיכות המקצועית היתה בראש דאגותיה, חשוב היה לה להכין עתודה לעליון".

מישהו השווה את האירוע ליום הכיפור של מערכת המשפט. שנים של יהירות וזחיחות, והתעלמות מתהליכי עומק הכשירו את הקרקע למתקפת הפתע הזו. "קח לדוגמה את פיסקת ההתגברות", אמר, "היה צריך לחוקק אותה כבר מזמן בחוק יסוד החקיקה שהיה מסדיר את כוחה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד, את הביטול של בג"ץ ברוב שפוי ואת ההתגברות ברוב של 70, או רוב שכולל 5־10 חברי אופוזיציה. הוקמו ועדות שמסמסו את זה. אם השופטים היו לוחצים, אולי זה היה קורה והיינו במקום אחר לגמרי".

מצד שני, יש הטוענים שכלום לא היה עוזר מול מכונת הרעל השיטתית והשקרים הפנטסטיים שמופצים כבר שנים נגד מערכת המשפט. המפגש הקטלני בין נחישותו של נתניהו לנקום במדינה שהעזה להגיש נגדו כתב אישום לבין השנאה הבלתי מתפשרת של לוין הוא צירוף שמאפיל לחלוטין על מאמצי ההרגעה של נתניהו, שמשכנעים בערך כמו הסתייגותו מדברי בנו שיש להאשים את בכירי הפרקליטות בבגידה. וזו רק ההתחלה, עדכן מישהו, יבוא המשך. תוכנית "ציון במשפט תיפדה" של שמחה רוטמן ו"חוק וצדק" של סמוטריץ׳ ממתינות לשיגור. "שלא תתבלבלו", אמר אבי חימי, ראש לשכת עורכי הדין, "הם לא יירגעו עד שתקום כאן מדינת יהודה, מדינת הלכה, שכולנו נהיה בה אזרחים סוג ב׳ שיוחזקו כדי לשלם מסים".

7. התשובה: אמריקה, האג, ומיליונים ברחובות

כמובן ששאלת מיליון הדולר "מה יהיה" עלתה בכל שיחת מסדרון. אספתי למענכם את התשובות העיקריות: ריכוך מכיוון ארה"ב; איומים מצד מוסדות המשפט הבינלאומי; חשש ממכה כלכלית בגלל סנקציות חיצוניות והקושי לממן את הטרלול הזה; קריסה פנימית של הממשלה, ששריה כבר מסתבכים זה עם זה על סמכויות מקבילות וחופפות; נתניהו ירסן ויעצור את לוין בתמורה ובמקביל להיחלצות שלו מצרותיו הפרטיות, שהפכו לצרות של כולנו; תזכירי החוק שהונחו הם נקודת פתיחה ויהיו הקלות והנחות במעלה הדרך, במיוחד אם למעגל ההסכמה יצטרפו גורמים מהאופוזיציה. מתן כהנא, חבר בוועדת חוקה, מסומן ככזה וגם "החשוד" הקבוע בני גנץ, שירצה שוב להציל את המדינה על ידי חבירה לקואליציה.

אבי חימי, בנאום מנהיגותי־לוחמני במיוחד התווה את הדרך: "תבואו מחר (בשבת, להפגנה שהתקיימה אתמול – מ"ג) להפגנה. רק מיליון איש והפגנות ענק בהמשך יעצרו אותם. אני מנסה לשכנע את ההסתדרות להצטרף למאבק, להוריד את השאלטר. עלינו לחסום כבישים. במגבלות החוק כמובן".

חימי החליט לפרוש מהלשכה "בגלל שאני לא מוכן לשבת עם אנשים כמו רוטמן ולוין", וגם בגלל שהלשכה ועורכי הדין, כמו הציבור, חלוקים בין תמיכה להתנגדות ברפורמות. חימי, התרשמו כולם, ברא את עצמו מחדש כמנהיג שמצויד בלהט ובנחישות גדולים, בנימוקים משכנעים ובנתוני זהות מתאימים ("מרוקאי מקרית שמונה"), שהופכים אותו למוביל טבעי של הקרב החברתי החשוב ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל.