"לעולם לא עוד? צריך לעבוד בשביל זה"

"השנה חשוב לי יותר מתמיד לספר את הסיפור של סבא כי הוא כבר לא פה", אומר ליאב הנדלר, חבר קיבוץ כיסופים, שסבו שורד השואה משה רידלר בן ה־91 נרצח ב־7 באוקטובר בביתו בקיבוץ חולית יחד עם המטפל שלו פיאטרו בוסקו ממולדובה. "סבא הוא ניצול השואה היחיד שנרצח ביום הארור הזה". את הסיפור של סבו יעביר הנדלר במסגרת המיזם החברתי "זיכרון בסלון" וביוזמת עיריית תל אביב יפו, הערב ב־19:00, בקפה המגדלור ליד נמל תל אביב (ההרשמה מראש). הקשר לקפה המגדלור נוצר במסגרת הפעילות של עידו בורנשטיין, הבעלים, למען הקיבוצים המפונים. בין השניים נוצרה חברות וכך החיבור למיזם.

משה רידלר נולד בחבל הרצה ברומניה ובגיל 8 נלקח למחנה טרנסניסטריה עם אמו ואחותו שמתו שם ממחלת הטיפוס (אביו ואחותו הגדולה נלקחו למחנה עבודה אחר). במחנה היה רידלר גונב לחם ומוכר אותו, וכבר בגיל 10 ברח עם חבורת נערים בריצה מהמחנה. הוא רץ עד שאיבד את הכרתו וכשהתעורר מצא את עצמו אצל משפחה נוצרית באוקראינה, שם עזר להם לטפל במשק והיה רועה צאן. במשך ארבע שנים החביאו אותו שם וכששמע שהיהודים חזרו להרצה אחרי המלחמה, נסע לשם, כשהוא משוכנע שכל משפחתו מתה. על מדרגות בית הכנסת פנה אליו אדם ושאל לשם משפחתו ואז איחד אותו עם אביו ואחותו הגדולה. בגיל 18 עלה לבד לישראל, התגייס למשטרה ושירת בה עד גיל 70. בהמשך עסק כבלש פרטי.

אחרי הטבח היו שהשוו את המאורעות לשואה.

"היתה שם שואה", אומר הנדלר. "7 באוקטובר היה יום אחד בשואה, אפילו מבחינה סטטיסטית קרה. גם אז וגם היום לא ראו הבדל בין זקן, ילד, תינוק או אשה. כנראה 7 באוקטובר צריך להדהד כעוד חלק של שואת יהודים, רק שהפעם אנחנו לא תלושים, בשביל זה הקמנו מדינה ריבונית.נקודת הפתיחה של השיקום שלנו אמורה להיות טובה יותר מאשר של סבא. מה שעברנו היה היום הנורא בחיינו אבל זה היה רק יום. התשתית היתה אמורה להיות מספיק חזקה כדי שזה לא יקרה".

עד כמה אתה מחבר בערב בין 7 באוקטובר לבין השואה?

"כשאני מדבר על סבא היום מול הקהילה שלי אני מספר על מה שעבר עליו, ואיך מנער תלוש בן 10 הצליח להשתקם ולעלות לארץ, הכיר את סבתא שלי פיה ויחד הם הקימו משפחה עם 3 ילדים, 12 נכדים ו־8 נינים. זה גם זמן טוב לדבר על הסיסמאות שאמרנו במשך שנים ביום השואה כמו 'לעולם לא עוד'. היום אנחנו יודעים שלא משנה כמה מזעזעים האירועים שקרו ב־7 באוקטובר, זה לא אומר שמחר הם לא יקרו שוב, או אפילו גרועים מהם. כשאני רואה איך ההתייחסות לאירועי אותו היום פחתה — זה שאנשים נתלשו מהמיטה שלהם ונחטפו, או חבל ארץ שלם שנאנס מכל הבחינות — אני גם מבין שאין שום סיבה שזה לא יקרה מחר בתל אביב או בצפון. לא תיארנו לעצמנו עשירית ממה שקרה. אנחנו עוד בתוך האירוע והמלחמה עוד מתרחשת אבל אנחנו כבר חזרנו לסיסמאות ולשיקולים קואליציוניים. שום דבר לא נלמד. לא הזדעזענו מספיק כנראה. זה לא מספיק להגיד 'לעולם לא עוד', צריך פעולה, הנהגה, מישהו שיעבוד בעולם הזה כדי שהמשפט הזה יהיה תקף — והוא לא עבד ולא עובד".

אז זו גם הזדמנות לזעוק את זעקתכם?

"ברור. אני מרגיש שהתרגלו למילים כמו 'חטופים' ו'מפונים' — כאילו זה עוד סבב, זו התשתית ל־7 באוקטובר הבא".

ביום שבת 7 באוקטובר היה הנדלר (35), מנהל פרויקטים בקיבוץ עלומים, בהודו עם בן דודו. אשתו וארבעת ילדיו נשארו בכיסופים, חלק בבית וחלק אצל הסבא וסבתא. אמו שמתגוררת בחולית היתה למרבה המזל בטבריה ואחיו נשאר לישון בקיבוץ. "כולם ניצלו חוץ מסבא. רוב הנרצחים היו מהבתים בשורה שלו ומולו. הוא נרצח חודש לפני יום הולדתו ה־92 ויום קודם עוד שחה בבריכה. המוות שלו הוא סיום שמתאים לכל מה שקרה לו בחיים: האיש היה סרט אקשן מהלך וזה נגמר ב־RPG ורימונים".

רידלר עבר מפתח תקווה לחולית בקורונה כדי להתקרב לבתו ומשפחתו לשנים אחרונות של שקט. "הוא עישן ושתה לא מעט, ובקורונה לא הסכים להתחסן. היה איש עם צבע. רק לקראת סוף חייו התחיל לספר פרטים על השואה, אבל תמיד היתה ניכרת בו בהתנהגויות שונות, למשל שלא זורקים אוכל".

על החיים שלו אחרי 7 באוקטובר אומר הנדלר: "אין ממש חיי משפחה וזוגיות ואנחנו יודעים שכרגע הכל בהולד. אני לא מאוכזב מהמדינה כי לא היו לי יותר מדי ציפיות ממנה. אני מרגיש שלא זזנו מילימטר מאז 7 באוקטובר, אין שום שינוי, מכיוון המדינה אלה בעיקר חוקים וסנקציות של מה כן ובעיקר מה לא. זה אירוע לא מנוהל ואני חושש שלאט לאט כולם מתרגלים לכך. זה הפך לשיח דפוק ורדוד וישן שחטופים זה שמאל; ורפיח זה ימין. אני 30 שנה באשכול והחטופים וההרוגים הם חברים שלי. מהסיפור של סבא שלי אני יודע שאנשים יצאו גם מדברים כאלה וצריך להסתכל קדימה. נצא מזה אבל זה לא יהיה אותו הדבר".

תחזור לכיסופים?

"אני מאוד רוצה אבל ככל שהאירוע מתקדם, עושה רושם שאני לא אוכל. חשבנו שהמציאות תשתנה ויחזירו את החטופים אבל מרגע לרגע הכל נהפך לקרקס".