כששר האוצר לוקח את המשק עשרות שנים אחורה, זה הזמן לתכנית ייצוב 2

ההוצאות הישירות והעקיפות של מלחמת "חרבות ברזל" עשויות להגיע עד סוף השנה לסכום עתק של כ-270 מיליארד שקל. כל זאת בהנחה שעצימות הלחימה תלך ותפחת עד סוף השנה, והחזית הצפונית לא תתלקח למלחמה של ממש - כך עולה מתחזיות שנערכו בבנק ישראל. מדובר בהוצאות הישירות של הצבא, פיצוי עסקים ומפונים, שיקום אזורים שלמים בעוטף ובצפון, אובדן הכנסות למשק, ונזקים שנגרמו לעסקים של תושבי הדרום והצפון ושל מגויסים למילואים. הוצאות בסדר גודל כזה, המהוות כ-10% מהתוצר, עלולות לגרום למשבר כלכלי חמור ולדרדר את המשק הישראלי אל סף תהום: אובדן שליטה על תקציב המדינה, הורדת דירוג האשראי, העלאות ריבית, אינפלציה גבוהה, צמצום שירותים ממשלתיים, העלאת מיסים ישירים ועקיפים, הגדלת הפערים החברתיים, גידול בממדי העוני וירידה משמעותית ברמת החיים.

בשלב זה לא ניתן להעריך אם ומתי הגידול העצום בגירעון התקציבי של הממשלה ייעצר. המלחמה שנמשכת כבר יותר משמונה חודשים עולה למשק, לפי הערכות של משרד האוצר, סדר גודל של 600 מיליון ש"ח עד כמיליארד שקל ביום. המפונים בצפון ובדרום לא חוזרים לבתיהם וממשיכים לקבל מימון מהמדינה. עשרות אלפי חיילי מילואים מקבלים צווי 8 חדשים ועסקים עצמאיים רבים קורסים. חברות המזון והטואלטיקה מנצלות את המצב ומייקרות את מוצריהן ללא כל חשש מתגובת הממשלה. יוקר המחייה מגיע לגבהים חסרי תקדים.

לכל אלה יש להוסיף את ענף הבנייה, שסובל ממחסור של עשרות אלפי עובדים לאחר שנאסר על העובדים מיהודה ושומרון להיכנס לארץ. יבוא עובדים תחליפיים מהודו, תאילנד או סין מתנהל בעצלתיים. המשך המחסור בעובדים פוגע בהיצע הדירות שבבנייה, וכתוצאה מכך צפוי בהמשך גל התייקרויות נוסף במחירי הדירות. גם ענף התיירות הנכנסת נמצא על סף קריסה בהעדר תיירים, וכך גם כל מערך תיירות הפנים והצימרים באזור הגליל כולו ששגשג עד ה-7 באוקטובר.

ד"ר גלי אינגבר | צילום: קובי אשכנזי

גם האפשרות להטלת סנקציות כלכליות על ישראל בגלל הפעילות הצבאית ברצועת עזה מתחילה להרים ראש. ארדואן בטורקיה אסר על יצוא לישראל של מוצרים וחומרי גלם רבים, במיוחד לענף הבניה (ברזל מלט אלומיניום שיש וכד'). אינטל הורתה להפסיק את העבודות בפרויקט הענק להרחבת המפעל שלה בקריית-גת, בהיקף של 25 מיליארד דולר. צרפת אסרה על ישראל להשתתף בתערוכת הנשק "יורוסטורי", מהחשובות והגדולות בעולם, שבה נחתמות בדרך כלל עסקות יצוא גדולות של התעשיות הביטחוניות. בלגיה מנסה לגייס מדינות אירופיות להטלת סנקציות כלכליות על ישראל. וזה למרבה הצער רק ההתחלה.

קשה להבין מדוע שר האוצר וראש הממשלה מתעלמים מההשלכות החמורות של הלחימה על עתיד הכלכלה הישראלית. בשלב זה הממשלה עוצמת את עיניה וממשיכה לפעול בתחום הכלכלי כאילו אין מלחמה. מיליארדי שקלים ממשיכים לזרום לכספים קואליציוניים בזבזניים. ההצעות לסגור לפחות מחצית מ-30 משרדי הממשלה נדחו על הסף. גם משרדים שנוצרו רק כדי לספק תפקידים לחברי קואליציה כמו משרד התפוצות, משרד ירושלים ומורשת, משרד המודיעין, או המשרד לשיתוף פעולה אזורי, נשארו על כנם תוך בזבוז של מאות מיליוני שקל.

כל הרעיונות להעלאת מיסים ישירים ועקיפים כמו מע"מ ומס הכנסה נדחו לשנה הבאה. הצעדים היחידים שננקטו עד כה כדי לסגור את הפער בין ההוצאות להכנסות באו לידי ביטוי בגיוס מיליארדי דולרים באשראי מחו"ל בריבית גבוהה. החובות החדשים מעבירים חלק גדול מהנטל לדורות הבאים. במקביל הממשלה נעזרת במענק החרום שאושר לישראל בקונגרס האמריקני בסך 14.3 מיליארד דולר (כ-52 מיליארד שקל), כדי לממן רכישת ציוד צבאי וחימושים מארה"ב. כל זה מאפשר לממשלה לדחות במקצת את ההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות הקשות של המלחמה. אבל ככל שהלחימה בדרום ובצפון תימשך, גם ההוצאות ימשיכו לגדול, ועלול להגיע רגע שבו סוכנויות הדירוג יראו סיכון גבוה במתן אשראי נוסף לישראל, דירוג האשראי ירד, ויהיה קשה להשיג הלוואות בריבית סבירה.

נוכח הסיכונים הגדולים הניצבים בפני המשק הישראלי, מצופה היה מממשלת ישראל שתקים בדחיפות קבינט חרום כלכלי. גוף שיכלול את ראשי המשק, המעסיקים, ההסתדרות, בנק ישראל ומשרד האוצר. הקבינט יעסוק בפתרון הבעיות הכלכליות של המשק בזמן המלחמה, יתכנס פעמיים עד שלוש בשבוע, ויקבל סמכויות מלאות לגיבוש פתרונות כלכליים הן לטווח הקצר והמיידי והן לטווח הארוך.

גוף חרום דומה הוקם בשנת 1985 והציל את המשק הישראלי שהתדרדר אל סף תהום. זאת לאחר שבתחילת שנות ה-80 הוצאות הממשלה גדלו בקצב מהיר, הממשלה הדפיסה כסף בכמויות גדולות, וכתוצאה מכך מדד המחירים לצרכן עלה ב-10% ויותר כל חודש. מקבלי משכורות מיהרו לקנות מוצרים ושירותים מייד עם קבלת המשכורת, בידיעה שעד סוף החודש המחירים יעלו ב-10% נוספים. שער הדולר עלה כמעט מדי יום, וכל מי שהיו לו חסכונות מיהר ל"שוק השחור" כדי לרכוש דולרים ולמנוע את שחיקת ערך החסכונות שלו.

בשנת 1984 ההתדרדרות הגיעה לשיאה, והאמון בכלכלת ישראל הגיע לשפל. האינפלציה הגיעה באותה שנה ל-440% והפכה להיפר-אינפלציה, הכסף איבד מדי יום מערכו, ויתרות מטבע החוץ של ישראל התקרבו לאפס. בספטמבר 1984 הוקמה ממשלה חדשה בראשות שמעון פרס. הממשלה ניהלה במשך מספר חודשים מגעים עם המעסיקים וההסתדרות, ויחד עם שר האוצר החדש יצחק מודעי ונגיד בנק ישראל מיכאל ברונו הודיעו ב-1 ביולי 1985, על הפעלת תוכנית חרום כלכלית שזכתה לכינוי "תוכנית הייצוב" של המשק.

התוכנית כללה סעיפים רבים שהעיקריים ביניהם היו צמצום דרסטי בהוצאות הממשלה, פיטורי עובדים מיותרים, הקפאת כל המחירים ופיקוח על מחירי מוצרים ושירותים חיוניים, הקפאת השכר בכל ענפי המשק, ביטול הצמדת השכר לאינפלציה, פיחות של 18% והקפאת שער החליפין מול הדולר. התוכנית נחשבת עד היום בעולם לאחת התוכניות הכלכליות המוצלחות ביותר. היא בלמה כמעט מיידית את האינפלציה הדוהרת, עצרה את בריחת מטבע החוץ מהמדינה, הביאה שקט ביחסים בין עובדים ומעסיקים, והחשוב מכל: החזירה את האמון של הציבור הישראלי במטבע המקומי ואת אמון סוכנויות הדירוג במשק הישראלי. האם יש היום בישראל הנהגה שתהיה מסוגלת לקחת יוזמה ולהכין תוכנית ייצוב כלכלית דומה? ימים יגידו.

ד"ר גלי אינגבר היא ראש המחלקה למימון ולימודים כמותיים בפקולטה למנהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל