המלחמה יצרה עשרות אלפי אנשים עם מוגבלות נפשית. אסור להפקירם

לפני כמה שנים היה לי עובד שטענו שהוא לא טוב והמליצו לי לפטר אותו. לדברי המנהלים הישירים שלו, הוא היה מאחר לעבודה, היה לא מרוכז ועייף בצורה קיצונית. ביקשתי לברר קצת לגביו, כי נראה לי מוזר ולא סביר, וגם הבנתי שיש כאן משהו מעבר.

אחרי בירור הבנתי שהעובד נפצע במהלך שירותו הצבאי, והוא גם הלום קרב (פוסט-טראומטי). כתוצאה מהלם הקרב הוא לא ישן בלילות, מתעורר מאוחר, לכן הוא מאחר לעבודה וגם עייף.

כלומר: הוא נפצע נפשית כשהגן על המולדת ועלינו, ובסבירות גבוהה היה נענש פעמיים: פעם אחת בפציעה ובאתגרים שנובעים ממנה; בפעם השנייה - בקושי להתקבל לעבודה ולהישאר בה. אני הייתי רגיש ולכן ביררתי. אחרים אולי היו מפטרים.

ביום המודעות הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, שחל היום, חיים בישראל בערך מיליון אנשים עם מוגבלות תפקודית חמורה. 250 אלף מהם הם עם מוגבלות נפשית (אלו נתונים מדווחים, בהחלט ייתכן מספר גבוה בהרבה). לא מקבלים אותם ומדירים מהחברה אנשים עם מוגבלות נפשית כמוהו. וזה רק מחמיר. בערך 50% מהם לא עובדים.

אחרי ה-7 באוקטובר יתווספו עוד עשרות אלפים למעגל הזה: אזרחים וחיילים רבים מאוד נפצעו במלחמה נפשית, לא רק פיזית, ונותרו עם מוגבלות נפשית, הלם קרב ופוסט-טראומה, מוגבלות שקופה שתלווה אותם הלאה.

אלפי ניצולי מסיבת "נובה", שראו את חבריהם נרצחים לנגד עיניהם. אלפי הורים ששמעו את ילדיהם פצועים, או נרצחים בשיחות טלפון. זה לא עובר אף פעם לצערי. עשרות אלפי חיילים נלחמים בעזה ובגבול הלבנון. רבים מהם יוותרו הלומי קרב.

הרבה מאוד אנשים שלקו בהתקפי-חרדה פסיכוטיים בעקבות המלחמה, הם מאושפזים בבתי חולים, מקבלים תרופות נגד חרדה במטרה לאזן אותם ולאפשר להם להתמודד עם החרדות. זו מוגבלות לכל דבר, והחשש הוא שהיא לא תחלוף.

האנשים הללו יתמודדו עם חסמים חברתיים וחוקיים, אפלייה מבנית, הדרה ודעות קדומות. המפלה העיקרית היא המדינה, שמונעת – למשל - מאנשים עם מוגבלות נפשית לעבוד במעונות ילדים: תקנות הפיקוח על מעונות קובעות כי "לא יועסק במעון עובד החולה במחלת נפש". הרי לא כל מוגבלות נפשית מסוכנת לסביבה. החוק הזה הוא בורות.

אבל גם הציבור הישראלי מפלה וסטיגמטי כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית: 67% מהציבור אמרו בסקרים שהיו נרתעים מהשתתפות בקבוצה שחברים בה גם מתמודדים עם מוגבלות נפשית. 48% אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם. 67% הודו שיירתעו מללכת לבית קפה או מסעדה שמעסיקים אנשים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית.

מוגבלות נפשית שונה ממוגבלויות אחרות: היא שקופה, פשוט כי לא רואים אותה (בניגוד לכסא גלגלים, קביים ועוד). לכן, היא הכי קשה להתמודדות. יש כאלו שמכנים אנשים עם מוגבלות נפשית בכינויי לעג סטיגמטיים כמו "חולי נפש" ומשוגעים. יש אפילו פוליטיקאים שרומזים, או אפילו אומרים במפורש על מישהו שהוא לא ראוי, בגלל "מחלת נפש". אגב, אין דבר כזה מחלת נפש. נכון לומר מוגבלות נפשית / הפרעה נפשית. ואלו חדשות רעות למצטרפות ולמצטרפים החדשים למעגל הזה.

כל ההדרה, הלעג, הסטיגמות, האפליה שלנו כלפי מוגבלות נפשית, גורמת לאנשים להתבייש ולהסתיר אותה. הם מעדיפים שלא לאבחן, או לקבל טיפול ("בכדי שלא יידעו שהייתי אצל פסיכיאטר" ו"שלא יהיה רשום שיש לי אישיות פסיכוטית"). מי שלא מטפל בסרטן, מת מזה. מי שלא מטפל במוגבלות נפשית, עשוי למות גם. ואנחנו מכירים את סיפוריהם של הלומי הקרב שהתאבדו וניסו להתאבד בשל הסטיגמות ואי-ההכרה בהם!

דווקא בימים כאלה - אנחנו חייבים חשבון נפש. המדינה חייבת לתקן את החוקים המפלים, ולייצר - בחקיקה - חובה לשלב את האנשים הללו בעבודה ובחברה ולהילחם בסטיגמות ובאפלייה כלפיהם. אחרת נפגע במי שבעל כורחם נפגעו נפשית מהמלחמה הזו, חלקם בכדי להגן עלינו וחלקם כי המדינה לא הגנה עליהם. ומוסרית, וגם כלכלית - אסור להפקיר אותם ואותן וחובה לשלבם ולשלבן בעבודה ובחברה!

אורן הלמן הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים, ייסד את מיזם "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה, והיה סמנכ"ל בחברת החשמל