מאט ג'ונסון, הזמר הכי מוכר שלא הכרתם

מאט ג'ונסון נעלם מחיינו למשך 24 שנה. האיש שעומד מאחורי ההרכב "The The", להקה של איש אחד והרבה נגנים מתחלפים, הוציא לפני חודש אלבום ראשון אחרי שתיקה כמעט מוחלטת מאז 2000. אבל זה למעשה לא נכון: למעשה, "The The" פרשה מחיינו כבר ב־1993. עם כל הכבוד לשני האלבומים האחרונים שיצאו תחת שמה - הקריירה האמיתית של ההרכב נמשכה בדיוק ארבעה אלבומים בעשר שנים, מ־1983 ועד 1993. אלבומים שלא מאוד הצליחו מסחרית, עם שירים שאף אחד מהם לא באמת הפך ללהיט שחרך את המצעדים, אבל בעשר השנים האלה ג'ונסון כתב רצף מרהיב של שירים שהפכו להמנונים. "This is the Day" מ־1983, מתוך אלבום הבכורה של “The The” - מהאלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים בעיניי - נותר המפורסם והמזוהה ביותר מביניהם, ובעשר השנים האחרונות הוא חווה רנסנס בזכות פרסומות, פסקול "שומרי הגלקסיה 3" ואף ויראליות עכשווית בטיקטוק.

אבל דווקא "Lonely Planet" מ־1993, שיר שמעולם לא שוחרר כסינגל, הפך פתאום להיות אחד המפורסמים שלו. החל מאזכור שלו בסרט הגרמני "עם הראש בקיר" ב־2004 ועד להופעתו בסצנת כותרות הסיום של "מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה, ועם שורה שהפכה למוטו ששווה לחיות לפיו: "אם אינך יכול לשנות את העולם - שנה את עצמך".

העובדה שג'ונסון שם לב שדור חדש של מאזינים מכיר את שיריו, שלא לדבר על הגעגוע מצד המעריצים הוותיקים, החזירה אותו לאולפן ההקלטות לאלבום חדש ומצוין בשם "Ensoulment" ומשם לסיבוב הופעות חדש. זהו, למעשה, בסך הכל סיבוב ההופעות החמישי של ג'ונסון בקריירה בת 40 שנה, מוזיקאי שהיה מוכר כמי שנמנע מהופעות ציבוריות או ראיונות. ומי שבשנות ה־90 עקר מלונדון לניו יורק, ועשור אחר כך עבר לשבדיה - ומשם חזרה ללונדון.

לאורך השנים ג'ונסון שיתף פעולה עם מרק אלמונד מ"Soft Cell", עם ג'ולז הולנד מ"סקוויז" ועם ג'וני מאר מ"הסמיתס" (מאר הפך לגיטריסט הקבוע של "The The" מיד אחרי ש"הסמיתס" התפרקו). כך הפך ג'ונסון למוזיקאי של מוזיקאים (כולל דיוויד בואי שהיה אחד ממעריציו). הוא היה סוד שמור, יוצר של שירים שאנשים מכירים ולא יודעים מי כתב.

ב־2018 אמנם יצא לסיבוב קאמבק שלא הוליד קאמבק, אבל השנה משהו השתנה וג'ונסון המתנזר חזר לתקשר עם העולם. וברגע שהואיל להכריז על סיבוב הופעות חדש, ידעתי שאני צריך להיות שם. וזה קרה כשהוא הגיע לתיאטרון הביקון, אחד מאולמות ההופעות היפים והעתיקים במנהטן, להופעה אחת בניו יורק. ומכיוון שאף אחד מהאלבומים של "The The" לא באמת מכר עותקים באמריקה, האולם בן ה־95 ובעל 2,800 המושבים לא היה מלא עד אפס מקום. אבל ג'ונסון, זה היה ברור, התרגש להיות שם. "טוב להיות בעיר הולדתי השנייה", אמר לקהל. את "Soul Mining", אלבום הבכורה שלו תחת השם "The The", אכן הקליט בחלקו בניו יורק, בסשן מסויט שיום אחד שווה שיכתוב עליו ספר.

בשנות ה־80 ג'ונסון מחה נגד פייק ניוז, פוליטיקה צינית, גלובליזציה, הפרטה והערבוב בין דת לבין פוליטיקה. שבוע לפני הבחירות האמריקאיות, זה נשמע מצחיק ולא כועס

ג'ונסון המשיך להוכיח שהוא לאו דווקא חושב על להיטים באופן שבו הוא בנה את המופע. "אתם מקבלים שתי הופעות בכרטיס אחד", הקדים לומר לקהל. החלק הראשון הוקדש לנגינת האלבום החדש במלואו, מול קהל דומם שלא הכיר אותו. אני הקשבתי לאלבום לא מעט כהכנה למופע והתמוגגתי מהשירים ומהביצועים, אבל השתוממתי מההחלטה הנועזת של ג'ונסון לפתוח את המופע שלו עם הופעת חימום שלמעשה קיררה את הקהל.

השירים החדשים של ג'ונסון ממשיכים את העיסוק שלו בפוליטיקה עולמית, בשחיתות ובחוסר שוויון, אבל גם עוסקים ברצף הטרגדיות שנפלו עליו אישית בעשור האחרון: לפני שמונה שנים מת אחיו, האמן אנדי ג'ונסון, ומי שאחראי לכל עטיפות האלבומים הבלתי נשכחות של ההרכב. זה האח השני שג'ונסון איבד, וגם אמו מתה זמן קצר אחר כך. ולכן כשבאלבום החדש הוא שר "לאן אנחנו הולכים אחרי שאנחנו מתים" או את שיר ההספד "Life After Life" - הוא בעצם שר עליהם.

החצי השני של ההופעה, אחרי 15 דקות הפסקה, הכיל שעה וחצי של מיטב השירים של "The The", ש־40 שנה אחר כך מתגלים כשירים רקידים מאוד, שירים שבזמן אמת נשמעו לי מדכאים וכעת מקבלים צביון כמעט אופטימי, ובוודאי נבואי: בשנות ה־80 ג'ונסון הבריטי מחה נגד פייק ניוז, פוליטיקה צינית, גלובליזציה, הפרטה והערבוב בין דת לבין פוליטיקה. בנבואות הזעם שלו ישו יחזור מן המתים כדי לנקום בפוליטיקאים שמשמתשים בשמו לשווא, ואז ה־FBI יחסל אותו. פתאום, בניו יורק של 2024, שבוע לפני הבחירות האמריקאיות, זה נשמע מצחיק ולא כועס. ג'ונסון, שתקן ידוע ברוב הופעותיו, היה הפעם באופן מפתיע פטפטן בין השירים. לפני ששר את "Heartland" הוא סיפר: "השיר הזה נכתב ב־1986 בלונדון, כשאנגליה היתה שבויה תחת הכישוף של מכשפה מרושעת בשם מרגרט ת'אצ'ר. מאז המצב באנגליה כל כך הידרדר שיש כאלה שטוענים שהשנים ההן היו תור הזהב. אני לא חושב שזה מצחיק". כדאי לחזור ולהאזין לשירים של "The The", שירי זעם מאלבומים כמו "Infected" ו"Dusk", נבואות על פוליטיקה צינית ואנטי־אנושית. אבל בניו יורק, למשמע השירים האלה, שהתגשמו אחד לאחד, הקהל פשוט רקד מול הופעה מצוינת של אמן שהקדים את זמנו ב־40 שנה.