הקברניט
פיצוץ מן העבר: כך הוקפץ מטוס ההארייר להגן על מדינת ישראל
מטוס הקרב הוותיק, גיבור סרטי האקשן מהניינטיז, כבר היה בדרך לפרישה - ואז נשלח במפתיע ליירט את הכטב"מים המסוכנים של ארגוני הטרור. איך התמודד עם המשימה, ולמה שלחו האמריקאים דווקא אותו?
שלום, כאן הקברניט; רינו ריינס היה שוטר טוב שהעיד נגד שוטרים מושחתים, והם ניסו לנקום בו אבל הרגו את האישה שאהב, ואז הופלל בפשע שלא ביצע, ונידון לנדוד במדבריות ארה"ב בתור פושע שצד פושעים אחרים. רק בשנות התשעים היו כאלה מין גיבורי אקשן מוגזמים כאלה; מה שהרגע תיארתי לא היה עלילה של סדרה שלמה, כי אם האקספוזיציה שנאמרה בקול דרמטי באות הפתיחה. כל הניינטיז נראו ככה: תוכן מוגזם אך מלא חן, מהפכות סוערות לצד תמימות אופטימית. היום נדבר על גיבור אקשן קלישאתי כזה, שבדרכו לפרוש קיבל עוד משימה אחרונה אחת: לעצור מתקפה אווירית מסוכנת על ישראל.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
סיפורנו מתחיל בשבת בבוקר, כשרוח נעימה ליטפה את גלי המפרץ הפרסי ואת ירכתי נושאת המטוסים האמריקאית בטאן. אחרי חודשיים בפטרול בגזרה, נערך צוות הספינה לארוז את הכל, לגהץ מדי א' ולהפליג חזרה ארה"ביה; המלחים לא ראו את הבית זמן רב. ואז התקבלה פקודת חירום: לפני שעתיים פרצה מלחמה חדשה במזרח התיכון.
בטאן נדרשה לפרסס, ולחתור במלוא הקיטור במורד המפרץ הפרסי, דרך הים האדום - ולהגיע לגזרת רצועת עזה. בתחילה, חשבו המלחים שמדובר בעוד סבב אש ואף תהו למה מקפיצים אותם אל משהו שבטח ייגמר עוד לפני שיגיעו - הרי ישראל והמחבלים ברצועה מחליפים מהלומות לעיתים קרובות. תוך זמן קצר התקבלו דיווחים ראשונים על כיבוש שטח ישראלי וכולם הבינו שהפעם מדובר באופרה אחרת לגמרי.
מלחי הספינה בטאן לא היו סתם מתוחים: בקלות היו יכולים למצוא את עצמם על אדמת עזה, עם חמאסניק בין כוונות.
לא מדובר בנושאת מטוסים רגילה, אלא בספינה קטנה יותר, שנועדה למתקפה אמפיבית של חיל הנחתים. בגופה יש תאים לפריקת רחפות ונחתות, ואפילו נגמ"שים שיודעים לשחות - כוח לפלישה מהים.
הכוח האווירי שלה קטן, ונועד רק לתמוך במתקפה שכזו: יש לה מסוקים מסוגים שונים - קוברות לתקיפה, סופר סטאליון (הבן דוד האמריקאי של היסעור) ומטוסים-מסוקים אוספרי לתובלה. ומה עם מטוסים? יש לה כוח קטן של מטוסי הארייר, לסיוע קרוב.
ובבוקר ה-7 באוקטובר 2023 היה זה הכוח האווירי הנייד היחיד של ארצות הברית בגזרה: עדיין לא נשלחו הנה נושאות מטוסים עצומות עם 70 מטוסי F18 מתקדמים; בטאן הצנועה היתה מה שיש.
בדרך לעזה, החלו השמיים לרתוח: מתקפות ראשונות של כטב"מים מתאבדים יצאו לעבר ישראל. עד אז, כל אנליסט מודיעין בעולם ידע שהחות'ים יודעים להפתיע וגם לא מוברגים עד הסוף - אך את מעורבותם במתקפה של חמאס איש לא צפה.
כשהחלו כטב"מים לצאת צפונה מתימן לעבר ישראל, התקבלה הפקודה מהמטה האמריקאי: הספינה בטאן תישאר בים האדום, ותעצור את המתקפות הללו, לא משנה איך.
האתגר נראה גדול עליה בכמה מידות: כטב"מים מתאבדים ארוכי טווח הם מאוד קטנים, וטסים נמוך כך שקשה לעקוב אחריהם - והם מסתווים בהחזרי מכ"מ מפני הים. יירוט של אויב כזה הוא חתיכת תיק אפילו עבור מטוסי קרב מתקדמים.
וזה, בעוד מטוסי ההארייר של בטאן מתקדמים בעיקר למוזיאון; המחליפים שלהם, מטוסי F35 חדישים, כבר חיכו להם בנמל הבית.
ההארייר היה מהפכני בזמנו, והפך למטוס מאוד מפורסם: הוא תוכנן בסיקסטיז כדי לשרוד מכות גרעיניות סובייטיות על בסיסי נאט"ו באירופה.
איך? באמצעות מנוע עם נחירי דחף שמאפשרים המראה ונחיתה אנכית, כמו מסוק. בצורה זו, ההאריירים נפרסו ביערות ומנחתים מאולתרים, והיו יכולים לחמוק מכל מכה שתיפול על שדות התעופה.
המטוס פותח בבריטניה, והוכח היטב בקרבות אוויר במהלך מלחמת פוקלנד של 1982. האמריקאים אימצו אותו, שיפרו ונתנו לו משימות תקיפה: יכולתו להמריא ממסלול קצר ולנחות אנכית התאימה לספינות הפלישה הקטנות של הנחתים, ובמלחמת המפרץ של 1991 הפך המטוס לסופרסטאר.
האריירים תועדו בשידורי CNN כשהם עטים על עמדות הצבא העיראקי עם רקטות ותותחים, וקנו את לב הציבור האמריקאי חובב האקשן. ולא רק: הנחתים עצמם אהבו את הסיוע האווירי שלהם, ולא פעם חבו את חייהם ליעף צליפה מוצלח של הארייריסט.
כה פופולרי הפך המטוס, שהחל להופיע ולככב במשחקי וידאו, ואף הגיע להוליווד; סיפרתי לכם פעם על הרומן שלו עם ארנולד שוורצנגר. אבל מעבר לזוהר ולרמת המיגנב הגבוהה של מטוס קרב שיודע לרחף ולרקד באוויר, היה זה אווירון מאוד מסוכן.
הגוף בנוי סביב המנוע, ומלא בצנרת שמעבירה את זרם הפליטה לנחירי תמרון - ומספיקה פגיעה זניחה במרכז הגוף או באחד הצינורות, והמטוס מאבד את יציבותו. וגם בלי אש אויב, המטוס היה כה רגיש וחשוף לתקלות, שכ-25% מכל ההאריירים שנבנו התרסקו ואבדו בתאונות.
כשחושבים על כך, ההארייר הוא אחד הכלים הכי פחות מתאימים לציד כטב"מים: המכ"מ שלו מאוד חלש ומוגבל - ואת המטרות שלו הוא מוצא בעיקר באמצעות מארז עם מצלמה תרמית; המטרות שלו הרי נמצאות מאוד קרוב לכוח הקרקע שקרא לו לסייע.
בכלל, טייסי ההארייר של צי ארה"ב לא מתרגלים מתארי אוויר-אוויר מהסוג הנדרש, ורק בטווחים מאוד קצרים - משימות הגנה. אין להם את הציוד המתאים למשימת יירוט בה נדרשים למצוא מטרה, לרדוף אחריה ולעצור אותה.
להאריירים של טייסי בטאן היה יתרון קטן: כשצי ה-F18 קיבל מכ"מים מתקדמים חדשים, הישנים הלכו אל חלק מההאריירים, והמטוסים של בטאן היו מהבודדים שזכו באחד. כך היו יכולים לגלות מטרות באוויר ממרחקים גדולים יותר ותחת יותר הפרעות מהקרקע, ולשגר אליהם טילים מונחי מכ"מ.
לימינם עמדו גם משחתות מדגם ארלי ברק, שמצוידות במכ"מ זירתי רב עוצמה שיכול לגלות תנועה באוויר ולספק כיוון כללי לכטב"מ. וזהו: ממש כמו גיבורי האקשן מהניינטיז, נדרש ההארייר שבדרך לפנסיה לקחת עוד משימה אחרונה אחת - לטפל במטרות שהן מהקשות ביותר ליירוט אווירי.
בחשכת הליל ובסערות החורף, התקדמו המל"טים של החות'ים - מדגם סמאד 2 וסמאד 3, שגם עבור סנסור משופר יש להם חתימת מכ"מ של פריכית אורז. וצוותי היירוט נשלחו מולם, לגשש באפלה.
השיטה עבדה כך: כשהמשחתות קלטו משהו חשוד, הוקפצו ההאריירים לכיוון וטסו לנקודת מפגש עם המטרה, בתחילה באותו הגובה שלה או קצת מעל; כשהתקרבו, פתחו את מכ"מ היירוט וחיפשו החזר שנע כמו כטב"מ.
אחרי שמצאו מטרה, ניסו לנעול עליה את הסנסור התרמי ולאמת שאכן מדובר במל"ט מתאבד חות'י - ולעיתים קרובות זה הצריך תמרון מסוכן ביותר: הכטב"מים טסו בגובה נמוך, לפעמים רק 100 או 200 מ'. צוותי ההארייר צללו, כדי לתת לסנסור התרמי להסתכל על המטרה מלמטה, כך שתבלוט על רקע השמיים.
הבינו את הסיכון פה: להטיס הארייר זה עדיין לסובב רולטה, והצוותים ידעו היטב שבגובה כזה כל תקלה או רסיס מהכטב"מ הם התרסקות במאה אחוז. וגם אם יצליחו לנטוש, יישתלו באמצע ים חשוך וכל כך סוער שאפילו הכרישים מפחדים לצאת.
כדי להפיל את המטרה, היו צריכים מאוד להתקרב; לעיתים גם חלפו לידה בלי למצוא. טווח הירי היה קצרצר, והחימוש - טיל מונחה מכ"מ או מונחה חום - נבחר פשוט לפי מי שהצליח לנעול. גם החתימה התרמית של הכטב"מ מאוד נמוכה.
אבל למרות הכל, חתרו הטייסים למגע, הצליחו להגיע וליירט כך עוד ועוד כטב"מים בדרך לישראל. טייס אחד, ארל ארהרט, חיסל שבעה סמאדים - מה שהפך אותו, עקרונית, לאייס הראשון של חיל הים האמריקאי מאז מלחמת וייטנאם.
רק אחרי שהגיעה לגזרה נושאת המטוסים אייזנהאוור עם כנף הקרב העצומה שלה, ירדה בטאן מכוננות. מאז יורטו עשרות כטב"מים תימנים באש ספינות ומטוסים מתאימים יותר מההארייר הגריאטרי.
לקינוח, אני רוצה לדבר על הסיוע האמריקאי בסיפור הזה: בגדול, גם אם ארהרט והחברים שלו היו מפספסים כטב"מ חות'י כלשהו, היה סיכוי גדול מאוד שצה"ל יצליח לעצור אותו לפני שיגיע אילתא; בדרום מוצבת טייסת F35 של חיל האוויר הישראלי, עם צוותים מעולים שכבר הצליחו ליירט מעופפים נועזים כאלה לא פעם.
אבל בתחילת המלחמה היו כל כוחותינו מתוחים עד הקצה בתקיפות ברצועה ובהמשך גם בלבנון, וכל עזרה שקיבלנו היתה ברכה אמיתית.
ובנוסף, חייבים להעריך אנשים שמוכנים לסכן את חייהם עבור ישראל; מתחילת מלחמת עזה נהרגו שלושה אנשי צוות אמריקאים במשימת חילוץ של כלי שיט, ועוד חמישה בהתרסקות מסוק.
הטייס האמריקאי בקוקפיט לא חושב על גיאופוליטיקה ואינטרסים, על המטרות של ביידן או יחסי חוץ; הוא פשוט נכנס לטרנטה שלו, מניע ונלחם בשבילנו פשוט כי צריך - ועל כך, מגיעה לו תודה והערכה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
עדכון: קורא עירני הסב את תשומת ליבנו לקונפליקט חשוד בדבר הפלות הכטב"מים: אף שיש תיעודים מהשטח להפעלת ההאריירים נגד הכלים החות'ים ועדות טייס להפלות - לפי דיווח של פורבס מהחודש שעבר צי ארה"ב לא מכיר בהן, מסיבות פנימיות שאינן ברורות בשלב זה. נמשיך לבדוק ולעדכן.
11 תגובות לכתיבת תגובה