איך הפקרנו לטיקטוק את חינוך ילדינו?

קישקתא, רגע ודודלי, דובי דוברמן, דבי וגבי, בץ ואוזה – אם גדלתם בשנות השבעים והשמונים אין סיכוי שלא הכרתם את סדרות הטלוויזיה החינוכית עם הדמויות האייקוניות, וכך או אחרת גם הפנמתם עמוק את הערכים שהנחילו.

החל משנות התשעים כבר השתלטו הערוצים המסחריים והכבלים והלווין על המסך, וסדרות כמו המורדים, סדריק והפיג'מות למשל, דחקו את דני ודינה ומיסטר קשטן. כהורים אולי עיקמנו קצת את האף, אבל איזה קול פנימי גם לחש שאולי זו סתם נוסטלגיה מעט מזויפת, ולא כדאי להפוך לגרסה של הורינו שלנו המצקצקים.

אבל אז הגיעו יוטיוב, פייסבוק, אינסטגרם ובהמשך טיקטוק וטרפו את הכללים. הרשתות החברתיות הפכו את הטלוויזיה, הציבורית והמסחרית, לרלוונטית הרבה פחות. סדרות ילדים ונוער אולי לא נדחקו לגמרי, אבל יוטיוברים, בלוגרים ומשפיעני רשת שונים ומשונים השתלטו על נתח מכריע מזמן המסך של קהל היעד.

אבל בעוד שהתכנים הטלוויזיוניים, טובים יותר או פחות, נתונים לרגולציה, מי מסנן את התכנים ביוטיוב ובטיקטוק? מי דואג שילדים ובני נוער לא ייחשפו לתוכן ירוד, אלים, פוגעני והרסני לדימוי גוף? התשובה ברורה, למרבה הצער: באופן מעשי, אף אחד. שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: כמה מכוכבי הרשת שמדביקים את ילדיכם למסך אתם מכירים? איזה תוכן הם משדרים? אתם לא יודעים, והילדים רואים.

כפי שמעידים סקרים ומחקרים בארץ ובחו"ל, הפופולריות של הרשתות החברתיות אדירה. ההשפעה התודעתית מאסיבית בכל הגילים, אבל ילדים ובני נוער נעדרים במקרים רבים אפילו את מנגנוני הביקורת הבסיסיים. מחקר עדכני שפורסם בינואר האחרון בכתב העת JAMA מצא כי בקרב ילדים בגילאי 12–13 שבילו זמן רב ברשתות נוצר חיווט שונה במוח ביחס לילדים עם צריכה מועטה יותר של אותם תכנים.

הפסיכולוגית והחוקרת ד"ר לירז מרגלית אבחנה בהקשר זה כי לרשתות החברתיות השפעה שלילית על האונה המצחית האחראית על דחיית סיפוקים, ויסות דחפים, חשיבה לטווח ארוך, קשב, ריכוז וביצועים קוגניטיביים נוספים. הרשתות, מפעים וגם מבעית לגלות - לא בטוח שבסדר הזה - פיצחו את מנגנון צריכת הדופמין (הורמון ההנאה) האנושי, ו"דוחפות" לנו עוד ועוד ריגושים בצורת סרטונים, משחקים, קניות ולייקים. כך סף הגירוי שלנו עולה בהתמדה, ואנו צריכים לצרוך עוד ועוד מאותם תכנים כדי לנסות ולהדביק כל הזמן את רמת הריגוש. מרגלית מציינת כי כיום יש גישה להתנהגויות שמייצרות עונג יותר מאשר בכל נקודה אחרת בהיסטוריה האנושית, ובמקביל גם שיעורי הדיכאון, החרדה וההתאבדויות גבוהים יותר מאי פעם.

לחלק מהתכנים המועלים לרשתות יש השלכות קשות במיוחד. למשל סרטוני מין שהפכו נגישים לקהלי יעד צעירים. לא סתם הזהירו שירותי בריאות הציבור בארצות הברית מפני חשיפה של ילדים מתחת לגיל 13 לרשתות. סקר מקיף שפורסם בגרדיאן הבריטי חשף כי שלושה מתוך ארבעה ילדים בני 12 לא אוהבים את הגוף שלהם ומתביישים בו, וכי מחצית מבני הנוער חווים באופן קבוע הצקות ובריונות באינטרנט ביחס למראם החיצוני. לחלקם הדבר גורם להפסיק ליצור קשרים חברתיים ואף מביא לידי פגיעה עצמית.

טלפון חכם אישי ופלטפורמות זמינות ומזמינות תמיד להפצת תכנים נרחבת עלולים לשבש לחלוטין את שיקול הדעת, בייחוד כזה שעוד לא התעצב לגמרי. למשל של נער בן 18 מחולון שבתחילת שנת הלימודים ריסס במטף כיבוי את מורתו. הוא וחבריו "בסך הכול" רצו להעלות סרטון ויראלי לטיקטוק, לקבל הרבה צפיות ולייקים. ומה נגיד על ילדה בת 11 שעצרה את נשימתה במסגרת אתגר טיקטוק וגם אושפזה כתוצאה מכך? גם היא רק ביקשה להעלות סרטון שיראה איך עמדה באתגר.

במשך שנים הלכו הרשתות החברתיות ושכללו את המודל העסקי שלהן, אבל במקביל ראו עצמן פטורות למעשה מכל אחריות תכנית וערכית לחומרים שהועלו בפלטפורמות שלהן. לכל היותר, לאור ביקורת ציבורית, החלו עם הזמן להסיר תכנים שנתפסו על ידן כפוגעניים, בעקבות דיווח גולשים או באופן יזום. הממשלות נותרו בזמן הזה מאובנות, חסרות הפנמה של כוחן הממכר של הרשתות ומותירות להורים את המלאכה הלא ריאלית עבורם על פי רוב של סינון תכנים לא ראויים מגוונים.

למה הדבר דומה? למתן אישור מצד הממשלה לשיווק רכב מבלי שעבר בדיקה מקפת של מערכות הבטיחות שלו ועלייתו על הכביש יכולה לגרום לפגיעה פיזית קשה. נשמע הגיוני בימינו? אז למה נעצמות עיני המדינות, לרבות ישראל, למול פעילותן של רשתות חברתיות שמעלות ללא בדיקה בסיסית תכנים שעלולים לגרום נזקים רגשיים, תודעתיים וחינוכיים קשים לבני נוער?

רק לאחרונה החל סוף סוף האיחוד האירופי לקדם צעדי רגולציה מול ענקיות הרשת, שאת כוחן הוא מקווה לרסן באמצעות יישום מערכת חדשה של כללים. בינתיים לפחות זה מעט מדי ומאוחר מדי.

לישראל מצדה אסור להשתרך מאחור. לגמרי הגיע הזמן שכמדינה וכחברה ניטול אחריות על עתיד ילדינו. יש להחיל על הרשתות רגולציה דומה לזו שמושתתת על ערוצי השידור המסורתיים. הן הרי משדרות תוכן בכמויות גדולות לאין שיעור.

צריך לעשות זאת כמובן בתבונה, לא בבולמוס, תוך התייעצות עם מומחים מהארץ ומהעולם וכמובן תוך התחשבות עילאית בחופש הביטוי. אבל אי אפשר יותר להשלים עם המצב הקיים של הזרמה חסרת כל סינון, אפילו לא סימון מינימלי, של תוכן משחית "ישר לווריד" של ילדים ובני נוער.

אם יש תחום אחד שבו באמת ובתמים נחוצה רפורמה תקשורתית יסודית – זה המקום וזו השעה. לתשומת לב השר שלמה קרעי.

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך מעצים ומשייך. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות, תוכניות פיתוח מנהיגות ומכינות קד"צ בפריפריה החברתית והגיאוגרפית