הבמאי דני רוזנברג: "עשיתי סרט שמאלץ אותי להיפרד מאבא"

איפה אנחנו תופסים אותך?

"בשיאה של ההפצה של הסרט הראשון שלי 'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם'. ברגע זה אני באולפן כי אנחנו בדיוק משחררים את הטריילר".

איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?

"בשש וחצי בבוקר מקינטה שאני מכין לדניאל בת זוגי ולי תוך כדי שמכינים את הילדים".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

"עם חברי הבמאי נדב לפיד שבשנתיים האחרונות גר בפריז. אנחנו חברים כבר מתחילת הלימודים בסם שפיגל ב־2001. אני מרגיש שמאז שהוא נסע אני פחות מדבר באופן כללי, אין לי כל כך עם מי לדבר על החיים, על קולנוע, על הקולנוע שהוא החיים".

על מה אתה עובד עכשיו?

"עם נילי פלר העורכת המהוללת אנחנו עורכים את הסרט החדש שלי 'החייל הנעלם' שאמור לצאת בתוך כמה חודשים ומספר על חייל בן 18 (עידו טאקו) שעורק במהלך מבצע בעזה ובעוד הוא מסתובב בתל אביב, בצבא בטוחים שנחטף. וכמובן ההפצה של 'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם'. הכל התחיל כשאבא שלי חלה בסרטן והבנתי שנותר לו זמן קצוב, אז כתבתי עבורו תסריט שהוא היה אמור לשחק בו בתפקיד הראשי (הוא לא שחקן). סרט על משפחה שבורחת מתל אביב אחרי שהבינה שעומדת להתחיל מלחמה עם איראן. צילמנו יומיים ואז הוא נחלש, אז עצרתי את הצילומים וכעבור כמה חודשים הוא נפטר. עשיתי טסט עם שחקן אחר והבנתי שזה לא עובד כי לא רציתי לספר את הסיפור של המשפחה הזאת אלא רציתי את הסרט הזה בשביל אבא שלי. אז כתבתי תסריט על אבא ובן שמנסים לעשות סרט והתחיל תהליך ליהוק שמהלכו ליהקתי את רוני קובן ומארק רוזנבאום. כשערכנו הבנתי שמשהו חסר לי והכנסתי חומרים דוקומנטריים של אבא שלי וערכתי את הסרט מחדש". הקורונה עיכבה את היציאה ואני חייב להגיד שקצת שמחתי כי כל עוד הסרט לא יצא, הרגשתי שאני בתהליך שאיפשר לי לא להיפרד לגמרי מאבא שלי, ועכשיו כשהסרט יוצא יש בי אפילו קצת עצבות כי התהליך נגמר".

מה השריטה שלך?

"מאז הקורונה נעשיתי פריק של סטנד־אפ, אני רואה הכל בנטפליקס".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"אורי זוהר תפס אותי בתקופה שהייתי מתוסכל מכך שאני לא מצליח להשיג תקציבים לצלם ואמר לי 'לך צלם בכוחות עצמך, למה אתה רוצה להיות תלוי במדינה?', והוא דחף אותי לצאת ללא עזרה עם החברים ובני המשפחה וזה מה שהוביל לסרט. התחלתי בלי תמיכה ואז הגיעה התמיכה מקרן הקולנוע".

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

"לא להיפגע. אני נפגע ונכנס לסרטים".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

"אני שקרן די גרוע ומצד שני אני מצטיין ממש ברכישת מינויים שאני לא משתמש בהם, אז יצא לי להמציא סיפורים קורעי לב למה אני צריך לבטל את המינוי בבריכה או בתיאטרון. זה אף פעם לא הצליח".

למי אתה מתגעגע?

"לאבא שלי, לסבתות שלי, לסרטים ב־35 מ"מ בסינמטק הישן של תל אביב, לחנות האוזן השלישית בשינקין שהייתה המכה של כולנו".

איפה הכי היית רוצה לגור?

"במדבר אבל לעולם לא אממש את זה. אני נשרף שם".

על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?

"על אוכל וזכויות מוזיקה לסרטים".

על מה יש לך רגשות אשם?

"על רגעים משמעותיים רבים בחיי שעברו עליי כשלא לחלוטין הייתי בהם. הייתי נוכח נפקד. זה מופיע גם בסרט. גם אם הייתי בחלל, המחשבה שלי נדדה. הרגעים האלה לעולם לא יחזרו".

מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?

"'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם'. זה היה פרויקט חיים".

מה מפחיד אותך?

"הזמן שחולף, לבזבז את הזמן ושהוא יעבור בלי שהספקתי, לפספס רגעים. החלטות שבזמן אמת אתה לא מבין אותן ורק בדיעבד מגלה שהן היו משנות חיים".

מה עושה אותך מאושר?

“השבת הזאת הייתי עם הילדים ובת הזוג בבוקר ואלה רגעי קסם קטנים. מוזיקה טובה, עשייה קולנועית. הרגע שאתה בסט והכל קורה זה אושר שאי אפשר להסביר אותו".

מה הכי חסר לך בחיים?

"שקט. אני מרגיש שאנחנו במלכודת רעש. מהרגע שאתה יוצא מהבית עד שהולך לישון רק רעש. וגם הרעש שבראש שלי. אולי בגלל זה אני נמשך למדבר תמיד. גם בסרטים".

מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?

"הדמיון".

איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?

"הם גם דוברי אמת וגם שומרי אמונים".

מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?

"שתי אהבות ילדות: הסרט 'בחזרה לעתיד' של רוברט זמקיס, ומהכיוון השני 'יומן' של דוד פרלוב. את שניהם ראיתי בגיל צעיר שוב ושוב, הייתי חורש על הקלטות. נראה לי שכל המחשבה על הזמן והדרך שניתן לעצור, למתוח ולשיר אותו, התחילה משם".

אם לא היית קולנוען מה היית עושה?

"חלום הילדות היה להיות ארכיאולוג ונראה לי שזה מה שהייתי עושה".

דני רוזנברג

גיל: 43

מקום מגורים: תל אביב

מצב משפחתי: זוגיות + 2

במאי ותסריטאי. בטלוויזיה יצר את "ג'וני ואבירי הגליל". בתיאטרון עיבד את המחזה "אל נקמות" בקאמרי, יצר את הסרט הדוקומנטרי "אורי זוהר חוזר" וכעת עולה סרטו החדש "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", זוכה בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים