הורדת הדירוג של מודי'ס היא כמו תאונה בהילוך איטי, ואזרחי ישראל כלואים במכונית

בחודש מרץ האחרון, קצת אחרי שהקואליציה של בנימין נתניהו חשפה את תוכניתה לפירוק בסיס המשטר הדמוקרטי בישראל, פרסמה סוכנות הדירוג מודי'ס אזהרה חריגה והתריעה שההפיכה המשטרית עלולה להביא להורדת תחזית הדירוג של ישראל.

חלף פחות מחודש, ובאמצע אפריל, אחרי "ליל גלנט" ובשיאה של ריצת האמוק של הממשלה להפיכה המשטרית, כבר הורידה מודי'ס את תחזית דירוג האשראי של ישראל מ"חיובי" ל"יציב", ושוב הזהירה במילים מפורשות: "שינוי התחזית משקף הידרדרות בממשל בישראל", ופירטה: "האופן שבו ניסתה הממשלה ליישם רפורמה רחבת היקף מבלי להגיע להסכמה רחבה מצביע על היחלשות החוסן המוסדי ועל היכולת לצפות מדיניות".

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' המשיך לרחף בעולם הדמיוני שבנה לעצמו ופשוט התעלם. כשכבר הסכים להתייחס לשינוי התחזית ולאזהרות חברת הדירוג, התברר שעדיף היה שישתוק: "זו לא דרמה גדולה", אמר סמוטריץ' לנוכח אירוע שהוא בדיוק ההגדרה של "דרמה גדולה" כשמדובר בכלכלה של מדינה. ואז הוסיף בזחיחות: "אני לא חושב שכלכלנים הם מומחים גדולים למשפט חוקתי, הם לא עשו דוקטורט על המבנה המשטרי בישראל" – משפט שהחלק היחיד שנכון בו הוא "אני לא חושב".

כאילו העולם נברא ב-7 באוקטובר. כאילו לא עברנו שנה שלמה שבה אותה מודי'ס, כמו גם סוכנויות הדירוג האחרות והגופים הפיננסיים הבינלאומיים ובכירי הכלכלנים וזוכי פרסי נובל ונגיד בנק ישראל שבו חזרו והזהירו והתריעו והתחננו

ביולי, מיד אחרי חקיקת החוק שביטל את עילת הסבירות, פרסמה מודי'ס דו"ח חריג וחריף במיוחד. "הממשלה והכנסת הפכו למוסדות פחות צפויים, אשר מוכנים ליצור סיכונים משמעותיים ליציבות הכלכלית והחברתית של ישראל", כתבו בסוכנות במילים שאינן משתמעות לשתי פנים. או לפחות כך היה נדמה לאזרח הפשוט, כי בנימין נתניהו וסמוטריץ', ראש ממשלה ושר אוצר שאת התנהלותם אין להגדיר אלא כמופקרת, מיהרו לפרסם עוד תגובה זחוחה במיוחד מעולם הפנטזיה שלהם: "זאת תגובה רגעית, כשהאבק יתפזר יתברר שכלכלת ישראל חזקה מאוד", הבטיחו השניים.

אבל האבק לא התפזר, להיפך. הוא המשיך להתרומם ולהתאבך ולרחף, ולהוליד תחתיו את המחדל הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית, בזמן שמי שהתפזרה לכל עבר היתה דווקא הכלכלה. ומודי'ס, עקשנית שכמותה, ממשיכה לדבוק בעובדות. היא רואה את הגירעון המזנק; ואת התקציב הפרוע שאין בו עידוד צמיחה; ואת המיליארדים שממשיכים לזרום לשותפות הקואליציוניות גם כשהכלכלה מדממת, תרתי משמע; ואת המתקפה שלא חדלה לרגע על המוסדות הדמוקרטיים; ואת היעדרה של תוכנית ארוכת טווח לסיום המלחמה; והיא חושבת, בצדק, שזה רע. בוודאי לכלכלה.

כך נולדה אתמול ההחלטה להוריד את הדירוג של ישראל מ-A2 ל-A1 – הורדה ראשונה, היסטורית, מאז שישראל החלו להיות מדורגת, לפני כ-25 שנה. מודי'ס גם הוסיפה והורידה את תחזית הדירוג לשלילית, כדי להבהיר שהיא אינה רואה שיפור באופק.

כל בר דעת, ודאי מי שמופקד על איתנותה ושרידותה של ישראל, היה נזהר כעת. לוחץ על הברקס, בוחן מחדש את התוכנית הכלכלית שבנה, את הנתונים שעליהם הסתמך. בוחר בענווה, מכנס את ראשי המפלגות, את אנשי האוצר ובכירי המשק, מתכנן דרך התמודדות. אבל לא נתניהו. ראש המשלה מיהר לשחרר עוד מנטרה שקרית: "כלכלת ישראל איתנה. הורדת הדירוג אינה קשורה לכלכלה, היא נובעת כולה מכך שאנחנו במלחמה", והוסיף את ה"אנחנו ננצח" המתבקש.

כאילו העולם נברא ב-7 באוקטובר. כאילו לא עברנו שנה שלמה שבה אותה מודי'ס, כמו גם סוכנויות הדירוג האחרות והגופים הפיננסיים הבינלאומיים ובכירי הכלכלנים בארץ ובעולם וזוכי פרסי נובל ובוגרי השירות הציבורי ולמצער גם נגיד בנק ישראל שבו חזרו והזהירו והתריעו והתחננו. ממש התחננו. ואחרי שהתחזיות השחורות התגשמו, מה שיש לנתניהו לומר זה "מלחמה". הדבר האיום שקרה לנו ומה שמתחולל כעת בעקבותיו בדרום ובצפון הוא מבחינת ראש הממשלה מזור לכל צרותיו (סמוטריץ' למזלנו אינו מגיב בשבת).

הורדת הדירוג על ידי מודי'ס לא קרתה בגלל המלחמה, אסור לקנות את השקר הזה. נכון, המלחמה הולידה עלויות עצומות ויצרה בור תקציבי אדיר – אבל גם הקורונה יצרה לפניה, ואיש לא חשב אז להוריד דירוג. זה אינו בור שהכלכלה הישראלית לא יכולה להתגבר עליו, אילו רק הידיים שעל ההגה באמת היו רוצות לנווט אותה לחוף מבטחים ולא רק לחשוב על שלמות הקואליציה. מודי'ס כותבת את זה באופן המפורש ביותר בנימוקיה: "אחד הגורמים המרכזיים להורדת הדירוג הוא ההערכה שחשיפת מדינת ישראל לסיכונים פוליטיים עלולה, בסבירות גבוהה, להימשך בעתיד הנראה לעין, גם אם תהינה ירידה בעצימות או עצירה של הלחימה בעזה". פוליטיקה עלובה, לא מלחמה.

הורדת הדירוג של מודי'ס היא כמו תאונה בהילוך איטי, שבה על אזרחי ישראל נגזר לשבת נעולים בתוך המכונית, לראות אותה מתקדמת אל התהום, לזעוק ולדפוק על החלון - אבל בלי יכולת להימלט. והאנשים שעל ההגה ממשיכים לחבוש את משקפי המציאות המדומה, משקרים לנו על עולם אלטרנטיבי שבו עוד רגע הכל טוב, ומעיפים את כולנו לתהום.