פתאום נכנס סטיבן קולבר: מאחורי הקלעים של הלייט נייט

אין הרבה דברים שאפשר לעשות בניו יורק חינם. אחד הדברים המהנים שבכל זאת כן אפשר לעשות לגמרי חינם הוא להיות קהל בהקלטה של אחת מתוכניות האירוח המוקלטות בעיר. כל מה שצריך לעשות הוא להיכנס לרשימת ההמתנה באתר התוכנית ולקוות לקבל אימייל המאשר את קבלת הכרטיסים.

ועכשיו כל מה שצריך לעשות זה להגיע למקום שבו מצולמת התוכנית ולהתחיל לעמוד בתור, לפחות שעתיים. כי זה השיעור הראשון שלומדים באמריקה שבה הזמן שווה כסף — אם זה חינם, זה יעלה לכם בהמון שעות מזמנכם. ומכיוון שאי אפשר לדעת מי יהיו האורחים בכל תוכנית (שהרי אם שמות האורחים היו ידועים מראש אפשר היה למכור כרטיסים לתוכניות האלה ולא לחלק אותם בחינם), בסופה של המתנה יכול להיות שתשבו בהקלטת תוכנית שבה מתארחים עיתונאים שאתם לא מכירים, פוליטיקאים שבהם אתם לא מתעניינים או מוזיקאים שלהם אתם לא מאזינים. מצד שני, יכול להיות שתשבו 20 מטרים מהשחקנים האהובים עליכם, או לפחות כאלה שאתם מכירים את שמם. ולכן, כשמגיעים להקלטת תוכנית הלייט נייט של סטיבן קולבר, צריך לקחת בחשבון שהכוכב הכי גדול שתראו — יהיה קולבר עצמו.

ארבע תוכניות אירוח יומיות ליליות מוקלטות בניו יורק: של ג'ימי פאלון, של סת מאיירס, "הדיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט וצוות של מנחים מתחלפים (הנה טיפ: אם אתם רוצים שיראו אתכם בטלוויזיה, דעו ש"הדיילי שואו" היא התוכנית שמצלמת הכי הרבה את הקהל באולפן, וממש מקרוב) וזו של קולבר. וכך גם התוכנית של ג'ון אוליבר ו"סאטרדיי נייט לייב" המשודרות פעם בשבוע.

בעולם שהולך ומעדיף פודקאסטים המוקלטים ללא קהל, לפעמים באולפן ביתי, תוכניות האירוח הן נצר אחרון לעידן טלוויזיוני שהולך ומתיישן, והזדמנות לראות איך עושים טלוויזיה במתכונת קלאסית, כמעט נכחדת. לחובבי תקשורת ושואו ביזנס זו חוויה מרגשת ונדירה, ואולי גם הזדמנות אחרונה לראות דינוזאורים בבית הגידול שלהם.

בשבוע שעבר דיווח "פורבס" שהרייטינג של קולבר, המשודר ב־CBS, נחתך ב־32% בחמש השנים האחרונות. הידיעה הזאת מגיעה שבוע אחרי ש־NBC החליטה לצמצם את התוכנית של ג'ימי פאלון לארבע תוכניות בשבוע בלבד ולוותר על התוכנית של יום שישי. מצד שני, "קומדי סנטרל" הודיעה השבוע שהחוזה של ג'ון סטיוארט, שחזר להנחות את "הדיילי שואו" מדי יום שני, הוארך עד סוף 2025.

לכאורה, תוכניות אירוח — שאומנם מוקלטות מראש כמה שעות לפני שידורן, אבל מופקות כתוכנית טלוויזיה חיה — הן פורמט זול להפקה, שעד לאחרונה הניב לרשתות רווח נאה. כשטראמפ הודיע על מועמדותו לנשיאות ב־2015, ולאורך ארבע שנות נשיאותו, התוכניות האלה גם זכו לזינוק ברייטינג. אבל מגפת הקורונה, שהשביתה את השידורים, ועזיבתו של טראמפ את הבית הלבן, מה שגרם לכך שהאמריקאים התחילו להשתעמם מהחדשות שלהם, גרמו לרייטינג להתחיל לרדת.

במקביל, תוכניות האירוח החלו להפיץ את עצמן ביוטיוב בהצלחה עצומה. אך הרשתות הגדולות, שיודעות להתפרנס מפרסומות, לא ממש רואות הכנסות מוצדקות מהוויראליות שלהן.

בינתיים קולבר עוד באוויר, ואחרי שחיכינו על המדרכה בחוץ כדי שקולבר וצוותו יסיימו את החזרה ויואילו להכניס את הקהל לאולפן, ההמתנה תמה. רגע לפני התחלת ההקלטה פתאום נכנס סטיבן קולבר לאולפן לסשן חימום הקהל, וענה לשאלות שהופנו אליו. כשנשאל האם קרה שהוא היה צריך לשנות את התוכנית אחרי שכבר הוקלטה, הוא ענה בחיוב: זה קרה ב־6 בינואר 2021, היום שבו תקף המון מוסת את גבעת הקפיטול בהוראת דונלד טראמפ. התוכנית המקורית נגנזה ובמקומה שודרה שעה אחרת, שהועברה בשידור חי, אחרי שכל המפרסמים ביטלו את החסויות שלהם מתוך הבנה שזה יום שבו הם לא היו רוצים להציג את המותגים שלהם לצד המתרחש בחדשות. זה כנראה היה היום שבו רשתות השידור הבינו שגם הפורמט הזול הזה עלול להפסיד כסף.

סטיבן קולבר, בן 60, הוא כעת הפופולרי מבין מנחי הלייט נייט האמריקאים, ובעיניי גם האינטליגנטי שבהם. הוא קומיקאי אימפרוביזציה מבריק והוא מצלם את תוכניתו בתיאטרון אד סאליבן על ברודוויי, תיאטרון עתיק שהפך לאולפן טלוויזיה מיתולוגי שבו לפני 60 שנה הופיעו הביטלס כשהגיעו לתוכנית האירוח של אד סאליבן ובו שידר דיוויד לטרמן את תוכנית האירוח ארוכת השנים שלו.

אנחנו זכינו במזל גדול במקומות ישיבה מעולים: בקומת הקרקע בול במרכז מול הסימן שעליו עומד קולבר בעת מונולוג הפתיחה שלו. מקומות מצוינים, נכון? נכון, אם זה היה מופע תיאטרון. אלא שברגע שבו קולבר עלה לבמה לקול תשואות, ובכן אנחנו גילינו שבדיוק מול קולבר תתייצב מצלמת טלוויזיה גדולה ולידה צלם גדול לא פחות שיסתירו לנו את המנחה למשך כל תשע דקות המונולוג. אל דאגה, ראינו אותו אחר כך בבית בטלוויזיה.

זה מה שצריך לדעת על תוכניות האירוח: במשך כחצי שעה מדובר במופע שמיועד לקהל האולפן באופן בלעדי ולא מוצג בסוף על המסך. החל מסטנדאפיסט שמגיע לחמם, ואז להקת הליווי של התוכנית, להקה מעולה בהנהגת לואיס קייטו (מי שירש את מקומו של ג'ון באטיסט שפרש אחרי שזכה בגראמי ובאוסקר והשיק קריירת משחק קולנועית). ברגע הזה מדובר בשואו מרשים שמוגש לנו לגמרי חינם, בידור ניו־יורקי במיטבו — גם סטנד־אפ וגם ג'ז של שבעה נגנים וירטואוזיים.

בשידור הטלוויזיוני לא ממש מבינים מה הלהקה עושה שם, חוץ מלנגן ביציאה לפרסומות ובחזרה מהן, ולא לגמרי קולטים כמה הלהקה הזאת מעולה, כי היא שם בראש וראשונה עבור 400 האנשים באולם, ולא עבור 4 מיליון הצופים בבית. אבל מרגע שההקלטה מתחילה, כל הפוקוס עובר למצלמות והקהל הופך להיות אך ורק פסקול חי של מחיאות כפיים, צחוקים ושריקות. המנחה מביט ישר למצלמה ומתעלם מהקהל.

זה היה שבועיים לפני הבחירות באמריקה, 23 באוקטובר, ומנחי תוכניות האירוח לא מסתירים את תמיכתם החד־משמעית בקמלה האריס ואת סלידתם מדונלד טראמפ, שהוא עבורם אך ורק פאנץ' ליין. הקהל שלהם בבית, יש להניח, מחזיק דעות פוליטיות דומות לאלה של המנחים, מה שהופך את התוכניות לכאלה שמשכנעות את המשוכנעים. במונולוג שלו צחק קולבר כהרגלו על הדברים היוצאים מפיו של דונלד טראמפ ומזרם התודעה והמימיקה הייחודית שבאמצעותם הוא מעביר אותם לקהלו.

האורח הראשון באולפן היה הסנאטור הדמוקרטי ג'ון פטרמן מפנסילבניה. כמה ימים אחר כך יארח ג'ון סטיוארט את המושל הדמוקרטי של פנסילבניה, ג'וש שפירו. פנסילבניה היא אחת המדינות הכי מתנדנדות בסקרים לפני הבחירות, מדינה שבה הפער בין האריס לבין טראמפ מזערי ואי אפשר להכריע מי ינצח שם. ושתי התוכניות רצו להזכיר שבבחירות הקודמות ב־2022 דווקא הדמוקרטים זכו שם במושב בסנאט ובתפקיד המושל, שניהם זכו על חודו של קול. משמע: יש תקווה לניצחון דמוקרטי בפנסילבניה. או כפי שאמר קולבר: "הבחירות יקבעו לא יהיה מי נשיא או נשיאת ארצות הברית, אלא מי יהיה נשיא פנסילבניה".

האורח השני, לשמחתי הרבה, היה אלפונסו קוארון ("כוח משיכה", "הילדים של מחר"), אחד הבמאים האהובים עליי. קולבר — חסיד גדול של אמנות ויוצרים — הוא מהבודדים שמואילים לראיין במאים שאינם כוכבי קולנוע בפני עצמם. הריאיון שנמשך קרוב ל־18 דקות באולפן קוצר בשידור לשמונה דקות.

הקהל באולפן שמע את קוארון מסביר למה הוא אוהב לצלם שוטים ארוכים ("כי אני אוהב לעסוק בזמן אמת"), ואז את קוארון מסביר שהוא לא יכול להסביר את המסתורין שבעשיית סרט טוב, וגם במאי זוכה שני אוסקרים כמוהו לא מצליח תמיד להבין "איך הם עשו את זה" כשהוא רואה סרט ממש טוב, שמרגש ומסעיר אותו. וגם את קוארון מספר סיפור ארוך ויפה על הג'וב ההוליוודי הראשון שלו, כשהוזמן לביים פרק בסדרה הבלשית "Fallen Angels", ועל תחושת הכישלון שלו כשבסוף יום הצילומים הראשון הרגיש שלא הצליח להשיג את מה שרצה. הוא סיפר שמאז, כבר 30 שנה, הוא חש אסיר תודה לכוכבי הפרק שלו, לורה דרן ואלן ריקמן, שביום הצילום השני אמרו לו כמה הם עומדים מאחוריו ומאחורי החלטותיו והביעו בו אמון, דבר שעזר לו לצלוח בשלום את צילומי הפרק — ומאז ועד היום התמיכה שלהם העניקה לו את הביטחון להמשיך ליצור, סיפור יפה שלא הגיע לשידור.

לסיומה של הקלטה עלה הראפר ההיספני ג'ייקו לשיר שיר מול קהל לבן לחלוטין. וכך, ב־19:30 הסתיימה הקלטת התוכנית ששודרה ב־23:35. לסיום הודיע קולבר לקהל שהוא חייב לעלות למשרד שלו כדי להחליט מה לחתוך מהריאיון הארוך מדי שלו עם קוארון. אנחנו יצאנו היישר לברודוויי אחרי בילוי מהנה, שנראה כאילו הגיע היישר משנות ה־60. אבל בינתיים, אף רשת לא מוותרת על הלייט נייט שלה. תוכניות שעדיין מייצרות מעט רווח ומדי פעם מצליחות לייצר כותרות אקטואליות. לקולבר יש חוזה חתום עם CBS עד 2026. אחר כך — מי יודע, אולי הוא יעבור להנחות פודקאסטים, כמו כולם.