המלחמה שבין המלחמות

ישראל נקלעה למערכה קיומית שהחלה כבר לפני כמה שנים. התפשטות שיח שנאה מקטב ומפלג החל ליצור סדקים, המהפכה המשטרית וקונפליקטים מהותיים סביב ערכי יסוד כמו חוק הגיוס, חילקו אותנו לשתי מחנות. והאסון של השבעה באוקטובר, שנמשך כבר שנה, מותיר אותנו הלומים, מדממים וכואבים, כשהאופק נראה מדאיג ועכור.

יש מלחמה נוספת, מתישה וקשה שנמשכת כבר שלושים שנה ומתקיימת בין ותוך כדי המלחמות. אין למלחמה הזו צבא מגויס ולא צו 8 או תקציבי רכש ואין אסטרטגיה או תכניות ומטרות ויעדים ואין גם קבינט שידון בדרכי פעולה וגם לא מדיניות של היום שאחרי. אין אפילו אויב ממשי ואין מנצחים. אבל כן יש לה מפסידים. בערך שניים וחצי מיליון כאלה. עניים. ואמנם אין לה הרוגים, אבל הרבה פצועים יש. פיזית ונפשית. בעיקר ילדים, הורים יחידניים, משפחות מרובות ילדים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ניצולי שואה ו"סתם" קשישים נזקקים, שהמציאות שלהם גם בימי שגרה, היא מאבק הישרדות תמידי.

כשפורצת מלחמה ביטחונית והמשק נקלע למשבר, גם ההשלכות הכלכליות דרמטיות, כתוצאה מהעלות הכבדה של העימות הצבאי, כשברקע אינפלציה וחשש למיתון, ריבית גבוהה ועליית מחירים חדה של מוצרי מזון וצריכה. ההשפעה עבור אלה שרוצים לטוס לניו-יורק למשל, אמנם בשוליים. חלק יוותרו על הנסיעה, אחרים יספגו את עליית המחיר ואפילו לא ירגישו. אותו דבר עם יין לחג, מקסימום יקנו פחות בקבוק או יורידו קצת את הרמה. בעשירונים הנמוכים ובאוכלוסיות המוחלשות המשמעויות הרבה יותר קשות. מצבם של הנזקקים מחמיר, העוני מעמיק וההתמודדות עם החיים עצמם הופכת כמעט בלתי אפשרית. במקביל, נלקחים שבויים חדשים במלחמה הזו. עבור חלק המשבר יהיה זמני, עד שיצליחו להתגבר ולהזדקף שוב. חלק אחר ישקע למנהרה של חובות ומצוקה שממנה כבר קשה לטפס חזרה, וידרדר לעוני.

לצד המלחמה הצבאית במספר חזיתות, ובנוסף למלחמות הפנימיות והמאבק המתעצם על דמותה של החברה הישראלית, אנחנו צריכים לזכור שיש חזית נוספת. החזית הכלכלית.

ערן וינטרוב | צילום: שלומי מזרחי

כמה שהאמת הזו כואבת, לממשלות ישראל לא אכפת מהעניים. תקציב הביטחון גם בימי שגרה הגדול ביותר, די בצדק, אבל תמיד יהיו גם כספים קואליציוניים ושיקולים לא ענייניים וסדר עדיפויות לאומי לא צודק ולא אפקטיבי, עם השקעה נמוכה בנושאים החברתיים. הממשלה לא רק שלא הקצתה מימון עבור צרכים חיוניים, אלא גם קיצצה בתמיכות הזעומות לסלי מזון במסגרת הקיצוץ הרוחבי בתקציב המדינה. המוסיקה באוצר היא שהולך להיות "תקציב קשה" ב-2025 והעליה הצפויה בשיעור 1% (לפחות) במע"מ, שמשפיעה בראש ובראשונה על מעוטי היכולת, מסמנת כנראה רק את ההתחלה.

ובכל זאת משהו קצת אופטימי לגבי המלחמה בעוני. יש "חיילים" למלחמה הזו, שאכפת להם ושדואגים לא לשכוח את העניים. עשרות אלפי מתנדבים ומאות ארגוני סיוע בחברה האזרחית מוכנים להיאבק על כך שלא יהיו אנשים סביבנו שיחיו בחרפה וללא מענה לצרכים הפיסיים החיוניים ביותר שדרושים לקיום בסיסי. נכון, אנחנו מרגישים די לבד במערכה הזו, אבל נחושים לנצח אותה. גם אם זה ייקח עוד זמן. בינתיים, נמשיך להיאבק כדי לתמוך בכל מי שזקוק לסיוע בשגרה ובחירום, בימי חול ולקראת ראש השנה, ולתת מענה מיידי באמצעות ערכות ייעודיות, לאלפי משפחות שתזדקקנה לסיוע עקב ההסלמה הביטחונית ותרחיש של מלחמה כוללת. וכדי שנצליח לתמוך בכל מי שצריך, אין לנו ברירה אלא לסמוך על ההירתמות של הישראלים, שכבר הוכיחו שוב מאז השבעה באוקטובר שערבות הדדית וסולידריות עדיין מפעמות פה, למרות הכל.

ערן וינטרוב הוא מנכ"ל ארגון לתת