הקברניט
במקום התרסקות: למה לא מחברים מצנחי חירום למטוסי נוסעים?
זה לא מדע בדיוני: כבר היום יש מצנחים שמחוברים למטוסים קלים, והצילו מאות נוסעים - וביכולתנו להצניח בשלום גם רקטות חלל עצומות. אז אם הטכנולוגיה זמינה ועובדת - מתי כבר יגיע תורו של הבואינג שלכם?
שלום, כאן הקברניט; מטוסי הנוסעים שלוקחים אותנו לחו"ל הם מתקדמים ביותר, אמינים להפליא, והסיכוי להתרסקות פשוט אפסי. אבל מה? עדיין קיים. למה שלא נבטל אותו לגמרי, בעזרת מצנחי-ענק שיישלפו מהמטוס במקרה חירום? במחשבה ראשונה, זו הצעה מוזרה. הרי מצניחים אנשים או חבילות, מקסימום ציוד צבאי. אבל כשמתעמקים בנושא מגלים תמונה שונה לגמרי: הצנחת מטוסים אינה רק אפשרית - היא מציאות בשטח.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
קודם כל, האנושות יודעת היטב איך להצניח דברים מאוד גדולים כבדים: פרט לאסון צ'לנג'ר, כל המשימות של מעבורת החלל האמריקאית כללו הצנחה מוצלחת של מאיצי הענק שלה - שני טילים עצומים בגובה עשר קומות ששוקלים 91 טון כל אחד. פעם אחר פעם צנחו שניהם, ואחרי שיפוץ ותיקון חזרו לשימוש במשימה הבאה; זה עבד יופי, מ-1972 ועד 2011.
איך זה עבד? כשסיים המאיץ את הדלק שלו והתנתק מהמעבורת, נפל עד לגובה של 15,700 רגל. שם השתחרר מצנח מוביל בקוטר 3.5 מ', משך ופתח שלושה מצנחים של 16 מ' שחוברו במיתרים שאורכם קצת יותר מ-30 מ'. זה מתקן צניחה מאוד גדול, ששקל בעצמו 540 ק"ג.
מה הבעיה לשים אחד או שניים כאלה על מטוס בואינג? רק תחשבו על היתרונות: אם כל מטוס שמצבו קריטי יוכל לצנוח בבטחה לאדמה, לא יהיו יותר מקרי מוות בהתרסקות. זה אומר שעלויות הביטוח של חברות התעופה ירדו פלאים ואם רק ירצו - הן יוכלו להוזיל דרמטית את הכרטיסים.
ולפני שתגידו שמצנח של חצי טון יוסיף המון לצריכת הדלק וייקר את הטיסה, קחו בחשבון שמצנחי מעבורת החלל פותחו ב-1968, וכיום יש מצנחים שעשויים מחומרים קלים וחזקים בהרבה שאפילו לא הומצאו אז.
ולא רק: חצי טון זה כמו חמישה-שישה נוסעים פלוס מזוודות, ובטיסות רבות מאוד ישנם ביטולים ואיחורים כך שהמטוסים ממריאים כשהם יותר קלים; ההשפעה לא תהיה מהותית מבחינת המשקל.
מה גם שאת כל העלויות הנלוות להוספת מצנח אחד או שניים אפשר להעביר בקלות לנוסעים; נראה לכם שאנשים לא יעדיפו לשלם עוד כמה גרושים על הכרטיס, בידיעה שהמטוס שלהם מגיע עם גלגל הצלה למקרה חירום? שהם טסים עם צ'יטים?
חישבו על כל ההמונים שמפחדים מטיסות, ופתאום ידעו שגם תרחיש יום הדין עליו, הם מספרים רק לפסיכולוג - יסתיים בעולם האמיתי בלא יותר ממכה בתחת; מטוסים עם מצנחים יוכלו להעלות את הביקוש לטיסות ברמה שלא ראינו מאז מהפכת הלואו קוסט.
השיטה כבר קיימת ועובדת במטוסים קלים: חברת BRS פיתחה מצנחים עבור כלי טיס קטנים, שמאז 1998 מותקנים כסטנדרט בכמה מדגמי חברת צירוס ובמטוס הסילון של הונדה, וזמינים עבור עשרות דגמים קטנים אחרים. בעשור האחרון לבדו הצילו המצנחים האלה חיים של מאות אנשים.
שיטת הפעולה פשוטה מאוד: ברגע שמזוהה מצב חירום קריטי, מדווחים ומאטים כמה שאפשר, פותחים את המצנח, וזהו - מרחפים בעדינות לאדמה. את הגלגלים מורידים ברגע שהמהירות מאפשרת.
כך שיש לנו בעצם כמעט כל מה שצריך: מצנחים למטוסים שאפשר להגדיל ולשדרג, מערכות ואפילו נהלים לבדיקות ותחזוקה של מצנחי מטוסים. מה עוצר אותנו מלהתחיל להתקין ערכות מצנחי חירום?
תראו, יש רק כמה בעיות שצריך לפתור לפני שנוכל להצניח בואינגים כמו רקטות חלל ענקיות או מטוסים קלים קטנטנים. ואלו בעיות מאוד גדולות, אקסטרה-אקסטרה לארג'. בעיות שהן פחות עבור מהנדס, ויותר עבור ג'יני.
הבעיה הראשונה היא האתגר המבני. ברגע פתיחת המצנח יווצר עומס אדיר על גוף המטוס, והוא עלול להתבקע בלי חיזוקים מתאימים לשלד.
עם התנפחות המצנח, יתחיל המטוס להתנדנד כמטוטלת, אתם תרגישו כמו כדור של רולטה, ולא רק אתם: העומס על שלד המטוס יהיה גדול ובלתי אחיד, מה שיחייב תכנון מחדש של מקטעים גדולים בו, סיפור יקר ומסובך.
הבעיה השנייה היא שליטה: כשהמטוס צונח, הוא נמצא בסוג של כשל הגאים. אם לא תוכנן לכך מראשיתו, לא ניתן יהיה לנהג אותו כמו למשל, בזמן דאיה.
המשמעות היא שאין איך לכוון אותו דווקא לשדה פתוח ולא לאיצטדיון. ובדרך למטה, יהיה לו קל מאוד לתפוס משב רוח ולגלח איזה מצוק או בניין.
הבעיה השלישית היא עניין האיזון. הרקטה של מעבורת החלל צונחת אנכית, עם מצנח שיוצא מהאף - ונוחתת בתוך האוקיינוס. לעומתה, מטוס הנוסעים צריך לצנוח כשהוא אופקי, כדי שהגלגלים שלו יגעו בקרקע ויוכלו לשכך את הנפילה.
איך מבטיחים שזה יקרה? ממקמים את המצנח מעל מרכז הכובד, כך שיוריד את המטוס כמה שיותר יציב. נגיעה בקרקע שאינה סימטרית היא בלאגן: יש סכנה לקריסת גלגל, נזק מבני, דליפת דלק, דברים רעים.
ומרכז הכובד משתנה מטיסה לטיסה, לפי מספר הנוסעים והמטען וגם במהלך הטיסה, בהתאם לכילוי הדלק. אז איפה בכלל שמים את המצנח? על מסילה?
הבעיה הרביעית: ככל שהמצנח יותר גדול, כך יקח לו יותר זמן להתנפח, לתפוס אוויר ולהאט את הנפילה. אבל רוב מצבי החירום הקריטיים במטוסי נוסעים קורים דווקא בהמראה או בנחיתה ולא בשיוט - כלומר, בגובה נמוך. בכלל לא בטוח שהמצנח יעזור פה ויצליח להציל חיים.
ואלו עוד רק הבעיות באוויר ועל שולחן השרטוט; המצנח הזה הוא ציוד שצריך לבדוק ולאשר אחרי כל טיסה. איפה הולכים לעשות את זה, בתוך ההאנגרים הצפופים של נמלי התעופה? כמה זמן זה יקח? איך דואגים שבכל שדה יהיה בוחן מצנחי ענק? מי יסמיך אותו? מה עושים כשיש איזה אילוץ וצריך לנחות בשדה קצת נידח, בו אין כזה? אלו סוגיות לוגיסטיות קשות, שלא יהיה קל לפתור.
ופה מגיעה השריקה של החרמש: הבעיה הכי גדולה במצנח על מטוס נוסעים היא פסיכולוגית. המצנח הרי אינו ציוד קריטי לביצוע הטיסה, וטכנית, המטוס יכול להמריא ולהשלים את הטיסה גם אם לא נבדק או אם נמצא בו ליקוי. בתור נוסעים, הייתם מרגישים בנוח בטיסה כזאת? איך אתם חושבים שתרגישו כשהצוות יגיד לכם "שלום, כאן הקברניט; אין מצנח, אבל יהיה בסדר וטיסה נעימה"?
הייתם נשארים על המטוס הזה? הייתם עולים עליו בכלל - או אומרים לחברת התעופה "וואלה, אני זזה להשלמות בדיוטי, דברו איתי כשיש לכם מטוס לא-מקולקל"? החברה יכולה גם ללכת הצד הנכלולי ופשוט לא לספר לנוסעים שהמצנח תקול. אבל במקרה זה, היא תסתכן באפוקליפסת יחסי ציבור במקרה בו העניין ייחשף, או אם חלילה תהיה תאונה.
בקיצור, כל הבעיות הללו מאוד קשות, וחברות תעופה ממש שמחות שאינן נדרשות למצוא עבורן תשובה. למרות הפוטנציאל של המצנח, דור מטוסי הנוסעים הנוכחי פשוט לא יסתדר איתו, והסיפור עלול לגרום יותר נזק מתועלת.
אז איפה כל זה משאיר אותנו? היכן שהתחלנו: עם מטוסי נוסעים מעולים ואמינים, בדוקים ומפוקחים, שלפעמים נקלעים למצבי חירום וכמעט תמיד מסיימים אותם בשלום. אז במקום לחשוב על מצנחים, הישענו אחורה והירגעו בטיסה, ביחרו לכם איזה סרט אקשן מהניינטיז או פרק של "פרייז'ר". אין מצנח אבל יהיה בסדר. טיסה נעימה!
46 תגובות לכתיבת תגובה