"הממשלה מייצרת תמריצים כלכליים מעוותים ופסולים"

ד"ר מורן אופיר, את מומחית לכלכלה התנהגותית מאוניברסיטת רייכמן, אנחנו צפויים לגזרות כלכליות. איך היית ממליצה להתמודד אתן?

"יש כבר גירעון גדול ויש צורך להוציא הוצאות גבוהות בביטחון ובשיקום הצפון והדרום. צריך למצוא מקורות למימון ויגיעו גזרות כלכליות גם לציבור הרחב. הגזרות צריכות להיות נכונות למדינה וגם להשפיע על המשך אך לא להוביל אותנו לקבלת החלטות שגויות. בכל גזירה יש פוטנציאל להביא למחירים יקרים ממש מבחינת משק הבית. לכן צריך לעצב את המדיניות בצורה כזו שהיא לא תפגע בתמריצים של יציאה לעבודה, של בניית או קידום הצמיחה וגם שלא תפגע באופן שבו אנשים מקבלים החלטות פיננסיות נכונות לגבי עצמם. מאוד חשוב שהממשלה לא תציג אותם באופן שגוי כ'הטבה' ותגרום לנו לקבל החלטות לא נכונות. לכן צריכה להיות גם שקיפות וגם איזושהי הצגה נייטרלית ללא ייצוג מוטה של הגזרות".

בינתיים הורידו לכל אחד מאיתנו יום הבראה ומדברים על "הקלות" למשיכת כספים בקרנות השתלמות. אלו צעדים טובים?

"מה שמשותף לשני הצעדים האלה — שהם גזרות על הציבור. בשני המקרים הכבדה של נטל על האוכלוסייה, ודווקא זו העובדת, היצרנית, שכבר משלמת מסים על הכנסה. ימי הבראה וקרנות השתלמות נועדו לתמרץ יציאה לעבודה וצמיחה, והפגיעה בהם תעשה את ההפך — דווקא עכשיו כשיש חשש כבד של כניסה למיתון זה לא הזמן לפגוע במעמד היצרני העובד. גם אם יש צורך בגזרות, הן לא צריכות להיות במקומות שמעודדים יציאה לעבודה".

איפה עובדים עלינו כאן?

"במסגור של הפקדת יום ההבראה למשל: החוק נקרא 'תקצוב הטבות לחיילי מילואים'. מסבירים לנו שלקחו לנו 470 שקל מהמשכורת למען חיילי המילואים — דבר שבקונצנזוס, שכולנו מאוד רוצים בו. הרי כולנו התגייסנו ותרמנו לחיילים ולמילואימניקים ושלחנו להם חבילות, אז הנה, נתרום להם גם יום הבראה. המסר כאן עובד על אפקטים התנהגותיים־פסיכולוגיים: הראשון הוא שיש מטרה משותפת של כולנו, שאנחנו רוצים לתמוך בה, וזה מסיר מאתנו את הכאב שבוויתור על יום הבראה. הבעיה היא שאי אפשר לצבוע את הכסף הזה ולוודא שהוא אכן מופנה לחיילי המילואים. הרי כל הכספים שהמדינה גובה מהאוכלוסייה מנותבים לפּוּל תקציבי שמיועד לכל מיני יעדים ממשלתיים: גם לחיילי מילואים, אבל גם לכספים קואליציוניים, או לתמיכה באוכלוסיות לא יצרניות, ועוד. אז עשו פריימינג שיקל עלינו אבל אין לנו שום דרך לוודא שהכסף באמת מיועד למטרה שלשמה נלקח.

על התנהלות הממשלה: "הממשלה היתה צריכה להתוות חשיבה חסכונית, ולחשוב על מחר. אך כשלא קובעים סדר עדיפויות, הכסף מגיע מאיפה שקל ולא מאיפה שנכון להביא אותו"

"האפקט השני, שהוא עוד יותר חזק, הוא 'אפקט הבעלות'. כל דבר ששייך לנו — אנחנו מעריכים אותו ביתר, לעומת דבר שאינו שייך לנו. זה המנגנון שעובד בניכוי במקור של מס הכנסה. אנחנו לעולם לא רואים את שכר הברוטו שלנו. לוקחים לנו את המס עוד לפני שאנחנו פוגשים את הכסף, ולכן הכאב של תשלום המס מופחת. אותו הדבר עם יום ההבראה, שהוא חריג יותר משכר חודשי, כי הוא מתקבל רק פעם בשנה. אנחנו לא רואים אותו כחלק מהשכר שלנו, למרות שזאת הטבת שכר לכל דבר. והוא נלקח מאיתנו עוד לפני שהוא ניתן".

זו גם הסיבה לכך שהגזרה הזאת עברה בשקט מוחלט?

"אף אחד לא הרים קול. היתה דממה. יש לזה משמעות גדולה: כשמחפשים מאיפה לסגור את החור התקציבי יש כמה חלופות כמו קיצוץ בהוצאות. אבל שם מיד מרימים קול ואומרים 'אל תקצצו'. אז הולכים צעד אחורה ומחפשים איפה לא ירימו קול. אנחנו ניתקל בהמשך בעוד מהלכים מהסוג הזה".

מבחינת הממשלה זה היה בלון ניסוי?

"התחושה היא שהמדינה מנסה לבדוק אם הציבור משלים עם הצעדים הללו ומאפשר אותם או שהוא קם ומתנגד אליהם. הבדיקה הזאת מיועדת לבחון צעדים נוספים, הרי צריכים הרבה יותר גזרות ובעצם בודקים כיוון — לאן להתקדם. ככל שהדברים יעברו יותר בשקט כך נראה עוד צעדים בכיוון. לכן אם משהו נראה לנו לא נכון — אנחנו חייבים להתנגד לו, לטעון נגדו. אחרת נראה המשך של עבודה בכיוון הלא נכון".

על השפעות המלחמה: "בקרב מקבלי ההחלטות שוררת אופטימיות יתר. אך יש מגזרים שלמים עם היקפי פיטורים גדולים מאוד והרבה אנשים שאיבדו את מקום התעסוקה"

ומה הבעיה עם ההטבה למשיכת קרנות השתלמות?

"היא עוד יותר דרמטית, כי שם יש תמריץ ממשי של המדינה לאוכלוסייה היצרנית לקבל החלטות שגויות ממש. קרן ההשתלמות היא אפיק החיסכון היחידי היום שהוא פטור ממס רווחי הון והוא נועד לתמרץ אותנו לחסוך לטווח הבינוני־הארוך. לכן ממתינים שש שנים כדי לתת את הפטור ממס. כי הנטייה הטבעית שלנו, גם מסיבות התנהגותיות, היא לבזבז את הכל עכשיו ולא לחשוב על העתיד. גם פה יש השפעה מאוד חזקה של המסגור כי המהלך מוצג כהטבה על פירעון מוקדם, אף שבפועל מדובר חד משמעית בקנס. אם נחכה שש שנים זה כסף שיגיע לנו עם פטור ממס. אבל אם נמשוך אותו עכשיו נספוג הפסד כספי של ממש בסך 15% מהסכום שחסכנו — ולעולם לא יגיעו אלינו. למרות שמדובר בקנס, הממשלה גורמת לנו לחשוב שהיא מציעה משהו מאוד אטרקטיבי שכדאי ללכת עליו. אפילו למי שחסר כסף עכשיו ושוקל לפרוע את החיסכון כדי להתקיים — עדיף לו לא לפרוע את הסכום ולקחת הלוואה מקרן ההשתלמות שהחיסכון שלנו משמש כבטוחה ושם הריביות יחסית נמוכות, ובתום שש שנים לפרוע עם 15% ביד. הממשלה עלולה לעודד אותנו לעשות משהו שיגרום לנו הפסד ולצייר את זה כ'התחשבות' במי שחווים קשיים. דווקא מי שחווים עכשיו קשיים כלכליים, ייפגעו הכי הרבה בעתיד כי מי שלא מתקשים — לא ימשכו את הקרן ויישארו עם מלוא הסכום. בעצם לוקחים ממי שאין לו. הממשלה מייצרת מערך תמריצים שלא רק שהוא מעוות — הוא גם פסול".

מה הטעות ההתנהגותית כאן?

"לא לחסוך לעתיד ולהוציא את הכל היום, לשקול בחסר את העתיד ולשקול ביתר את ההווה. זו תופעה מאוד בולטת דווקא בימים אלה של אי ודאות כלכלית גבוהה, ונקראת 'הטיית ההווה': העדפת היום על פני המחר. הניסוי הכי יפה שהדגים את ההטיה נעשה כאשר שאלו אנשים מה הם רוצים לקינוח בשבוע הבא: פירות או שוקולד? כ־75% השיבו פירות. אבל כשאותם אנשים נשאלו לגבי היום, אז 70% העדיפו שוקולד. על העתיד היינו מוכנים להתחייב לפירות אבל בהווה אני רוצה ליהנות מהשוקולד".

זה קשור לביטוי הכי ישראלי שיש: "יהיה בסדר".

"אנחנו אופטימים מאוד לגבי העתיד. רואים את זה בנתונים על הוצאות בכרטיסי האשראי שמהר מאוד — בזמן מלחמה — עברו את הרמה שלפניה. למרות שאנחנו יודעים שיש פגיעה בהכנסות, הוצאות הצריכה לא נפגעו ואף גדלו. וכעת, בגלל התנהלות כלכלית שגויה, אנחנו רואים עלייה בחדלות פירעון".

אבל אופטימיות זה דבר טוב, לא?

"אופטימיות כן, אבל אופטימיות יתרה היא דבר רע. אופטימיות כלכלית היא הבסיס ליזמות ולא סתם אנחנו סטארט־אפ ניישן. אף אחד לא יהיה יזם בלי שהוא יהיה אופטימי ויאמין בהצלחה, אף שסטטיסטית כ־90% מהסטארט־אפים נכשלים. אבל אופטימיות יתר, שלא מבוססת על אינדיקציות היא שגיאה ואם אנחנו, ברמה המשקית, נוציא את כל החסכונות למשל — יהיה פה נורא. אנחנו נוטים להתייחס באופטימיות גבוהה מדי בהערכה שלנו את עצמנו ואת מצבנו. כשאתה שואל אנשים 'איך אתם נוהגים בכביש?' — אז כולם נוהגים הרבה יותר טוב מהממוצע, אבל זה לא אפשרי מתמטית. כששואלים אנשים 'מה אתם חושבים על ההתנהלות הפיננסית שלכם?', כולם חושבים שהיא מצוינת וגם שהיא טובה מהממוצע. אנחנו תמיד אומרים 'יהיה בסדר', 'נסתדר' ועכשיו אומרים 'ידענו לצאת מכל המבצעים ומכל המלחמות', 'תמיד מינפנו את זה לצמיחה' כי בכל שאר המבצעים יצאנו לצמיחה גדולה".

"הניתוק מהמציאות יגרום נזק גדול"

את רואה את זה גם בתפיסה הלאומית?

"זו התחושה עכשיו גם בקרב מקבלי ההחלטות. אך יש מגזרים שלמים שיש בהם עכשיו היקפי פיטורים גדולים מאוד והרבה אנשים שנפלטים החוצה. יש אנשים שאיבדו את מקום התעסוקה כי הם פונו מביתם ולא מצליחים למצוא לעצמם אלטרנטיבה תעסוקתית אחרת. לכן צריכים לחשוב האם יש סיבה אמיתית לאופטימיות היתר, או שזה משהו שהוא מנותק מהמציאות שיגרום לנזק גדול. דווקא הממשלה היתה צריכה להתוות לנו יותר חשיבה מושכלת וחסכונית, פחות להוציא היום כסף ויותר לחשוב על מחר, כי מבחינה כלכלית ותעסוקתית אנחנו לא יודעים מה יהיה פה בשנה הקרובה".

נדמה שהממשלה לא מעוניינת לתמרץ את הציבור לחשוב על המחר אלא להיפך. היא מעדיפה לא לקבוע סדר עדיפויות בגלל המחיר הפוליטי.

"דווקא תקופת מלחמה שבה יש אוכלוסיות שנפגעו הרבה יותר, בדרום ובצפון, טובה לייצור סדרי עדיפויות חדשים כי יש כמה מכנים משותפים שהם ברורים, ולכן צריך לנצל את המצב ולקצץ הוצאות במקומות שלא נמצאים גבוה בסדר העדיפויות. קל יותר כעת לקצץ במקומות שלא נחוצים ולא מייצרים צמיחה או ערך. אבל כשלא קובעים סדר עדיפויות, הכסף מגיע מאיפה שקל להביא אותו ולא מאיפה שנכון להביא אותו. הפער הזה הוא דרמטי כי אם נביא את הכסף מאיפה שנכון להביא אותו — נמנף את הגזרות גם להאצת הצמיחה בעתיד. אחרת נגרום נזק כלכלי חד משמעי לטווח הארוך, לנו ולדורות הבאים".

על העידוד לפדות קרנות השתלמות: "המהלך מוצג כהטבה על פירעון מוקדם, אף שבפועל מדובר חד משמעית בקנס. מי שהכי ייפגעו מכך הם המתקשים כלכלית. בעצם לוקחים ממי שאין לו"

יש בישראל קוצר ראייה חריג או שאנחנו כשאר העמים?

"הפער בין ראייה לטווח קצר ולטווח ארוך מופיע בהרבה תחומים, אך בולט במיוחד בקביעת המדיניות הציבורית. לאחרונה יצא לי לחקור את סוגיית ההשקעות הסביבתיות, השקעות שכרוכות בהוצאות גדולות היום אך בתועלות בעלות ערך רב לעתיד. אנחנו יודעים בוודאות כבר היום שאם נשקיע אותן הן יהפכו למכניסות בעתיד. אבל בגלל טווח הראייה הקצר לא מבצעים אותן. בין אם זה מנהלים של חברות או שרים שבאים לקדנציה קצרה. כל אחד רוצה לגזור את הסרט מהר, אבל אף אחד לא רוצה לשלם את המחיר שנדרש, ולכן זה לא קורה. כך גם לגבי פרויקטי תשתיות שדורשים השקעה גדולה בטווח הקצר ואת הרווח או את הסרט יגזרו רק בטווח הארוך. זה גורם לכך שהם פשוט לא יקרו. אנחנו חייבים לייצר סביבת קבלת החלטות ששוקלת ואף מתמרצת את הטווח הארוך".

"ראייה לטווח קצר הופכת לנטל"

הממשלות שלנו — בעיקר הנוכחית — לא שם. הטווח הארוך הוא הסקר של שבוע הבא.

"בהחלט יש פה כמה מהלכים שיוצרים סביבה שגויה. המדינה צריכה להתערב כדי שנקבל החלטות לטווח ארוך בעיקר במקומות שבהם הפרט נכשל בכך. דוגמה חיובית היא בחובת חיסכון פנסיוני לעצמאים: אלה אנשים שלא חסכו לפנסיה כי הם ראו טווח קצר ,ובסוף הפכו לנטל גדול על המדינה. המדינה חייבת להמשיך בתפקיד הזה ולא יכולה עכשיו לשנות כיוון כי היא צריכה כסף עכשיו, מהר ומיד ולגרום לנו להעדיף את הטווח הקצר על פני הטווח הארוך".

קידוש הטווח הקצר מצוי ביסוד כל המשטרים הפופוליסטיים.

"השנים האחרונות היו רצופות במערכות בחירות שעוד עם כהונה מקוצרת. בארבע שנים, שזה טווח קצר, כל שנה התחלפה ממשלה. זה גורם לעוד יותר ראייה קצרת טווח. וזה גם מתחבר להטעיית ההווה הטמונה בנו לפיה אנחנו נהנים היום ולא שוקלים או רואים קדימה על הגזרות שיושתו עלינו או על ילדינו. לכן התובנה החשובה היא להבחין בפער בין נבחרי ציבור לבין משרתי ציבור: גורמי מקצוע שאינם מינויים פוליטיים ויושבים לטווח ארוך במשרדים. אנשים באים לשם עם משימת חיים כלשהי. לעומתם נבחרי הציבור, בגלל הבחירות, משרתים פרקי זמן קצרים שרק מתקצרים יותר ויותר, והם רואים את הטווח הקצר. לכן חייבים לבצע את האיזון הזה בין נבחרי הציבור למשרתי הציבור כדי שהמדינה תוכל להתנהל בצורה מושכלת ולא לראות רק את היום".

אז המתקפה הקשה של הממשלה הנוכחית על הפקידות הציבורית תגבה גם מחיר כלכלי?

"חשוב שנבחרי הציבור יבינו שבסוף הם לא נשפטים על היום. בדפי ההיסטוריה מסתכלים על ההשלכות ארוכות הטווח של הצעדים שנקטו. אזרחי ישראל לא מפסיקים לדבר על פתיחת התחרות בסלולר ששר התקשורת משה כחלון יזם. השינוי הדרמטי היה בטווח הארוך ואנחנו מרגישים אותו כל חודש בחשבון הבנק שלנו — על זה הם נבחנים, ולא רק על מה אני רואה היום. זה צריך להשפיע גם עליהם, לראות גם את שיקולי הטווח הארוך, למרות שזה קשה בתקופה של מחסור. זו דווקא תקופה שבה יש הזדמנות לבצע מהלכים שישנו פה לטובה את הקיום העתידי שלנו".