עידן חדש ברשתות החינוך החרדיות: החשכ"ל יפקח רק מבחוץ, והן יידרשו לאחריות תקציבית

החשב הכללי במשרד אוצר, יהלי רוטנברג, פירסם היום (ה') מתווה להסדרת הפיקוח והבקרה על התנהלותן הכספית של רשתות החינוך החרדיות. לפי עיקרי המתווה, החשב מטעם האוצר שנמצא בתוך רשתות החינוך הפרטיות (בני יוסף, והחינוך העצמאי) יסיים את תפקידו. במקום זאת, החשב הכללי ימנה חשב מטעמו שיפקח מבחוץ על הרשתות.

לקריאת המתווה המלא - לחצו כאן

בנוסף, הרשתות מתחייבות לתת גישה מלאה ואת כל ההרשאות הנדרשות לכל מערכות המידע שלהן לחשב ולעובדי מערך הבקרה הממשלתי. הן יחויבו להקים עד ה-1 בינואר מערכות מידע כספיות וניהוליות מתקדמות שיחליפו את מערכות המידע הממשלתיות (מרכב"ה ומשרד החינוך) שהרשתות משתמשות בהן היום. ומבחינה מעשית, מה-1 בספטמבר לא יוכלו הרשתות לשלם דרך חשבונות בנק ממשלתיים (בבנק הדואר), אלא יפתחו חשבונות בנק פרטיים, אליהם הממשלה תעביר כסף, והרשתות יבצעו את התשלום.

המתווה עצמו מתפרס על חמישה עמודים אך למעשה הוא בא לפתור אנומליה בסיסית אחת, והיא שעד היום רשתות החינוך החרדיות נהנו ממצב קיצוני של "סמכות ללא אחריות", וככל הנראה הן התנהלו שלא כדין בסוגיות רבות - החל בדיווחי שעות לא תקינים וכלה בהיעדר הקפדה על העברת שכר מדויק לעובדי הרשת. מצב זה הביא לכך שיש תובענות ייצוגיות כלפי הרשתות שמגיעות כבר למאות מיליוני שקלים. אך הן לא הוטרדו מכך שכן טענו כל העת, שבסופו של דבר, האחריות לממן את כל שגיאות הניהול שלהן היא על המדינה. זאת מכיוון שהאחרונה יושבת בתוך הרשתות באמצעות נציג של האוצר. למעשה, הרשתות החרדיות טענו כי הן מעין משרד ממשלתי. המתווה הנוכחי בא לעשות סוף למצב זה, ובאוצר חותרים לכך שהרשתות יתנהלו כפי שמתנהלות רשתות חינוך אחרות (אורט לדוגמה), בתי חולים ממשלתיים וכדומה. גם אם תקציבם מתבסס על המדינה, האחריות על הניהול התקציבי התקין מוטלת עליהם.

הדרך להגיע לתוצאה הזו מיוסדת על שתי רגליים ושתיהן באות לידי ביטוי במתווה: הרגל הראשונה היא התנתקות מוחלטת של המדינה מהתפעול של הרשת, והיא לא תוציא תלושים למורים ולספקים. רגל זו באה לידי ביטוי בהצהרה הברורה כי "המדינה לא תישא באחריות כספית או אחרת כלפי רשתות החינוך, עובדיהן, וספקיהן בשל התנהלות לקויה של הרשתות. הרשתות לא תהיינה רשאיות להעלות דרישה או טענה בדבר אחריות המדינה והחשב הכללי על פעילות הרשתות". וגם בהחלטה כי "החשב או כל עובד מדינה אחר, לא יהיו נושאי משרה או עובדים ברשתות ולא יהיו חלק ממערך הכספים של הרשתות".

הרגל השנייה היא יכולת הפיקוח: הממשלה חייבת לדעת מה קורה ברשת, ולבדוק שאכן מתנהלים בה באופן תקין. לשם כך מוטלות חובות רבות במתווה. החל בחובה העקרונית כי "הרשתות מתחייבות שהן ישתפו פעולה באופן מלא עם החשב ומערך הבקרה הממשלתי ויעמידו לרשותם את מלוא המידע הנדרש מהן לצורך ביצוע עבודת הפיקוח והבקרה. פרט לגישה המלאה לרשתות המידע שלהם, מוטלת החובה (שהיתה תקפה גם כיום, ש"ט) שהן יפעלו לפי כללי ממשל תאגידי תקין, ושנושאי המשרה יעמדו בתנאי סף.

מבחינה מעשית, משמעות המכתב היא כי כעת התמריץ של הרשתות להתנהל כדין ילך ויגדל. שכן במקרה שהן לא מתנהלות כך, המדינה לא נושאת באחריות כלפי העובדים והספקים. מבחינה מעשית, סביר להניח שבמקרה שהרשת תתנהל בצורה מופקרת ולא יהיה שכר לעובדים, בשלב מסוים הממשלה תיאלץ לחלץ אותה. אך המדינה תעשה זאת באמצעות תהליך הבראה משמעותי, מינוי של מנהל מיוחד וכדומה.