"מטורף שהסיפורים שלנו מתחברים בקצה העולם"

.

.

"ברגע שהגענו כבר ירדה עלינו שלווה, מין ניתוק. אתה בהרים, לא בעיר. אתה מוקף יערות, יכול לחצות את הנחל כדי להגיע לכפר ציורי קטן. ואתה חי בקומפלקס עם בריכה של מי מעיינות חמים, אתה הולך שם במין ספירלה נגד הזרם, תרפויטי כזה", מספר אלדד אדר, ומיד מוסיף: "אם הייתי בא לשם לסתם חופשה הייתי משתגע, אני אחד שצריך טיולי ג'יפים, אופניים, טיפוס, משהו. אבל זה היה אוויר לנשימה".

אדר (62), מנהל בכיר בשירותי בריאות כללית, לא הגיע לקומפלקס עם הספירלה הזורמת לחופשה. הוא טס לשם, ליער הסודי בקפריסין שמוגדר "מרחב ריפוי והתחדשות", עם קבוצה של הורים שכולים שילדיהם נרצחו בנובה. אדר, תושב לפיד, איבד בטבח את בתו גילי, שהיתה בת 24. "ההצעה לצאת לקפריסין הגיעה אלינו בתקופה שבה רק התחלנו לעכל את גודל האסון", הוא מספר. "הייתי בדאון נוראי ולא עניין אותי שום דבר. מה מעניין אותי עכשיו נסיעה לחו"ל? לא עניין אותי בכלל לצאת מהבית, חוץ מלקבר של גילי, שאליו אנחנו מגיעים כל יום".

.

אלדד אדר ואשתו אורנה ביער הסודי בקפריסין. "יש משהו בניתוק מהסטרס בארץ, מההבלים והקשקשת של הפוליטיקאים ומהדאגה לכולם. זה עושה טוב"

אלדד אדר: "חשבתי: מה מעניין אותי עכשיו נסיעה לחו"ל? לא עניין אותי בכלל לצאת מהבית, חוץ מלקבר של הבת שלי. אבל הבנתי שאני יכול להיות עם אנשים כמוני, עם היחידים שיכולים להבין אותי"

ובכל זאת נסעת.

"למדתי להעריך את הרעיון של להיות עם עוד אנשים כמוני. יש לזה איזה אימפקט שקשה לי להסביר. אתה נמצא עם אנשים שהם בעצם כמעט היחידים שיכולים להבין אותך. יש לנו משפחה עוטפת, חברים עוטפים, אבל אף אחד מהם לא איבד ילד או ילדה ועוד בנסיבות כאלה. ושם, בקפריסין, אתה במקום פסטורלי, שקט, שבו כולם מדברים באותה שפה, אף אחד לא מתבייש לדמוע או לבכות, כולם מבינים מה אתה אומר. את המשקל הסגולי של זה לא ידעתי להעריך לפני הנסיעה, והיום אני מבין אותו. ויותר מכך — היינו שם חמישה זוגות של הורים, ואנחנו ממשיכים להיפגש בארץ מאז, כל שבועיים, עם אותה מנחה שליוותה אותם בקפריסין. ואנחנו מתכננים לנסוע לשם שוב עצמאית. זו קבוצה מאוד הטרוגנית — חרדים, מתנחלים, דתיים לשעבר, חילונים שמאלנים — אבל עם גורל משותף, ונהיינו קבוצת תמיכה, אנשים שפותחים את הקישקעס זה מול זה, שותפים לעיבוד האבל, קרובים מאוד".

הזוגות שהו בקפריסין חמישה ימים במימון עמותת משפחה אחת, שממשיכה לממן את המפגשים עם המנחה עד היום. ביער הסודי הארגון מספק לאורחים נפגעי המלחמה שיחות קבוצתיות ואישיות עם אנשי מקצוע, מדיטציה, טיולים, יוגה ומסז'ים.

לא יכולתם לעשות את זה בארץ, בעצם? למה זה חייב להיות בחו"ל?

"יש משהו בניתוק — ניתוק מהסטרס בארץ, מההבלים והקשקשת של הפוליטיקאים ומהדאגה לכולם. זה עושה טוב. בארץ כל דבר הוא טריגר. אני שומע על הרוגים במעבר גבול לירדן, על חיילים שהולכים בעזה, על החטופים — החטופים שנרצחו במנהרה, אני לא מכיר אותם אבל זה הורג אותי. אני אדם חזק, תדעי לך. אני אדם מאוד חזק, ראיתי את הלבן בעיניים של לוחמי קומנדו סורים, ראיתי הרוגים ופצועים לידי, נפצעתי בלבנון, והייתי יציב עם הכל. שום טראומה, כלום. אבל עכשיו, מאז גילי, העצבים נהפכו להרבה יותר חשופים. חשבת שאתה חזק ואתה כבר לא ממש ככה. אז להתרחק, להיות בשקט הזה, להיות עם אנשים שחושבים כמוך ומרגישים כמוך, לא משנה אם הם עם כיפה או מאיפה בארץ — זה באמת היה קצת אוויר לנשימה".

מעטפת לבחירה בחיים

זמן קצר אחרי תחילת המלחמה, כשחודשו הטיסות, כבר החלו לצאת נסיעות של נפגעי המלחמה להתאוששות, שיקום או טיפול בחו"ל. נסיעות, מסעות, ריטריטים, סדנאות, יש לזה כל מיני שמות, אבל המהות דומה. עם הזמן, עוד ועוד ארגונים נכנסו לתמונה והוציאו עוד ועוד קבוצות. בחודשים האחרונים היתה קפיצה גדולה בתחום, וממאי יותר מאלף בני אדם יצאו לחו"ל במסגרות כאלה, ביותר ממאה קבוצות שונות. עוד עשרות קבוצות אמורות לצאת בחודשים הקרובים, ורשימות ההמתנה מתארכות.

מי יוצא למסעות האלה? לא רק הורים שכולים. גם אחים שכולים ויתומים. בני משפחות של חטופים שנרצחו. ניצולים. פצועים. תצפיתניות. לוחמים. הביקוש רחב מאוד, והארגונים השונים שמפעילים סדנאות כאלה — בהודו, בתאילנד, ברחבי אירופה וגם באמריקה — מנסים להגיע לכל מי שמבקש להצטרף, וגם למי שלא העלה על דעתו להצטרף לקבוצה כזאת. רבים מהם שמים דגש מיוחד על פנייה יזומה למשתתפים אפשריים, שיידעו שהאופציה קיימת, בחינם, ושהיא יכולה לעזור מאוד, לכל אחד על פי דרכו וצרכיו.

עומר בטיטו (21) מראשון לציון חווה את זה בחמישה ימים בעיירה היוונית קימארי, עם חבריו לצוות בפלחה"ן נח"ל. ב־7 באוקטובר הוא נפצע קשה בהגנה על כרם שלום, בקרב שבו נהרג חברו ירון שי (בנו של השר לשעבר יזהר שי). הוא היה מאושפז במשך ארבעה חודשים, "בשלושה הראשונים הייתי סיעודי", ועדיין מטופל באשפוז יום. ובכל זאת, הוא יצא למסע שהפעילה עמותת שחר, ומבחינתו זה היה חלק מהחזרה לחיים. "יש חבר'ה שמעדיפים להדחיק את מה שעברנו, כאלה שכשזה נהיה רציני צוחקים, וכאלה שפחות מתחברים לדיבורים, אבל מבחינתי, אם חבר בפוסט־טראומה רוצה לבוא לדבר — זה קדוש", הוא מסביר. "אז כששמענו על פעילות כזאת שבה כולם מדברים החלטנו לצאת".

עומר בטיטו במסע ביוון. "בחו"ל אתה יותר מחויב לתהליך"

ומה עלה שם, ביוון, כשהתחלתם לדבר?

"כל אחד שמע מה מישהו אחר בצוות חווה, ומה עובר על החברים בבית. פתאום מגלים שלאנשים יש קשיים בשינה, התקפות עצבים — ואתה מבין שאתה לא לבד בזה. זה אחלה דבר".

ולמה לעשות את זה בחו"ל, ובמשך כמה ימים?

"אפשר להגיע לרמות כאלה של פתיחות ושיחה גם בארץ, אבל בחו"ל זה יותר חווייתי ויותר זוכרים. אתה גם יותר מחויב, לטוב ולרע. אם לא התחברת למטפל המלווה של הקבוצה אתה לא יכול לחתוך, וזה יתרון, כי אם למישהו קצת קשה ולוקח לו זמן — בסוף הוא נפתח. היה לנו מישהו שרק אחרי יום וחצי התחיל לדבר. זה מדהים, למרות שהיה גם מאוד עמוס ומי שליוותה אותנו הקפידה על הלו"ז עם כל מיני 'יאללה, אתם מאחרים'. זה קצת הסריט אותנו. מה לו"ז? התרפיה שלי היא הכיף עם הצוות".

ובכל זאת אתה מתאר את החוויה כמדהימה.

"כן, כי גם ברגעים שבהם פחות התחברתי לפעילות הרגשתי חופש, לראשונה אחרי אשפוז ארוך. וכשיש אנשי מקצוע שמלווים את השיחה אפשר להגיע עם הצוות לשיחות בעומקים שאין לנו ביומיום. אבל לא צריך למשוך את זה יותר מדי זמן, אם אנשים יהיו יותר מדי בתוך שיחה על הטראומה זה עלול להכניס ללופ פחות טוב".

חן מלכה: "היתה תחושה אופורית, עושים בשבילנו הכל, מטפלים בנו, דואגים לנו, ויש איזו אחדות בין האנשים. ובארץ איפה שלא תהיי בריטריט תמיד יש חשש שמשהו יכול לקרות. בחו"ל אין את זה"

את הייחוד של המסע לחו"ל מתארת בהרחבה חן מלכה (25) מקיבוץ סעד, ניצולת הנובה שהשתתפה בפעילות של היער הסודי בקפריסין, וגם בפעילויות דומות בארץ. "גם בארץ זה קונספט של לקחת אותנו לכמה ימים לאיזשהו מקום, למשל חאן גמלייה וכפר הנוקדים, ולהתנתק, כדי להיות זה עם זה ולקבל כל מיני טיפולים, מסז'ים, טיפול במים וכו'. אבל בארץ זה פחות ימים מבחו"ל, שלושה ימים מול שבוע, ובארץ היינו 200 איש לעומת 60 בקפריסין. וביער הסודי היו, לצד טיפולי רפואה משלימה, סדנאות צחוק ואמנות ובריכות של מים חמים, גם מפגשים טיפוליים של שעה וחצי בכל יום, בקבוצות קטנות. בארץ לא היה את זה. בקפריסין הכל יותר מסודר וממוקד. המסגרות האלה מושקעות ואפקטיביות מאוד מבחינתי, אבל הן שונות, לכל אחת הקסם שלה".

יש הרבה כאלה?

"בכל פעם שולחים בקבוצות ווטסאפ על עוד ריטריטים, בהודו, בלוס אנג'לס. לא תמיד מצליחים לתפוס מקום, אין מה לעשות, אנחנו הרבה אנשים".

ומה נתן לך המסע הזה ליער הסודי?

"איזו תחושה אופורית, שאנחנו בסוג של חלום. עושים בשבילנו הכל, מטפלים בנו, דואגים לנו, המוזיקאי אברהם טל עבד איתנו ועשה לנו סדנאות. ויש איזו אחדות במסגרת הזו בין האנשים. הכרתי שם המון שורדי נובה שנהפכו לחברים שלי. ומכיוון שזה בחו"ל, אתה מנותק לחלוטין. בארץ איפה שלא תהיי בריטריט תמיד יש חשש שמשהו יכול לקרות. בחו"ל אין את זה".

תהילה סעדיאן בריטריט איזון במנאלי. "הייתי עם אחות של חטוף, מילואימניק וניצולה מהנובה, והרגשתי שאני יכולה להתפרק ולהוציא הכל" | צילום: רומי זצלר

סוג אחר של ניתוק מציעים הריטריטים של עמותת כפר איזון במנאלי, הודו, שמארחים למשך ארבעה ימים ישראלים נפגעי המלחמה שכבר מטיילים במדינה. "באתי להודו כדי לרפא את הנפש שלי", מספרת תהילה סעדיאן (25) מבני עי"ש, שאיבדה את אחיה משה (מושיקו) בנובה, בהיותו בן 26. "לא נסעתי להודו כדי לברוח, אני לא אוכל לברוח מזה בחיים, אבל רציתי להביע את האבל שלי, ובבית קשה לי. כשסיפרתי לישראלים שפגשתי פה את הסיפור שלי הם המליצו לי להגיע לריטריט לנפגעי המלחמה במנאלי. פחדתי מזה, לגעת בפצע הפתוח, אבל בסוף אוגוסט הלכתי, וזה היה בול. לא אינטנסיבי מדי, מרגש, מונגש בדיוק בצורה הנכונה".

מה עושים שם?

"היו עובדת סוציאלית ומישהי שעוסקת בפוטותרפיה, היו שיחות קבוצתיות פעמיים ביום ושיחות אישיות למי שרוצה — אני הרגשתי שדווקא הקבוצה נותנת לי את הכוח — והיו מיינדפולנס, יוגה, משחקים שנועדו לעורר את השחרור והיצירתיות, יצירה, טיולים, דברים כאלה. היינו 16 אנשים בקבוצה, כולם באו לרפא את הנפש שלהם, ערבוב של סיפורים, בין השאר אחות של חטוף שגם האחים שלה נרצחו, מילואאמניק שחזר מעזה וניצולה מהנובה. כמה מטורף שהסיפורים שלנו מתחברים דווקא בקצה השני של העולם. ושם, עם האנשים האלה בקבוצה, הרגשתי שאני יכולה להתפרק ולהוציא את מה שאני מרגישה וחווה".

כמה זה היה משמעותי לך?

"הייתי בשכול על אחי וגם התפטרתי מהעבודה ונפרדתי מבן זוג, האדמה מתחת לרגליים שלי נשמטה, הרגשתי שאני בוחרת במוות. ובריטריט הרגשתי שקיבלתי את המעטפת הכי טובה שאני יכולה בשאלות של איך להמשיך, ולגיטימציה לבחור בחיים. אני רוצה לחיות, מגיע לי לשמוח, לחייך. הדבר האחרון שאחי עשה היה לרקוד, ואני רוצה להמשיך את זה".

והיית צריכה את הודו בשביל זה?

"בארץ הרגשתי שאני נאטמת, כל בשורה לא טובה בארץ מורידה אותי. בהודו יכולתי להיחשף שוב לאור. אין חדשות קשות, יש אווירה טובה, והלב יותר פתוח".

מסעות שהוציא ארגון משפחה אחת בצ'כיה ובקפריסין. "זו דרך להעמיד את כל המשפחה על הרגליים", אומרת היו"ר שנטל בלזברג | צילומים: מאיר פבלובסקי, טל לוי

ביקוש שעלה מהשטח

"כשאתה יושב בהימלאיה, סביבך הרים ונחלים, זה יוצר פתיחות מדהימה", מאשר עומרי פריש, עובד סוציאלי, סגן אלוף במיל' ומייסד ונשיא עמותת כפר איזון, שכבר 24 שנה מפעילה מרכזי איזון שונים בארץ ואת הבית הישראלי החם במנאלי. הפעילות הזאת הפכה אותו לכתובת לפניות רבות אחרי 7 באוקטובר. "קיבלתי המון טלפונים מהודו — משורדים, מפונים, מילואימניקים שיצאו מעזה ונסעו למזרח כדי להתרחק ולהתנתק ואז גילו ש־7 באוקטובר נחת איתם שם. זיהינו צורך שעלה מהשטח, ושכרנו גסטהאוס למי שכבר מטיילים שם. אנחנו נותנים מקום למה שעובר עליהם, נותנים כלים להתמודד, בעזרת אנשי מקצוע ובתוך הטבע". 14 קבוצות כבר התארחו במקום, במימון פדרציות של יהודי אמריקה ותורמים פרטיים, ופריש מסביר שייתכן שהפעילות תעבור לגואה בחורף בגלל השינוי בתנועת המטיילים; במקביל הוא פותח בארץ בית מאזן נוסף עבור נפגעי המלחמה. הדגש, כתמיד, הוא על המפגש עם נפגעים אחרים. "אתה מבין שאתה לא היחיד שחווה את החוויות האלה, שמתעורר בלילה, שקשה לו לחזור לתפקוד מלא. הקבוצה מאפשרת לנרמל את מה שאתה מרגיש וחווה ולהתחבר עם אנשים שעברו דברים דומים".

פריש מצביע על נקודה שמעסיקה מטפלים בנפגעים ואת הנפגעים עצמם: האם להפריד בין האוכלוסיות (פצועים, שורדים, קרובים שכולים וכו') או דווקא לחבר ביניהן? "בהתחלה לא היה אפשרי לחבר, לכל אחד היתה חוויה חזקה שמי שלא היה איתו לא יוכל להבין. היום זה כבר פחות משמעותי מאיפה באת, ואם הייתי בחאן יונס, בבארי או בנובה זה פחות חשוב. שותפות הגורל קיימת, והיא פחות ספציפית". מטפלת שליוותה כמה קבוצות אפילו מדגישה את חשיבות העירוב. "צריך לפגוש התמודדויות אחרות, למשל הורים שכולים גם מהנובה, גם של תצפיתניות, גם של חברי כיתות כוננות. זה עוזר בהתמודדות, אף שלכל אחת מהאוכלוסיות יש ייחוד משלה".

אותה מטפלת גם מדגישה את גבולות הגיזרה: "זה לא טיפול, לא פותחים את כל הפצעים כי אי אפשר לסגור אותם במפגש קצר, לא יורדים לעומקים כי אין לזה המשך. רק נוגעים בפצע, ומאפשרים ונטילציה, אוורור. וזה לא קל. זה לא קל למטפלים, ובוודאי שלא למשתתפים. יש למשל הורים שבקושי סוחבים את הסיפור של עצמם, קשה להם לשמוע את הטרגדיות של אחרים. לא לכולם זה מתאים. והיו כאלה שהרגישו שהכל קורה מהר מדי, או בזמן שלא נכון להם. אבל מבחינת רבים זה טוב, בעיקר הדינמיקה של הקבוצה, החיבור שנוצר בין אנשים. אבל בחירת העיתוי הנכון חשובה מאוד, אי אפשר לזרז תהליך רגשי, וגם צריך תיאום ציפיות, שיידעו למה באים".

נטע לזר: "יש ווילה עם נוף לים, יש בריכה, אבל זה לא נופש ולא ימי כיף לצוות. יש לו"ז, מטפלים, שעות של סשנים כדי לעזור למשתתפים ללמוד לדבר על מה שעברו, לגדל את השריר הזה"

תיאום הציפיות הוא אכן נקודה חשובה, כפי שמסבירה גם נטע לזר, עובדת סוציאלית בעמותת שחר. בשגרה, העמותה מפעילה מכינות קדם צבאיות, אבל כיום היא מוציאה גם מסעות ליוון במימון תורמים — 14 קבוצות כבר יצאו בחצי השנה האחרונה — ומגיעה לחיילים יוצאי המכינות ולחבריהם. "אנחנו לוקחים אותם לווילה שצופה לים, שיש בה בריכה, אבל הם צריכים להבין שזה לא נופש ולא ימי כיף לצוות", היא אומרת. "יש לו"ז, יש פסיכולוגים או עובדים סוציאליים קליניים, והמשתתפים יודעים שהם נוסעים למסע עיבוד. הם צעירים, הם עברו הרבה ועוד אין להם כלים להתמודד, אז אנחנו עוזרים להם ללמוד לדבר על זה, לתווך את זה לסביבה, לגדל את השריר הזה. זה חשוב גם כדי למנוע פוסט־טראומה. יש להם זמן חופשי, שהוא חשוב מאוד, אבל יש גם הרבה מאוד שעות של סשנים, וזה העיקר". וגם היא מדגישה שזה חייב לקרות בחו"ל, "כי אנחנו עדיין במלחמה. צריך להתנתק מהאווירה הזאת, הקפצות, אזעקות. בארץ גם משתתפים תמיד רוצים לצאת, יש להם אירוע, מגיעים מאוחר, יוצאים מוקדם. בחו"ל כולך שם, מחויב ובלי הסחות דעת".

"הורים אומרים לי: רק בקפריסין התחלנו לנשום", מספרת גם שנטל בלזברג, מייסדת ויו"ר משפחה אחת שמוציאה מסעות של נפגעים. "בארץ כולנו בסטרט, מכירים מישהו בעזה, עדיין באמצע האירוע, לא יודעים מה יקרה מחר. צריך סביבה פיזית אחרת, וצריך שזו תהיה סביבה שבה מטפלים בשבילך בהכל, דואגים לך. יש מי שצריכים אוכל טוב, יש מי שצריכים מסז'ים, יש כאלה שרק צריכים לשבת ולדבר. וצריך לאפשר להם את זה, את הרוגע והשקט והניתוק. צריך לתת להם כל מה שיכול לתת להם כוח, הופעה או בריכה או טיפול. צריך להחזיר להם את התחושה של טעם לחיים. וכשעושים את זה, כשמאפשרים להם מעטפת כזאת מנותקת, הם יכולים להתחיל לחשוב על עצמם, לדאוג לעצמם, לא רק לחשוב על הילד ההרוג כל היום.

"וזה בעצם לא לדאוג רק לעצמם", היא מוסיפה. "זה יכול להיות קריטי, כי לפעמים הורים שכולים מפספסים את הילדים האחרים שלהם. צריך להחיות את ההורים כדי להחיות את המשפחה, להעמיד את המשפחות האלה על הרגליים".

עמותת משפחה אחת הוקמה לפני 23 שנה ומאז מלווה משפחות שכולות ונפגעים, מפעילה קבוצות טיפול ומוציאה מחנות ונופשים לבני המשפחות עוד לפני המלחמה. באופן טבעי, היא עושה את זה ביתר שאת בחודשים האחרונים, עם פילוחים מאוד מדויקים לאוכלוסיות שונות, למשל בני משפחה של חטופים שנרצחו בעזה וגופותיהם עוד לא הוחזרו. "עשינו מסע קרוואנים של אחים שכולים בוגרים לצ'כיה, מסע סקי ליתומים באנדורה, מסע של יתומים למקסיקו, מסע של בנים שכולים דתיים לטורונטו, אחיות שכולות לאוסטרליה, עכשיו אנחנו שולחים יתומים להופעה של אד שירן בקפריסין. ולצד כל זה יש מסעות טיפוליים נטו, כאלה שהם בעיקר שיחות או שמשלבים חוויה ושיחות. נוצרים שם קשרים שאחר כך נמשכים בארץ, והיום אנחנו כבר בונים קבוצות על בסיס גיאוגרפי כדי שיהיה למשתתפים קל יותר לשמור על קשר".

בעוד משפחה אחת מתמקדת באזרחים נפגעים, עמותת בשביל המחר מלווה מילואימניקים, והיא מחלוצי תחום הנסיעות הטיפוליות בארץ — היא מוציאה מסעות עיבוד בחו"ל כבר מ־2009, ומטבע הדברים נדרשת כיום לעבודה רחבה הרבה יותר. "מכ־60 קבוצות בשנה שנוסעות לשבוע עלינו ל־90 קבוצות, ועוד 50 שנפגשות בארץ לשלושה ימים. לשם המחשה, מתחילת החודש הזה עד סוף השנה אנחנו מוציאים 75 קבוצות לחו"ל, לקפריסין ולהרי הקרפטים ברומניה, ובכל אחת מהן כ־15 משתתפים. לפני המלחמה היתה רשימת המתנה של 170 קבוצות מילואימניקים, היום היא ארוכה פי שניים", מספר דורון מרום, פסיכולוג קליני והמנהל המקצועי של העמותה, שבעבר קיבלה תמיכה חלקית ממשרד הביטחון וכיום נשענת רק על תרומות.

כשאנשי בשביל המחר החלו בשליחת קבוצות לחו"ל הם הדביקו להן את השם "מסעות שחרור", "כי זה משחרר את המשתתפים מזכרונות שמכבידים על החיים שלהם או על הקשר עם החבר'ה", כדברי מרום. "היום אנחנו לא קוראים לזה ככה, והדגש הוא על יצירת קבוצת תמיכה. אנחנו מנסים לחבר את המשתתפים לחוזקות שלהם ולתת להם טכניקות התמודדות, בדגש על שיתופים קוגניטיביים ופחות רגשיים, כי אין די זמן לפתוח פצעים עמוקים, אנחנו לא טיפול מתמשך, ובלעדיו זה עלול להזיק. אז אנחנו עסוקים בלנרמל חוויות ובכוח שבדינמיקה הקבוצתית. מדובר בחבר'ה שעדיין עושים מילואים, יש פוטנציאל גבוה יותר לפוסט־טראומה, חרדה ודיכאון, יש קשיי ריכוז ושינה, קשיים בזוגיות, התקפי זעם. אז אנחנו מתאימים את השיחות לכל הדברים האלה. כל קבוצה מלווה בידי מטפל מתחום בריאות הנפש ואיש מקצוע מעולם הנחיית הקבוצות, יש במסעות שלנו הרבה מאוד דגש על חיבור לטבע, שתורם הרבה מאוד, יש פעילות גופנית, מבשלים יחד, מטיילים ומדברים, ואחרי שחוזרים לארץ אנחנו גם מלווים אותם כדי שיוכלו להמשיך להיפגש כקבוצה".

עומר קינן במסע התצפיתניות בקופנגן. "כל דבר הזכיר לי את החברות, היה לי קשה מאוד להכיל הכל, אבל עזרו לי" | צילום: חוד החנית/יובל אלון, מיטל קריספל

הצפה רגשית בריזורט 5 כוכבים

בחלק מהמקרים משתתפי הקבוצה זרים זה לזה. במקרים אחרים אלה חברי צוות ששירתו יחד, כלוחמים — או כתצפיתניות. עומר קינן (21) מפרדסיה שירתה בנחל עוז. ב־7 באוקטובר היא היתה בחופשה, "וברגע הראשון קינאתי בחברות שנשארו בבסיס שהן זוכות לטפל באירוע כזה מטורף", היא מספרת. "חשבתי שאנחנו מוגנות שם, לא פחדתי שיקרה משהו. לאט לאט קיבלתי סרטונים והודעות והתחלתי להבין שהנורא מכל התחיל. לשמוע על חברה שנרצחה, ועוד אחת, ואז להבין שקרינה ארייב ודניאלה גלבוע, חברות טובות שלי, נחטפו, וגם חיילות שרק הגיעו ועוד לא הספקתי להכיר, לירי אלבג, נעמה לוי ואגם ברגר". 54 חיילים נרצחו בבסיס באותה שבת, ובהם 15 תצפיתניות; שבע נחטפו, חמש מהן עדיין שם בחיים; נועה מרציאנו נרצחה בשבי, אורי מגידיש חולצה בחיים.

עם כל מטען הכאב הזה, קינן ו־15 מחברותיה לשירות יצאו באוגוסט להולינה, מרכז החלמה להתמכרויות וטראומה בקופנגן, תאילנד. הדרך לשם ארוכה, "היה מתיש, הגענו עייפות", מספרת קינן, "אבל מרגע שהתחלנו — התהליך היה מטורף. בהתחלה היה לי קשה לשבת במעגל, כל דבר הזכיר לי את החברות, היה לי קשה מאוד להכיל הכל, רציתי לקום וללכת. זו היתה ההתמודדות הכי קשה לי, לא לקום וללכת, ועזרו לי להילחם בזה. שיתפתי את המטפלים בעצב שלי, הסבירו לנו על טראומה ופוסט־טראומה, עזרו לי להבין מה אני עוברת, היו לצדנו בלילה כשהיה קשה לישון. זה עזר לי מאוד, לא להרגיש מוזרה, לא להרגיש שאני היחידה שעוברת דברים. למדתי לא ללכת כשקשה לי לדבר, ולמדתי להשתמש בנשימות כדי להרגיע את עצמי".

את המסע של התצפיתניות לתאילנד יזם יוסי צובארי, מייסד הולינה ומרכז דומה בקיסריה, עם עמותת אחות שלי תצפיתנית, שהוקמה אחרי 7 באוקטובר כדי לתמוך בתצפיתניות שנפגעו, שניצלו ואפילו אלה שרק התגייסו. "רק להגיע לקופנגן, לכחול ולירוק בעיניים, כבר נותן יותר שקט. עצם זה שמוציאים בן אדם מהמקום שלו, מהציפיות שיש ממנו, עושה הרבה", מסביר צובארי. "ויש לנו כאן ריזורט 5 כוכבים, חוף פרטי, מטפלים בשיטות קונבנציונליות ואלטרנטיביות. זה מקום שבו התצפיתניות יכלו להתפנות לטפל בעצמן. אחריהן יגיעו לוחמים מדובדבן, גם אנשי זק"א מדברים איתי". צובארי אומר שאת מסע התצפיתניות הוא מימן בעצמו, במימון מסע דובדבן ישתתף באופן חלקי, הוא מנסה להשיג הנחה מאל על על כרטיסי הטיסה, "ואני מקוה שמשרד הביטחון יפתח את הראש ויכיר גם במקומות כמונו".

הצורך במסעות האלה עולה היטב לא רק מרשימות ההמתנה הארוכות והביקוש הגובר, אלא גם מהדברים שאומרים מי שהיו בהם, כשהעניין של לנשום חוזר שוב ושוב. "זו היתה הפעם הראשונה שהצלחנו לנשום מאז האסון, לא להיות כל הזמן עם התחושה שאתה רק רוצה שהיום יעבור, שייגמר, עם הגעגוע שמתבטא בכאב פיזי נורא", אומר למשל יניב רוסו (57), יועץ עסקי מכפר סבא, שבנו אופק בן ה־21, לוחם שייטת 13, נהרג בבארי בלילה שבין השבת השחורה ליום ראשון. "נסענו לקפריסין דרך משפחה אחת, במסע ששילב הורים שכולים לחיילים ולנרצחי הנובה. אשתי ואני התלבטנו מאוד, נופש זה בטח לא דבר שרצינו, אבל בסוף החלטנו לצאת בגלל ההזדמנות לפגוש עוד הורים במצבנו. החלק הטיפולי פחות תרם לנו, פחות עניין אותי והיה פחות חשוב מבחינתי, אבל השהייה עם הורים כמונו היתה משמעותית. דיברנו אותה שפה, היה אפשר לדבר על הכל, כולל הומור שחור, למרות כל הרגישויות. זה היה חשוב מאוד".