חתיכת שבוע
11.9-6.9 - השבוע של התקציב, הפשיטה על נמל אשדוד, רשת החינוך החרדי והאקזיטים הישראליים
.
.
תקציב המדינה
צעד שמחייב משמעת
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ובכירי המשרד מקמצים בפירוט הצעדים שבאמצעותם יקטינו את הגירעון בשנת התקציב הבאה, אבל היה צעד אחד שהשר הבליט, והוא הקפאת הקצבאות ומדרגות המס. מדובר בצעד שיש בו היגיון כלכלי ופסיכולוגי. הקפאות מעין אלה יכולות להסתכם בכ־8 מיליארד שקל, והן לכאורה לא מורגשות. הרי בינואר 2025 האזרחים ישלמו את אותו מס ויקבלו את אותו סכום קצבה שהם שילמו וקיבלו בדצמבר 2024. עם זאת, למרות מהלך ההסתרה, השנה קשה להאמין שהמהלך יעבור בקלות.
הבחירה של סמוטריץ' להציג את הצעד באופן פומבי מטילה עליו ועל הממשלה שבה הוא חבר אחריות רבה לנהוג במשמעת תקציבית, משום שלא תהיה שום דרך סבירה להסביר לציבור כספים סקטוריאליים מנופחים כשקצבת הנכים נשחקת, ולא יהיה ניתן להצדיק את המשך קיומם של משרדים פוליטיים מיותרים כשההכנסה הריאלית של משקי בית במעמד הביניים תישחק. הבחירה בצעד שיפגע בחלשים מחייבת משמעת ברזל בהוצאת הכספים הממשלתית. ספק אם משמעת כזו קיימת.
// שלמה טייטלבאום
הפשיטה על נמל אשדוד
פעם היו פה שוטרים
השבוע קיבלנו תזכורת לאיך משטרה אמיתית אמורה לעבוד. ביום שלישי הגיעה לסיומה חקירה סמויה שנמשכה ארבע שנים וחצי שאותה הגדירה המשטרה "הפעלת הסוכן הארוכה ביותר בתולדות ישראל". במסגרת החקירה הוחדר שוטר סמוי למכס בנמל אשדוד וסייע לעבריינים להבריח סחורה לישראל ולשטחים בתמורה לשוחד של מאות אלפי שקלים. החקירה הסתיימה במעצרים של יבואנים, עמילי מכס ובודק מכס שיואשמו בעבירות מס, שוחד והלבנת הון בהיקף של עשרות מיליוני שקלים.
אומנם שוטר בזהות בדויה של איש מכס הוא לא בדיוק חומר שממנו עשויים סרטים הוליוודיים, אבל ייתכן שלפנינו מונח סיפור מז'אנר נידח ולא מוכר, שמשלב ספרות מתח עם מדע בדיוני: שוטר נשלח למשימה מורכבת כשהמשטרה עדיין היתה גוף מתפקד שנלחם בשחיתות ובמשפחות הפשע, ואחרי שהמשימה הושלמה הוא חוזר הביתה ומגלה שבראש הגוף ששלח אותו להילחם בפשע עומד עבריין. אבל כיאה להוליווד, הסרט מכיל תקווה להיאחז בה: גם כיום יש במשטרה שוטרים ומפקדים מצוינים שעובדים למען הציבור, והם אלה שיוכלו לבנות את הארגון מחדש אחרי שהרוח הרעה תחלוף.
// יובל שדה
חובות רשת החינוך החרדי
אין סדר? אין בעיה!
לאחר שהופעל עליו לחץ רב, משרד האוצר החליט השבוע לשלם את חוב רשת החינוך העצמאי של אגודת ישראל לרשות המסים בסכום של 50 מיליון שקל, חרף למרות אי הסדרים בה. החוב נוצר עקב אי־תשלום מס שכר על גמלאים בפנסיה תקציבית, והאוצר החליט מה שהחליט לאחר שקיבל חוות דעת של רואה חשבון עם מסקנה מעט משונה: כנראה המדינה לא מימנה את מס השכר בעבר. להחלטת האוצר ודאי תרמה העובדה שהחוב יצר חוסר יציבות קואליציוני מתמיד. לכן השאלות האמיתיות בכלל לא נשאלו. למשל, האם זה סביר שהמדינה תמשיך לממן גוף שאי אפשר לקבל ממנו תשובה ברורה לשאלה אם הוא אכן קיבל 37 מיליון שקל לפני עשור, או לא?
צריך לזכור שעל פי דו"ח (אחר) של רואה החשבון החוקר עופר אלקלעי, הבור התקציבי בחינוך העצמאי גדול בהרבה מהחוב לרשות המיסים. משום כך במקום להמשיך לשפוך כספים לחבית ללא תחתית, צריך אחת ולתמיד למנות מנהל ממונה שיעשה שם סדר וינהיג נורמות ניהול שמקובלות במאה ה־21.
// שחר אילן
האקזיט של Own Company
עברנו מגאווה לפדיחה
בעולם העסקים הדברים הטובים וההכרזות החגיגיות מלווים בכותרות, אבל את הדברים הפחות טובים נהוג להצניע. במשך השנה האחרונה לא אחת הוזהרנו שבצד ההצהרות על אמון במדינה ובהייטק שלה, כשהאמון יישחק לא נקבל הודעה על כך. הוא פשוט יתפוגג. למזלה של תעשיית הטק המקומית היא עדיין שומרת על עוצמתה ולראיה האקזיט של Own Company שנמכרה לסיילספורס תמורת 2 מיליארד דולר במזומן. מצד אחד, העסקה מלמדת על שרידות הענף, אבל כדאי לשים לב גם למוזיקה שבין השורות.
מהודעת סיילספורס שפורסמה בשבוע שעבר נעדרה מילה אחת מהותית – ישראל. כלומר ש־Own היא חברה ישראלית. היא הוקמה ורשומה כאן, הקניין הרוחני שלה רשום פה, מכאן מגיעים מרבית מייסדיה וכאן יושב מרכז הפיתוח שלה. עד תחילת 2023, ל"ישראליות" היתה פרמיה ותאגידים בינלאומיים וקרנות השקעה נהגו להדגיש את הזהות הישראלית של מושא ההשקעה שלהם. עכשיו מגיע השלב השקט, שוותיקי התעשייה חששו מפניו — אומנם ההשקעה בסטארט־אפים ישראליים נמשכת, אך זו כבר לא סיבה לגאווה, אלא פרט שיש להצניע.
// סופי שולמן
יש מי שזורק אותו ויש מי שזורה אותו בעינינו
במסגרת תיאטרון האבסורד שבו כולנו לוקחים חלק, בזמן מלחמה שלא נגמרת בעזה ואי־ודאות בצפון, מוצאת המשטרה זמן לעשות קרקס עם מעצר מתוקשר של צעירה שהשליכה חול על השר לביטחון לאומי, וכמובן יש חגיגה רבה. המעשה ילדותי ופוגעני, אבל אי אפשר שלא לתהות איזו סכנה נוראית הגיעה מהחול. אפילו בדיון המשפטי השבוע לא התאפקו נציגי ההגנה והשופט והחליפו דאחקות על החול, מרוב שזה נראה לא סביר.
בשיח הישראלי החול הוא בדרך כלל משהו מעצבן כי הוא נכנס לנו לבגדים, אבל בשיח היהודי הוא גם מקור לברכה. למשל, ההבטחה לאברהם היא שצאצאיו יהיו כחול אשר על שפת הים — והצאצאים הללו הם, כבדרך אגב, שני העמים שנלחמים על המקום הזה. אבל מעבר לכך, החול הוא גם סממן לעיוורון תמידי. מי שלא שועה לאזהרות הוא מי שטומן את ראשו בחול, ועל רקע 7 באוקטובר קשה שלא לחשוב על כך. מי שמשקר ומוכר אשליות לציבור הוא מי שזורה חול בעיניים, והאווירה הכללית היא של דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. החול הוא הסתמי, ההמוני, המיותר והמסתיר. הוא הכיסוי שאנחנו שמים בפני המציאות שלנו. משום כך, אולי זה הגיוני שחוף הים בתל אביב, ששופע בחול, יכול להיות גם מקום של פנאי, וגם מקום של פרובוקציות מיותרות של שר כושל.
// דור סער־מן
