נעמי קמפבל. "בתערוכה אני רוצה לחלוק כבוד לכל המעצבים שאתם עבדתי" | צילום: Dave Benett
נעמי קמפבל: "הפסדתי קמפיינים רק בגלל צבע עורי"
הסופרמודל שהתגלתה כמעט במקרה אבל היום הונה מוערך ב־80 מיליון דולר, שברה כל תקרת זכוכית בתחום האופנה והיתה מעורבת בכל שערורייה אפשרית, כולל קוקאין, מעצרים, רומנים עם מפורסמים וקשרים מפוקפקים עם אוליגרכים. בגיל 54 היא עדיין נראית נפלא וזוכה לתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון העיצוב הנחשב "ויקטוריה ואלברט". "בניגוד לעבר, הפעם אני רוצה לשלוט בסיפור שלי", היא אומרת
הסופרמודל נעמי קמפבל מאחרת בשעה וחצי למסיבת העיתונאים שמתקיימת לכבודה במלון דורצ'סטר, לרגל תערוכת הענק התקדימית שמוזיאון ויקטוריה ואלברט מקדיש לה. יהיו שיעירו שזה בערך כמו לאחר לטקס ההכתרה של עצמה. הבדיחה בעולם האופנה היא שקמפבל תאחר גם להלוויה שלה. אבל היום הזה נראה רחוק מאי פעם.
האיחורים של דוגמנית־העל שהקדימה את זמנה היו לאגדה לפחות כמו האשה עצמה: היא איחרה לתצוגות, היא איחרה לחתונה של חברתה קייט מוס (וגנבה מהכלה את ההצגה), היא איחרה לראיונות שעשתה עבור מגזין GQ עם ולדימיר פוטין ועם נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס, אבל אז עפעפה בריסיה הבלתי נגמריםוהכל נסלח לה.
זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי, ולעיתונאים נוספים, לחכות לנעמי קמפבל. גם למסיבת עיתונאים שאליה הוזמנתי לפני 30 שנה, היא איחרה. קמפבל בת ה־24 הוציאה אז את ספרה הראשון, רומן בשם "ברבור". במרכזו עמדו כמה סופרמודלס שכולן השתקפויות שונות של קמפבל עצמה, ובהן איימי, צעירה שחורה ממעמד הפועלים, שגובהה 1.78 מטר ושגדלה בדרום לונדון עם אם יחידנית. מילא האיחור של קמפבל אז — אבל היא הגיעה לאירוע ההוא ממש לא מוכנה. מלכתחילה היה ברור למדי שהיא לא כתבה את הספר בעצמה (סופרת הצללים קרוליין אפצ'ר קיבלה "תודה מיוחדת" באותיות קטנות), אבל אז גילינו שהיא אפילו לא קראה אותו, כולל את הקטעים הנקמניים שמתייחסים לעיתונאית המרושעת לינדי־ג'יין ג'ונסון שמנסה להרוס את גיבורת הספר, וששמה מזכיר מאוד את זה של לזלי־אן ג'ונס, העיתונאית שפרסמה ביוגרפיה לא רשמית על קמפבל. בספרה "נעמי: עלייתה ועלייתה של הנערה משום מקום" נטען כי אביה — שאותו לא פגשה מעולם ושנטש את אמה רקדנית המועדונים בחודש הרביעי להיריונה — היה אנס מורשע שישב בכלא. נעמי עצמה צוירה בספר כפושטקית נוירוטית וכ"סופר־ביץ'" עם רגליים ארוכות ופתיל קצר.
גדולה יותר מכל בגד שלבשה
התערוכה המוקדשת לה במוזיאון ויקטוריה ואלברט היא הפעם הראשונה שתערוכה שלמה במוזיאון האמנות והעיצוב החשוב מוקדשת לדוגמנית אחת, ועוד מישהי שחיה ופעילה, מה שמעיד על מעמדה האיקוני. נעמי איליין קמפבל השתתפה כבר בגיל 7 בקליפ של בוב מארלי, היא התגלתה בגיל 15 בקובנט גרדן על ידי ציידת כישרונות, אבל בתחילה היתה בטוחה שהציידת מתעניינת בחברותיה הבלונדיניות ולא בה. היא היתה הדוגמנית השחורה הראשונה שהופיעה על השער של מגזין “טיים” ושל "ווג" הצרפתי. הונה האישי מוערך בכ־80 מיליון דולר ובכך ניפצה את תקרת הזכוכית לדוגמניות שחורות — ונשים שחורות בכלל. לדברי אוצרי התערוכה, קמפבל היא תופעת תרבות חוצת דורות, שגדולה יותר מכל מעצב, בגד ומותג שהיא מפרסמת. אולי יותר מכל דוגמנית אחרת בהיסטוריה — נעמי קמפבל תמיד היתה עיקר החדשות, מרכז האקשן, הבלגן והסיפור עצמו.
את פניהם של באי התערוכה מקבלת הולוגרמה בגודל טבעי של קמפבל בעלת הפנים החתוליות — כמו אלוהים בשערי גן העדן לפחות.
התערוכה, מחולקת לחמש חטיבות, כולל סרטונים של תצוגות אופנה בכיכובה, קטעים מתוך סרטים וסדרות טלוויזיה שבהם התארחה וקליפים מוזיקליים (מי זוכר שקמפבל הוציאה ב־1994 אלבום שנקרא "בייבי וומן" ונכשל, אבל היה גדול ביפן) וקיר של הקרנות וידיאו בבימויו של זוכה האוסקר סטיב מקווין, שערי מגזינים, אלבומים ביתיים, מכתבים ומזכרות, צילומי העירום מהספר "סקס" של מדונה, בגדים ואביזרים מאוספי מעצבים שעבדו איתה ומאוספיה הפרטיים ותיעוד של האקטיביזם החברתי שלה ופעילויות הצדקה שהיא מובילה, ובהן חשיפה של מעצבי אופנה מתחילים מרחבי העולם. יש גם גימיק חמוד, כשהקהל בתערוכה מוזמן "לצעוד כמו נעמי" על המסלול, לפי הדרכה מוקלטת שלה, שבה היא משדרת קשיחות היתולית, והכל מצולם ונשזר לקולאז' ויזואלי שמתרחב בהדרגה. האם החידה של נעמי קמפבל פוצחה פה? לא בטוח, אבל כיף לבדוק.
גם בתערוכה איש לא מנסה להסתיר את השערוריות הקשורות בשמה של מי שתמיד משכה אש (כלומר את חלקן): ההתמכרות והגמילה מאלכוהול וקוקאין — בפנים; הקשרים המפוקפקים עם הטורף המיני הסדרתי ג'פרי אפשטיין — בחוץ.
כתבי האופנה לא תמיד היו נדיבים כלפיה. הכתב והסטייליסט הבריטי מייקל רוברטס כתב עליה שהיא "לא איינשטיין", והצהובונים התקשו להסתיר את שמחתם לאיד כשדיווחו על כך שתקפה צלמים ושוטרים וגם ירקה בפרצופם של שני עובדי בריטיש איירווייז, מה שגרם לחברה להרחיק אותה מטיסותיה לצמיתות.
"במשך ארבעה עשורים הדמות שלי סולפה ועוותה, ורק חלקים מסוימים ממנה הוצגו לציבור. בתערוכה כולם יוכלו לראות צדדים שעוד לא ראו בי"
ב־2007 הודתה קמפבל והורשעה בתקיפת עוזרת הבית שלה כשהשליכה עליה טלפון נייד, היא נידונה לעבודות שירות וטאטאה רחובות בניו יורק. צלמי הפפראצי רדפו אותה בבואה ובצאתה משם, והיא הכינה להם אצבע משולשת כשהתייצבה ליום האחרון של ריצוי העונש לבושה בשמלת ערב כסופה של דולצ'ה וגבאנה. השמלה מוצגת כמובן בתערוכה במוזיאון, כמו גם נעלי הפלטפורמה העצומות בעיצובה של ויויאן ווסטווד, שהביאו לנפילתה המפורסמת על המסלול ב־1993. גם אז היא גרפה כותרות מהסיבות הלא נכונות, אבל ווסטווד זכתה ליחסי ציבור שלא יסולאו בפז.
מי שתרמו והכפילו את תהילתה הם בני הזוג המפורסמים שאיתם יצאה, כמו מייק טייסון, אדם קלייטון מ"U2" (שלו היתה מאורסת זמן קצר), סילבסטר סטאלון ואריק קלפטון, וגם האוליגרך הרוסי ולדיסלב דורונין, שעזב אותה לטובת דוגמנית סינית שגילה מחצית מגילו, ושקמפבל היתה המנטורית שלה. עורך ה־”GQ” בעבר, דילן ג'ונס, סיפר בריאיון שערך איתה לכבוד התערוכה (ריאיון שגם אליו היא איחרה, אלא מה), ש"לנעמי יש שני מצבים — כעס ופלרטטנות — אבל היא הבטיחה לי שהיום היא כועסת פחות, שהמוטו החדש שלה הוא אור ואהבה, ושהיא גילתה שהשיטה הכי טובה לעצבן את האויבים שלה היא להתעלם מהם".
מתגעגעת לג'יאני ורסצ'ה
אגב אור ואהבה, זוגיות ומשפחה, הילדה הרעה היא כעת אם לשניים — בת 3 ובן שנה שנולדו בהליך פונדקאות — אבל קמפבל מסרבת לגלות את שמותיהם ואת זהות האב או האבות שלהם. כשהיא נכנסה סוף סוף למסיבת העיתונאים, לבושה בחליפת מכנסיים אפורה של הוגו בוס, ונראית מדהים גם בגיל 54, היא מלמלה משהו על כך שאיחרה בגלל הילדים (כולם צחקו), והדפה שאלות על אימהותה: "איך האימהות? — "יופי, תודה". "האם האימהות שינתה אותך או ריככה אותך?" — "הכל טוב, תודה".
הפעם, בניגוד למפגש בינינו לפני 30 שנה, היא מגיעה מוכנה ומתוקתקת למסיבה שלה, והתשובות שלה מהוקצעות עד רובוטיות. "העבודה שלי פומבית אבל החיים שלי פרטיים", היא משגרת סטיקר אופייני לחלל, או "כל חיי אני עומדת מול מצלמה".
"עברתי הטרדות ונחשפתי לאנשים רעילים שהעבודה איתם צילקה אותי. מבחינת היחס לדוגמניות ונשים שחורות, המצב מתקדם בקצב של שני צעדים קדימה ואחד אחורה"
המילה החוזרת ונשנית בפיה של קמפבל כעת היא "נרטיב". "חשוב לי לשלוט בנרטיב", היא מצהירה בנוגע לתערוכה שהוקמה לכבודה, "אחרי שבמשך ארבעה עשורים אנשים אחרים שלטו בנרטיב במקומי, כשהדמות שלי סולפה ועוותה בכלי התקשורת, ורק חלקים מסוימים ממנה הוצגו לציבור. עכשיו כולם יוכלו לראות צדדים שעוד לא ראו בי".
קמפבל אמרה עוד שהיא פותחת בתערוכה "תיבת פנדורה" של זיכרונות. האם הופתעה או אפילו נדהמה כשהציעו לה תערוכה? לא בדיוק. "הרגשתי שזה כבוד עצום", אמרה בטון מובלע של "וחשבתי שזה בהחלט מגיע לי", אבל אז מיהרה להוסיף בענווה, "העיקר מבחינתי הוא לחלוק כבוד לכל המעצבים המדהימים שזכיתי לעבוד איתם, ושחלקם כבר לא איתנו", היא אומרת ובעיניה צצות הדמעות. היא מתגעגעת לאלכסנדר מקווין, לג'יאני ורסצ'ה ובעיקר למעצב התוניסאי־צרפתי נמוך הקומה אזדין אלאיה, שמת ב־2017 ושאותו "אימצתי לי כאב". עוד דמעות, ומישהי ממהרת להושיט לה טישו.
כשהיא נשאלת כיצד היא מסבירה את העובדה שהיא עדיין רלבנטית ועדיין מבוקשת כדוגמנית אחרי כל השנים, משיבה קמפבל: "הייתי רוצה לספר לכם שיש לי אסטרטגיה מגובשת, אבל האמת היא שממש אין לי, ואני פשוט זורמת".
בתעשייה נגועה בגזענות, שבה נטען תדיר שפנים בגוון "כהה יותר מקפוצ'ינו" לא מוכרות מגזינים, קמפבל אסירת תודה על מזלה הטוב, אבל לא שוכחת ולא סולחת על כך ש"בוודאות הפסדתי קמפיינים גדולים רק בגלל צבע העור שלי, עברתי הטרדות ונחשפתי לאנשים רעילים שהעבודה איתם צילקה אותי. מבחינת היחס לדוגמניות שחורות, ולנשים שחורות בכלל בחברה, הייתי אומרת שהוא משתפר ומתקדם בקצב של שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. עכשיו, לצערי, אנחנו נמצאים בשלב של הצעד האחד אחורה.
"זה כנראה איך שהעולם כולו נראה ומתנהל עכשיו, וזה מדאיג. אני לעולם לא אפסיק להיאבק על שוויון זכויות וצדק חברתי. להיות דוגמנית זה לספר סיפורים, וזה הסיפור שאני רוצה לספר".