מחסור מבהיל במגנזיום במי הברזים, והסכנה למחלות לב וסוכרת עולה

עד לפני כמה שנים הוקרנו בטלוויזיה תשדירים שקראו לתושבים לחסוך מים כי "ישראל מתייבשת". ישראל אכן הולכת ומתייבשת, וככל ששינויי האקלים יעמיקו — כך תהפוך לצחיחה יותר. אולם לכך נמצא גם פתרון: התפלת מים — באמצעות חמישה מתקנים. למעשה כ־80% מהמים שבהם אנו משתמשים הם מותפלים, ורשות המים מגדירה אותם כ״מים באיכות מעולה״.

אלא שמחקר חדש של משרד הבריאות מצביע על סיבה לדאגה: המים המותפלים נעדרי מגנזיום, וכך עולה הסיכוי לשבץ וסוכרת בקרב האוכלוסייה. הרשויות מודעות לסיכונים שנים ארוכות — אך לא עושות דבר.

בשבוע שעבר פרסם משרד הבריאות תוצאות של סקר המצביע על כך שרמת המגנזיום בישראל נמוכה באופן המסכן את בריאות הציבור. הסיבה לכך היא הליך ההתפלה, המאפשר לציבור לשתות מי ים שהותפלו, אולם הם נעדרי מינרלים החיוניים לבריאותנו, שכן הם מזוקקים החוצה בהליך הטיהור. בעוד שארגון הבריאות העולמי קובע כי מי השתייה שלנו צריכים להכיל ריכוז מינימלי של 20­­—25 מיליגרם לליטר (מג"ל) מגנזיום כדי למזער את הסיכון לשבץ, סוכרת ומחלות נוספות כמו דמנציה. לפני עידן ההתפלה הריכוז הממוצע של מגנזיום במי השתייה בישראל היה 25.3 מג"ל כמומלץ — היום המצב בישראל רחוק מכך.

סקר משרד הבריאות בדק 225 נקודות דיגום ביותר מ־70 ישובים. ברוב נקודות הדיגום, ריכוז המגנזיום עמד בממוצע על 18 מג״ל. מבין 30 הערים הגדולות ביותר, המאכלסות כ־60% מהאוכלוסייה, ב־10 ערים ממוצע המגנזיום ב־2023 הגיע לשיעור נמוך באופן מבהיל: פחות מ־10 מג"ל. שתיים מהערים האלו הן הגדולות בישראל: ירושלים ותל אביב. ב־23 ערים היה הריכוז נמוך מ־20 מג"ל, וריכוזים גבוהים יותר נמצאו בצפון ובמזרח הארץ, שם משתמשים בפחות מים מותפלים. בדרום ובאשקלון ריכוז המגנזיום הממוצע אף נמוך מ־10 מיליגרם לליטר, בשל הזרמה של יותר מים מותפלים למערכת האספקה. מים נעדרי מגנזיום גם מגיעים לשימוש חקלאי, וכך גם התוצרת החקלאית שלנו דלה במינרלים חיוניים.

סיבה לדאגה

מאז הגברת השימוש במים מותפלים חל זינוק של פי 2 בשיעור התמותה של חולים באוטם שריר הלב

מגנזיום הכרחי לתפקוד תקין של תאי הגוף. הוא מעורב בייצור חלבונים וחומצות גרעין, ומהווה רכיב הכרחי בפעילות של כ־300 אנזימים תאיים המעורבים ביצור אנרגיה ומטבוליזם. יש לו גם תפקיד קריטי בשמירה על תפקוד תקין של שריר הלב, ובמניעת התפתחות טרשת עורקים ויתר לחץ דם. חוסר במגנזיום נקשר בסכרת, יתר לחץ דם והפרעות בקצב הלב, המנבאות תמותה כתוצאה מאוטם שריר הלב.

מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מצביעים על סיבה לדאגה: חוקרים ממערך הלב בבית החולים שיבא ומאוניברסיטת בר אילן מצאו כי יש גידול של פי 2 בשיעור התמותה של מי שלקו באוטם שריר הלב — מאשר לפני עידן ההתפלה. רמות המגנזיום היו נמוכות משמעותית בקרב מטופלים מאזורים בהם המים מותפלים. מסקנת החוקרים היתה כי תיתכן השפעה של צריכה נמוכה של מגנזיום במים על תמותה לאחר אוטם שריר הלב. לפי ממצאים שבדקו החוקרים בשנים 2015—2017, בחולים באזורים בהם אספקת המים מתבססת על מי תהום, נמצאו ריכוזים גבוהים יותר של מגנזיום; ובאזורים בהם שותה הציבור מים מותפלים, הריכוזים היו נמוכים. במחקר שנערך במשך 10 שנים בקרב מטופלי קופת החולים כללית נמצא כי הסיכון למחלות לב גדל בתקופה שבה חלה עלייה ניכרת באספקת מים מותפלים.

״תוצאות הסקר, המראות ריכוזים נמוכים של מגנזיום בערים גדולות בישראל, מדגישות את החשיבות של הוספת מגנזיום למים המותפלים", אומרים במשרד הבריאות. לדבריהם כבר ב־2012 העריכו שהוספת מגנזיום יכולה למנוע לפחות 250 מקרי מוות בשנה. בתקנות מי שתייה מ־2013, קיימת דרישה לביצוע בחינה של עלויות ומידת הישימות של הוספת מגנזיום למים מותפלים עד 2018, וכן הקמת מתקני פיילוט לבחינת טכנולוגיות להוספת מגנזיום למים. אך אותה בחינה – לא הושלמה עד היום; וגם הפיילוט בנושא לא יצא לפועל עד היום.

הסחבת נגררת כבר כ־10 שנים, כשמי שמובילה לאורך שנים את ההתנגדות היא רשות המים. הסיבה: מדובר בהוצאות גדולות, על מינרל שלבסוף יגיע ברובו לשירותים, למקלחות ולחקלאות, ולא מי שתייה. כמה גדולות ההוצאות? כאן אין הסכמה. ברשות המים טוענים כי הסכום הוא 400 מיליון שקל בשנה. אך לפי דו"ח של משרדים שונים ורשות המים עצמה מ־2021 (שלא פורסם לציבור), ההערכות נמוכות בהרבה: העלות נעה בין 37 ל-438 מיליון שקל לשנה במקרה הקיצוני ביותר, תלוי באיזו טכנולוגיה של החדרת מגנזיום משתמשים, ומומחים מעריכים שהעלות תהיה לבסוף קרובה יותר לטווח הנמוך. ברשות המים לא רוצים לממן את זאת דרך תעריף המים, ובממשלה מתרשלים — וכבר שנים ארוכות לא טורחים לקדם את הנושא.

מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו חוקרי היוזמה למחקר ומדיניות סביבה ובריאות, מאיה שדה, פרופ' איתמר גרוטו, פרופ' נדב דוידוביץ' ופרופ' אלכס וינרב, מצא כי מחסור במגנזיום מגביר את התחלואה העודפת בסוכרת מסוג 2 ובשבץ איסכמי. אולם לא מדובר בגזירת גורל: באמצעות החזרת מגנזיום למים מותפלים אפשר להוריד את רמות התחלואה ולחסוך למערכת הבריאות מאות מיליוני שקלים: החיסכון השנתי הצפוי בהוצאות רפואיות ישירות ממניעת סוכרת מסוג 2 ושבץ איסכמי בעקבות הגדלה של צריכת המגנזיום ב־50 מ"ג ליום נעה בין 83 ל־188 מיליון שקל ב־2025; ובין 110 ל־253 מיליון שקל ב־2040.

לא גזירת גורל

הוספת מגנזיום למים תפחית את הסכנה לחלות ותחסוך מיליונים למדינה

לפי חוקרי מרכז טאוב, הוספת 50 מ"ג מגנזיום לצריכה של אדם ליום עשויה למנוע מעל 1,000 מקרים חדשים בשנה של סוכרת מסוג 2 ומעל 100 מקרים חדשים של שבץ מוחי — חיסכון שנתי של מאות מיליוני שקלים למערכת הבריאות, וחשוב מכך: הצלת חיים ושיפור איכות חייהם של רבים. לפי המחקר,

פרופ׳ גרוטו מציין כי ההתפלה גורמת לנזק כפול: ירידה בצריכת מגנזיום במי השתייה, שהם כ-20% ממקורות הצריכה של מגנזיום, וירידה בכמות המגנזיום בפירות ובירקות כתוצאה מהשקיה במים מותפלים, ״כך שיש ירידה בצריכה של מינרל חיוני זה גם דרך התזונה״.

לדברי שדה, אפידמיולוגית ודוקטורנטית העוסקת בבריאות וסביבה, מעורכות המחקר: "העלאת צריכת המגנזיום של אוכלוסיית ישראל תשפר את הבריאות, תסייע במניעת מחלות קשות ותפחית את הנטל הכלכלי המוטל על מערכת הבריאות. חשוב גם ליידע את הציבור אילו אמצעים עומדים לרשותו כדי להגדיל את צריכת המגנזיום. לבסוף, יש לבחון הוספת מגנזיום כתנאי במכרזים להקמת מתקני התפלה נוספים, להתחיל את פיילוט משרד הבריאות ורשות המים להוספת מגנזיום למים מותפלים, ולאפשר הוספת מגנזיום למים במקומות שבהם זה אפשרי באופן מיידי".

פרופ' דוידוביץ' הוסיף: "אחד הכשלים המרכזיים בהקשר של מחסור במגנזיום במים הוא שהעלויות החיצוניות של ההתפלה אינן מובאות בחשבון במלואן בהליך קבלת ההחלטות. כשל זה פוגע בסופו של דבר בבריאות הציבור, ובעיקר באוכלוסיות החלשות".

תגובת רשות המים: ״הוספת מגנזיום למים המותפלים שעלותה השנתית מוערכת בכ־400 מיליון שקל, תייקר את תעריף המים לצרכנים ב־4%, כאשר בפועל 99% ממי השתייה בישראל משמשים למקלחת ושירותים, גינון, כביסה והדחת כלים; ורק פחות מ־1% נצרכים כמים לשתייה ומגיעים לגוף האדם. אם משרד הבריאות יחליט שיש לכך הצדקה בריאותית הוא יצטרך למצוא לכך מקור תקציבי ייעודי למימונו. אין מדובר בעלות שהינה מעלויות משק המים, ועל כן, אם יוחלט על הוספת מגנזיום למים מותפלים, מקור צריך להיות מתקציב ייעודי לכך״.