המו"לים מופתעים ממבול הספרים על המלחמה: "הכל יוצא החוצה, אנשים רוצים לכתוב על הטראומה"

התופעה הבולטת ביותר בענף המו"לות בשנה החולפת היא ספרי המלחמה. בתוך חודשים ספורים העמידו הוצאות הספרים מדף שלם של ספרים על 7 באוקטובר: עדויות, סיפורי גבורה, תיאורי קרבות, ניתוחים צבאיים ופוליטיים, ואפילו ספרי ילדים. לפי הדו"ח השנתי של הספרייה הלאומית, מאז אוקטובר 2023 ראו אור 82 ספרים על המלחמה, ובקרוב עתידים להתפרסם עוד רבים. מצד אחד, זו תגובה בריאה של עיבוד הטראומה דרך הסיפור החוזר ונשנה. הספרים האלה הם ערוץ נוסף לתת לאירועים מילים ושמות ולנסח נרטיב. מצד אחר, נראה שחלק מהספרים יצאו בחופזה ואינם אפויים די הצורך — ספרי אינסטנט, או שהם משחזרים סיפורים חדשותיים וכתבות טלוויזיה.

העיתונאי יואב לימור: "בטלוויזיה הסיפור חולף, ספר אפשר לקרוא שוב ושוב. לא כלכלי לכתוב ספרים, אבל יש בזה חשיבות למי שחוו את הסיפור וגם לקולקטיב"

רק בחודשים האחרונים ראו אור, בין היתר, ספרים כמו "11 יום בעזה" מאת גדי עזרא, "מספר אישי 7.10.23: מלחמת עזה דרך עיניו של קצין בקומנדו הישראלי" מאת אלקנה כהן, "הדרך לשבעה באוקטובר" מאת אדם רז, "שבת, שבעה באוקטובר: עדויות" שערכו מעין אבידן ורון דהן, "יום אחד באוקטובר, ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים" שערכו יאיר אגמון ואוריה מבורך, "גיבורים: לבד מול החמאס" מאת יואב לימור, "אוגדת עזה נכבשה" מאת אילן כפיר, "כבדו שערי עזה" מאת יעל דרזניק שמתאר את היום ההוא מנקודת מבטם של אנשי הרפואה, "אלבום דרום: צלמים ישראלים במחווה לתושבי הנגב המערבי" שערכה פרופ' דנה אריאלי, ספר הילדים "ילד האור" שכתבה אורית מרק אטינגר, אחותו של סגן פדיה מרק ז"ל, והספר "מלחמה של גיבורים: סיפורי גבורה לילדות ולילדים" מאת הדסה בן ארי.

מה וכמה אפשר בכלל לכתוב על המלחמה מנקודת הזמן הזאת, שהיא כל כך קרובה והאירועים עדיין נמשכים. האם לא דרושים זמן ופרספקטיבה כדי להביט נכוחה על הסיבות למלחמה ועל התנהלותה, ולכתוב על כך לעומק? והאם הוצאות הספרים לא מנסות למנף כאן טראומה לאומית לכדי רווחים בקופה?

ספרים על 7 באוקטובר. פרץ של יצירה

מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, דב אייכנולד, מדבר על פרץ יצירה, ומרגיש שליחות בתיעוד הטראומה. כמה מספרי 7 באוקטובר שראו אור בהוצאה נמכרו באלפי עותקים. "אוגדת עזה נכבשה" מכר כבר ארבע מהדורות ו"מלחמה של גיבורים" נמצא עכשיו לקראת הדפסה של מהדורה חמישית.

"אני לא זוכר אחרי מלחמות אחרות פרץ יצירה כזה", הוא אומר. "מספר כתבי היד שאנשים שולחים לנו הוא עצום: אנשים שהיו במילואים, ששירתו בעזה, שחוו את 7 באוקטובר — יש פרספקטיבות שונות. ניצן הורוביץ כותב ספר על ענר שפירא שעזר להציל את חייהם של שבעה אנשים שברחו מהטבח בפסטיבל נובה ומצאו מחסה במיגונית ליד רעים. העיתונאי אמיר תיבון, תושב נחל עוז כותב עכשיו על החוויה שלהם שם. עבורי, הפרויקטים שאנחנו עושים על 7 באוקטובר הם כמו ציווי אישי, אני רוצה ממש להוציא כל דבר — צריך להביא עדויות בזמן אמת".לא צריך לחכות לפרספקטיבה ולפרסם דברים עם תובנות משמעותיות יותר?

"הכל יוצא החוצה. אין פרספקטיבה אלא תיאור עובדתי ורגשי. אף אחד עוד לא מדבר על כישלון או הצלחה, לאנשים יש דחף להנציח את זה לדורות הבאים, שיידעו מה היה כאן".

למה לדעתך זה קורה?

"כי ההלם גדול. גם אחרי ששת הימים היה פרץ יצירה, אבל אז עשו אלבומים, הנציחו את הניצחון באלבומי תמונות, פחות בטקסטים. עם מלחמת יום הכיפורים לקח שנים עד שיצאו ספרים. עכשיו אנשים רוצים לכתוב ולדבר על הטראומה. זה משתלב עם התקופה הטכנולוגית שבה יותר קל לתעד, לכתוב ולפרסם".

מנכ"ל צומת ספרים אבי שומר: "חשבתי שאיש לא ירצה לגעת בספרים האלה. דווקא כותרים בנימה עיתונאית פחות הולכים, ומי שכותב בצורה יותר אישית, מצליח"

אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים, מציין גם ספרי פרוזה והגות שקשורים למלחמה, כמו הרומן החדש של אורנה לנדאו "תחנה אחרונה גן עדן" או ספרו של מיכה גודמן "היום השמיני". "מה שמפתיע הוא שבהתחלה חשבתי שאף אחד לא ירצה לגעת בספרים האלה", הוא אומר, "יש לנו מספיק מלחמה וכל היום בחדשות. אבל למרות זאת קונים את הספרים. דווקא מי שכותב על המלחמה בנימה עיתונאית — זה פחות הולך, ומי שכותב בצורה יותר אישית, ואוטוביוגרפית, מצליח. 'יום אחד באוקטובר' עם הסיפורים האישיים הוא רב־מכר הרבה זמן. אנשים רוצים לשמוע עדויות אותנטיות ולא מתעייפים מזה. גם 50 שנה אחרי יום כיפור המשיכו להוציא ספרים על המלחמה ואנשים קראו אותם. את הטראומה הזאת עוד לא עיכלנו עד הסוף אבל היא הרבה יותר כואבת מיום כיפור, אז אני מניח שנמשיך לראות עוד הרבה ספרים עליה".

"אין תחקיר, איך יהיה ספר?"

“אחרי שפרצה המלחמה פנו אליי לא מעט הוצאות והציעו לי לכתוב ספר", מספר העיתונאי והכתב הצבאי הוותיק יואב לימור, שבעבר חיבר ביחד עם עפר שלח ספר על מלחמת לבנון השנייה. "עניתי לכולם שזה מוקדם מדי. אני מעריץ את מי שמסוגל לכתוב עכשיו ספר על המלחמה, מעריץ פעמיים — אל"ף כי הוא יודע איך היא תיגמר, ובי"ת כי טרם הושלמו התחקירים. לבנון השנייה נמשכה 35 ימים, היו תחקירים ומידע ופרספקטיבה. פה המלחמה עוד לא נגמרה ואין פרספקטיבה ואין תחקיר. נגיד שאני רוצה לכתוב ספר על מה שקרה בבארי ב־7 באוקטובר, אבל הצבא לא השלים תחקיר, גם לא על האירוע המגה־טעון של פרשת בני הערובה בביתה של פסי כהן — אז איך אפשר לכתוב על זה?".

ובכל זאת הוצאת ספר על 80 סיפורי גבורה.

"כי את סיפורי הגבורה אפשר היה לספר, הם מרוכזים בקפסולה של זמן. הם התחילו ונגמרו ב־7 באוקטובר. אני לא יודע להתייחס לכל המתקפה וכל הצבא אבל כן יודע לספר סיפורי גבורה אישיים. ביחד אם מצרפים את הפאזל מקבלים תמונה על מה היה שם: נשים, גברים, ילדים, יהודים, לא־יהודים, קיבוצניקים ועירוניים. לא התערבתי בסיפורים, כתבתי פתיח מקצועי לספר, אבל הקפדנו שהסיפורים יהיו כולם בגוף ראשון. מי שחי זה מובא מפיו, ומי שלא — זה מובא מפי הקרובים שיודעים לספר את הסיפור".

איזה ערך מוסף מבחינתך יש לסיפור בספר אחרי שכבר הובא בריאיון או בכתבת טלוויזיה?

"לטלוויזיה יש כוח גדול להפיץ, אבל אז הסיפור חולף, ולא נשאר איתך. בספר אתה יכול לחזור ולקרוא שוב ושוב. ואם לא הבנת אתה יכול לחזור אחורה. זה לא כלכלי לכתוב ספרים, לא מרוויחים מזה כסף, אבל יש בזה חשיבות לאנשים עצמם שהסיפור שלהם יסופר, חשיבות לקולקטיב, וגם חשיבות עבורי כי אני יושב באולפן בתל אביב וכולם עוברים אצלי, המפונים, משפחות הנופלים, משפחות החטופים. נתקלתי בעשרות סיפורים של גיבורים בעל כורחם. וצריך לתת לזה ביטוי".

"אין צד שני למלחמה"

מתי בכלל אפשר להתחיל ולכתוב ספר על אירוע שעדיין מתרחש? "יש הבדל בין ניסיון לצייר הרואיקה, שהיא אמיתית וכנה, כחלק מהתמודדות עם מה שהתרחש וכחלק מתהליך תרבותי רוחני כללי, לבין ספרים שנראים כמו ייצור המוני שלוקחים אייטמים מהחדשות ויוצרים פסיפס אירועים", אומר ההיסטוריון אדם רז שפרסם את הספר "הדרך ל־7 באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל". "בדרך כלל המהלך הוא הפוך, מהספר אל הסדרה או הסרט, אבל הספרים שיוצאים עכשיו עושים ההפך — הם הולכים מהטלוויזיה והרדיו אל הספר. הרי בעוד חודש יהיה ספר על 'מבצע ארנון' ושם יספרו את הסיפור על בסיס הראיונות שעשו אתמול בטלוויזיה עם הקצינים שהשתתפו במבצע".

רז מצביע על עוד מאפיין של כל הספרים הללו, והוא מה שאין בהם: "מתוך הספרות הישראלית שהתפרסמה עד עכשיו נעדר הסיפור הפלסטיני. זו מלחמה שרק צד אחד נמצא בה, הצד השני נעדר — והרי זה חלק מהמציאות הפוליטית שהביאה אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים. איך אפשר לספר את הסיפור רק מצד אחד?".

גם אתה די מיהרת להוציא את הספר שלך, מתי הבנת שאתה הולך לפרסם אותו?

"לא תכננתי לכתוב את הספר, אבל היות שאני עוסק הרבה שנים בנתניהו ובחמאס, זה היה יחסית קל. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה פרסמתי מאמר גדול ב'הארץ' על סיפור האהבה בין נתניהו לסינוואר. סיימתי את המאמר באמירה שלנתניהו לא אכפת מכמה קיבוצניקים מתים וכל עוד הוא מנהל את המלחמה, היא תימשך לנצח. המלחמה נוהלה בחודשיים־שלושה הראשונים, ומאז זו התבוססות בבוץ. היה לי ברור שזה מה שקורה ולכן כתבתי את הספר בשני חלקים: החלק הראשון מתאר 30 שנה של מערכת יחסים בין נתניהו לחמאס, והחלק השני נכתב בתחילת המלחמה ומתאר מה היו המטרות של נתניהו כשהיא פרצה ואיך בעצם הברית בין בנימין נתניהו לבין יחיא סינוואר נמשכת".

הוא זוכה להצלחה?

"כמה אנשים בציבור מענין אותם לקרוא ספר של 250 עמודים על נתניהו וחמאס? אנשים מעדיפים את ההרואיקה ופולחן המוות של 7 באוקטובר, ואני בהחלט מבין את זה. אבל תמיד היסטוריה פוליטית היתה עניין למעטים".

מקרה מיוחד הוא ספרם של אמילי עמרוסי ודב קלמנוביץ, שנקרא "גיבורים ללא מדים: סיפור גבורת האזרחים שלא זכו לתהילה". בספר מתוארים סיפורי גבורה אזרחית בישראל משנות ה־50 ועד 7 באוקטובר 2023, אלא שהוא נכתב כשנתיים לפני המלחמה בעזה.

התלבטתם אם להוציא אותו לאור?

"7 באוקטובר כאילו ייתר את הספר שלנו כי מה שקרה פה ביום אחד היה עשרות אלפי מעשי גבורה של אזרחים שיצאו להגן את אנשים שהם לא מכירים במחיר חייהם. בהתחלה התלבטנו, ובסוף הבנו שזו עוד דרך לספר על הסולידרית הישראלית. החברה הישראלית היא מקום ראשון בעולם בתרומות אלטרואיסטיות ברוח של תורמי כליה — ובאותה מידה אתה מסכן את חייך כדי לעזור ברגע האמת".