מפלצת הספגטי: גווידו היא גרסה מקומית למטבח איטלקי-אמריקאי

מסעדת "גווידו" נפתחה ימים ספורים לפני המלחמה. היא שוכנת בשדרות בן גוריון בתל אביב, על מרפסת קטנה שאכלסה במשך שנים מסעדה שהציעה מנות גדולות ממגוון מטבחים במחירים קטנים. גווידו מציעה את אותו דבר בדיוק בשינוי אחד קטן: התחייבות למטבח האיטלקי. בעל הבית (אסף שמי, בנם של הסופרים והסאטיריקנים המנוחים דניאלה ואהרן שמי) גורס כי זו וריאציה מקומית על מה שמכונה מטבח איטלקי־אמריקאי, שבעצם זה מה שרובנו מכירים, גם כיום, כמטבח איטלקי. שהרי המטבח האיטלקי הוא מהמגוונים והחשובים בעולם, ואין דין המטבח הצפוני (ריזוטו, פולנטה) כדין הדרומי (פיצה). פסטה יש כמובן בכל מקום אבל שוב, זו הכללה גסה.

גווידו מציעה מנות שהמילים "גדולות" או אפילו "ענקיות" חוטאות להן. מדובר במנות מפלצתיות בגודלן — כל מנת פסטה כאן יכולה להשביע בקלות זוג ולדעתי גם שלושה סועדים. המנות כל כך גדולות עד שזה כמעט גס רוח. אבל אנחנו אוהבים קצת גסות רוח כשזה מגיע לאוכל.

התחלנו בשלוש ראשונות לחמישה סועדים: סלט קיסר, קלמרי מטוגן וחציל בפרמזן. סלט הקיסר (בלי עוף) היה עשוי כמו שצריך: טרי, פריך, לא מיונזי מדי ברוטב וכיף גדול. החציל בפרמזן, קלאסיקה איטלקית על־זמנית, היה מצוין. אל טבעות הקלמרי המטוגן צורפו גם שלל טבעות פלפל חריף מטוגן באותו ציפוי קלאסי. יציאה מפתיעה ונהדרת.

הזמנו ארבע פסטות לחמישה, זו היתה טעות. היינו צריכים להסתפק בשתיים. ספגטי עם שרימפס בשום חמאה ויין לבן, ועוד אחד עם שרימפס, הפעם ברוטב עגבניות חריף, ריגטוני עם צלי בקר ברוטב עגבניות ומנה של זיטי — פסטה אפויה עם כדורי בשר, קלאסיקה אמריקאית־איטלקית שכל מי שראה פעם את "הסופרנוס" מכיר, ומוקיר.

מנות כל כך גדולות לא יצא לי לראות. זה היה מפחיד כמעט. לא הצלחנו לגמור אף מנה, ולקחנו הביתה כמות שהספיקה לכמה ימים. הכל היה מאוד פשוט, מאוד בסיסי, מאוד לא מתחכם ומאוד, אבל מאוד, טעים. הפליאה לעשות, כמובן, מנת הזיטי, והפתיעה במיוחד מנת הפסטה עם הצלי שלוותה באשכרה שלושה נתחי צלי בקר, מגולגלים באופן חינני.

קינחנו בברד פודינג (לא ממש איטלקי אבל למי אכפת) עם שוקולד ובננות ושליכטה ענקית של קצפת ובפנקוטה לימון. שניהם היו מצוינים, הברד פודינג ממכר ממש.

ליד כל זה שתינו בקבוק יין איטלקי מונטפולצ'יאנו ד'אברוצו, אדום ב — תחזיקו חזק — 49 שקל בלבד. כן, אתם קוראים נכון. במחיר של כוס יין במסעדה תל־אביבית ממוצעת מוכרים כאן בקבוק.

גווידו היא הוכחה שאפשר לתמחר אחרת בעולם המסעדנות התל־אביבי ולהיות נדיב. מה זה נדיב? באופן מטורף כמעט. וכשזה מלווה בשירות אדיב, לבבי ולא מתנשא, זה בכלל שובה לב.

גווידו היא גם הסיבה שאני שובר שתיקה בכל מה שקשור לביקורת מסעדות בעת הזאת. אני רק מבטיח להמשיך ולחפש עוד מקומות כאלה. זולים, פשוטים, ולא מתיימרים בעיצובם או באוכל שלהם. אכלנו שם בערב השנה האזרחית החדשה. בחצות, אחרי עשרה ימי הפוגה, נורה מטח כבד לעבר המרכז. חזרה למציאות.

גווידו, שדרות בן גוריון 34, תל אביב

לפני הטיפ

• סלט קיסר – 48 שקל
• חציל בפרמזן – 38
• קלמרי – 52
• ספגטי שרימפס ביין לבן ושום – 72
• ספגטי שרימפס עגבניות חריף – 72
• ריגטוני צלי בקר – 78
• זיטי כדורי בשר – 58
• פנקוטה לימון – 38
• ברד פודינג – 38
• בקבוק יין הבית איטלקי אדום – 49