התותחים רועמים, והאשפה נערמת

מלחמת "חרבות ברזל" הכניסה בבת אחת את ישראל לסחרור רב־מערכתי. אחד הענפים שנאלצו להסתגל במהירות למציאות החדשה הוא ענף הפסולת, שבבת אחת נותרו שורותיו ללא עובדים רבים ועם כמות פסולת שהולכת ונערמת באזורים בלתי צפויים. גורמים בשוק הפסולת ובארגוני הסביבה מזהירים כעת: המלחמה עלולה להוביל להתייקרות עלויות הטיפול בפסולת בישראל, ואף לעלייה בשיעור ההטמנה, הגבוה בין כה.

ישראל היא יצרנית פסולת משמעותית; משקל הפסולת הממוצע לנפש ב־2019 עמד על 680 ק"ג לאדם לעומת 538 ק"ג במדינות ה־OECD. בימי השגרה משנעות מדי יום אלפי משאיות פסולת ברחבי ישראל, ממשקי הבית בערים לתחנות מעבר, אתרי מיון, מתקני מיחזור ובעיקר אתרי הטמנה, שכן 83% מהפסולת הישראלית מוטמנים בקרקע (לעומת 35% ב־OECD ובאירופה). 68% מהפסולת נשלחים להטמנה בדרום הארץ, חלקם אף במסע ארוך ומזהם מצפון לדרום.

ישראל נכשלת בטיפול בפסולת לאורך שנים ארוכות בזמן שגרה ובעת חירום, המצב השברירי בשוק עלול להוביל לנזקים מצטברים שהענף והסביבה ייאלצו להתמודד עמם לאורך זמן. לפי מקורות בענף, עם תחילת המערכה המלחמתית נקלע השוק למשבר. מפעלי מיון ומיחזור הפסולת אינם ממוגנים ברובם, ולכן מרבית הפסולת בישראל הגיעה בשבוע הראשון להטמנה. ישנם גם מפעלים שספגו פגיעה ממשית; חברת "דניאלי בסביבה" מקריית אתא העוסקת בפינוי, מיון, הטמנה ומיון של פסולת ועובדת בין היתר עם תאגידי המיחזור וחברת נשר, היתה בעיצומו של הליך שיקום אחרי שנקלעה לחובות של 40 מיליון שקל, אך ספגה פגיעה של חלקי יירוט רקטה ששוגרה מעזה ופרצה בה שריפה משמעותית בשטח גדול.

בשל הקשיים הלוגיסטיים הרבים בשטח, המשרד להגנת הסביבה התמקד בשינוע הפסולת בחירום לאתרי ההטמנה ודאג לתגבור של רכבת ישראל לצורך כך בתקציב של 2 מיליון שקל. שינוע הפסולת ברכבת, מטבע הדברים, יקר מאשר שינוע במשאיות. משאיות להובלת פסולת לאתרי מיון, הטמנה ומיחזור הופנו להובלת אספקה ונוצר מחסור חמור בעובדים ובהם נהגים. חלק מהנהגים חששו להגיע לעבודה, לנסוע בצירים מרכזיים כשהרקטות שורקות ברקע או לפנות פסולת מאזור העוטף המטווח, ולא התייצבו לעבודה. קבלני פינוי פסולת שנותרו על המגרש דרשו מחירים גבוהים בהרבה. כך, למשל, אצל אחד הקבלנים הבינוניים בשוק גויסו למילואים 38 נהגים, כמחצית מכוח האדם.

אתגר החד־פעמי

פחות פסולת אורגנית ויותר פסולת מוצקה כמו קרטונים והמון חד־פעמי, כי בזה הצבא משתמש

בחלק מהרשויות המקומיות היכולת להתמודד עם הפסולת הרבה חורגת מימי השגרה. בטבריה, למשל, שאליה התפנו מאות בני אדם בעקבות הנחיות משרד הביטחון, נצברים כעת 30% יותר פסולת מאשר בימי שגרה. המשמעות: תקציבים גבוהים יותר נדרשים לפינוי הפסולת. למפת המתארחים הארעיים בעיר מצטרפים גם המוני חיילים, המייצרים כמויות ענק של פסולת, וזה חריג ביחס לאזור.

ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת הנגב, מסביר כי המועצה קלטה 3,000 מפונים בכל זמן נתון, ובשבועיים הראשונים כעשרת אלפים חיילים בשטחי כינוס ושטחי האש הרבים המצויים בשטח המועצה. "יותר מהכפלנו את האוכלוסייה שלנו", הוא מסביר. "כמות האשפה שלנו עכשיו היא פי שלושה מבדרך כלל". במועצה מעריכים ששני שלישים מהתוספת קשורים לפעילות צבאית ושליש לאזרחית. כך זה נראה בשטח: כל משאית פסולת נדרשת לפחות לשני סבבים במקום אחד בזמן שגרה, בטרם היא מתפנה לנסיעה מרוחקת לאתרי הטמנה.

יש לכך, כמובן, מחיר. כדי להתמודד עם כמויות האשפה ואתגר הפינוי החליטו במועצה להקים תחנת מעבר לפסולת שעלותה גבוהה מאוד, אך מאפשרת לא לשחוק את הצוותים בשעות עבודה ארוכות. "תגברנו את הכוחות שלנו והם מפנים יותר. אני לא אוהב לראות פחי אשפה גולשים ואין כאלו", אומר דורון. המדינה התחייבה להחזיר למועצה את ההשקעה, אך בשלב זה לא ברור אם השיפוי שיינתן יכסה את כלל העלויות.

כלל הפסולת משוגרת היישר להטמנה: מקרטונים ועד לפלסטיק ושאריות מזון. ברמת הנגב כמעט לא מעבירים פסולת לאתרי מיון בשגרה, ובוודאי שלא בשעת חירום. הסיבה המרכזית לכך שרוב הפסולת של המועצה נשלחת להטמנה מזהמת ללא הפרדה למיחזור היא בסיסי הצבא. "גם בזמן שגרה הצבא לא מפריד ולא ממחזר. אחת ההתמודדויות המרכזיות שלנו היא לשכנע את הצבא, שאחראי ל־70% מהפסולת בשגרה, להפריד פסולת כדי שנוכל להטמין כפסולת ממוינת ולשלוח למיחזור את מה שאפשר. זה לא קורה בשגרה ולא עכשיו", מסביר דורון.

"איך נראית האשפה הנערמת בבסיסי הצבא ברחבי הארץ? קודם כל, כמויות ענק של פלסטיק. לצד שינוע מזון מרחבי הארץ לשטחי כינוס ולבסיסים, רוב חיילי צה"ל סועדים מדי יום גם בזמן השגרה בכלים חד־פעמיים, ועל אחת כמה וכמה בחירום. מי שחוזה בתמהיל הפסולת המשתנה כעת בשטח הוא ניר בר דוד, מנכל הפארק למיחזור וחינוך סביבתי דודאים, הממוקם כ־5 ק״מ צפונית־מערבית לבאר שבע, ובו מטמנת פסולת גדולה. בדודאים סגרו את השערים למשך עשרה ימים עם תחילת הלחימה, ולאחר מכן החלו לחזור לשגרת חירום באין ברירה ולטפל בפסולת בין אזעקה לאזעקה.

בשגרה מטפלים בדודאים בפסולת ביתית יבשה ורטובה, גזם ופסולת בניין. בשל המצב הביטחוני, פסולת הבניין כמעט ונעלמה, שכן רבים מאתרי הבנייה מושבתים. "אנחנו סופגים הפסדים על הטיפול בפסולות שצנחו דרמטית״, אומר בר דוד. ״תמהיל הפסולת השתנה. אם אנחנו רגילים לפסולת ביתית שיש בה הרבה חומר אורגני (שאריות מזון), כאן אנחנו ביום רגיל עומדים על 35% ועכשיו זה 25% והרבה מאוד פסולת מוצקה – קרטונים והמון המון חד־פעמי, כי בזה הצבא משתמש".

ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. "יותר מהכפלנו את האוכלוסייה שלנו" | צילום: דפנה כהן

בדודאים נאלצו בהתאם לשנות את ההתנהלות בשטח. בשלב הראשוני פונתה פסולת רק להטמנה, ללא מיון. בין היתר, נפתחה תחנת מעבר במקום, שבה מרכזים את פסולת הפחים הכתומים לפני שמעמיסים אותה על משאיות גדולות הממשיכות לאתר המיון בראשון לציון. תחנת המעבר מאפשרת צמצום של נסועה משש משאיות ביום למשאית אחת. "אנחנו עובדים בשגרת חירום, אנחנו מפעל חיוני״, אומר בר דוד. "יש אצלנו לא מעט אזעקות שקוטעות את העבודה. אנחנו עובדים פחות שעות, הרבה מנהלים מגויסים, אבל השגרה בעורף לא תימשך אם הרחובות יהיו מלאים בפסולת. זה חלק מעמוד השדרה שלנו".

הוצאות לא מתוכננות

העסקת קבלנים נוספים, הקמת תחנות מעבר נוספות ושינוע יקר ברכבת

בתאגיד המיחזור תמיר נאלצים גם כן להתמודד עם היעדר נהגים בשל מצב החירום. לאחר השבוע הראשון שבו המשק כולו עבר טלטלה, החלו למצוא פתרונות בשטח לבעיות. כך, למשל, הקמה של תחנת מעבר בנתניה כדי להקל על מועצות ורשויות את שינוע הפחים, ובקרוב גם יחלו לפרוס בחלק משטחי הכינוס של חיילי צה"ל פחי הפרדת פסולת. בנוסף אישר התאגיד רכש של כלי אצירה להגדלת נפח הפח הכתום לרשויות שמארחות מפונים, ותדירות הפינוי תוגברה. קבלני פסולת חדשים נכנסים כעת לעבודה, לאחר שנהגים רבים גויסו בצו 8. בתמיר מעריכים כי ההוצאות המיוחדות ובהן רכש, הוספת פינויים, העסקת קבלנים נוספים, הקמת תחנות מעבר נוספות ושינוע – יכולות להגיע לכדי הוצאה כספית נוספת שלא תוכננה של 2.5 מיליון שקל בשנה, אם מצב המלחמה יהפוך למתמשך.

המשרד להגנת הסביבה העביר התחייבויות בהיקף של 19 מיליון שקל לרשויות בנגב המערבי, הנגב המזרחי, הגליל המזרחי, הגליל המערבי ועיריית אשקלון, כמענה לאתגרים שהתעוררו. אך ברשויות המקומיות ובענף הפסולת חוששים כי הטלטלה של המלחמה וקשיי התפעול שהגיעו עמה יובילו בהמשך לשורה של התייקרויות בתחום. ראשית כל, התייקרות במחירי השינוע שכבר עלו בשל המחסור. בנוסף, ייתכן כי גם תפעול מפעלי המיחזור יהפוך ליקר יותר, וגם מחירי הכניסה והטיפול באתרי המיון וההטמנה.

אלעד עמיחי, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי במשרד להגנת הסביבה, אומר כי גם במשרד התקבלו טענות בנוגע להתייקרויות. לדבריו, "עשינו ניתוחים יחד עם האוצר ואנו מנסים לבדוק את המשמעויות. אנחנו מעריכים שעיקר ההתייקרות היא בגלל מחירי ההובלה. זה קורה כבר עכשיו וזה יכול להתגלגל גם לאחרי המלחמה". עמיחי מציין שלמרות האתגרים, הפתרונות שנמצאו הובילו לכך שאין פסולת שנערמת ברחובות. "יש לנו תוכנית חירום לשוק הפסולת ובימים הראשונים עבדנו לפי התוכנית. המטרה הראשונה היא לשמור על רציפות תפקודית".

כדי לפשט הליכים ולאפשר תקצוב לרשויות הזקוקות לסיוע בעת הזו, פרסם המשרד להגנת הסביבה הוראת השעה העוסקת בהקצאת תקציבים מהקרן לשמירת הניקיון לצורך סיוע בניהול התקין של משק הפסולת. בעמותת צלול חוששים כי כספי הקרן הללו, שמטרתה לצמצם את ההטמנה בישראל, ינוצלו ללא זהירות יתרה. כמו כן קיים חשש מהגדלת שיעורי ההטמנה כתוצאה מהגדלת התקציב המיועד לפינוי הפסולת ברשויות, שכן הטמנה היא הפתרון הקל, הזול והזמין ביותר.

לאורך שנים ארוכות בישראל לא מצליחים להוריד את שיעור ההטמנה הגבוה. שטחי ההטמנה הולכים ומצטמצמים, עד שבשנה שעברה הכריז מבקר המדינה כי בעוד כשלוש שנים לא יישארו בארץ שטחים זמינים להטמנת פסולת. כשפתרונות קצה מתעכבים שנים ארוכות ושרים מתחלפים במשרד להגנת הסביבה ומשנים את תוכניות הטיפול בפסולת באופן שלא מאפשר יישום של פתרונות לטווח הארוך, הציבור הישראלי נותר עם ערימות הפסולת ועלותה הסביבתית והכלכלית בשגרה ובחירום. עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין, מסכם: "משק הפסולת בישראל מצוי בקריסה מערכתית, והמלחמה רק תעצים את המשבר. מחסור בעובדים, קשיים בהובלת הפסולת לאתרי הטמנה והגדלת היקפי הפסולת רק מעצימים כשל ארוך שנים שבבסיסו היעדר תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח".