המלחמה על החינוך היא המלחמה על העתיד

מלחמת השבעה באוקטובר והשלכותיה הנוראות אופפות ועוטפות אותנו מכל עבר: החטופים והחטופות שעדיין מוחזקים כבני ערובה בעזה ומשפחותיהן מייחלות לשובם בעיניים כלות, מבלי לדעת אם הם חיים או מתים, חיילי וחיילות צה"ל הנלחמים בגבורה והחשש והכאב הנורא עם כל ידיעה על פצועים והרוגים אשר משפחותיהם מצטרפות אל משפחת הכאב והשכול, המגעים להשבת החטופים והפסקת אש ועוד.

באינטנסיביות וברכבת ההרים הרגשית שאנו עוברים כאומה, אומה שכולה שעדיין בטראומה, אולי אין פלא שנושא החינוך נדחק לשולי מהדורות החדשות, אם בכלל. עם זאת, חשוב לזכור כי המלחמה אינה מתנהלת רק על הבטחת הבטחון הפיזי של אזרחי מדינת ישראל ושמירה על גבולותיה, אלא גם על הבטחת עתידה כמדינה מפותחת ומתקדמת ועל עתיד בניה ובנותיה כאנשים בריאים, שמחים, עצמאיים ובעלי יכולת לכלכל את עצמם, להקים משפחה ולתרום לחברה בה הם חיים.

ע"פ נתוני משרד הבטחון, מתחילת הלחימה פונו והתפנו כ-250 אלף אנשים מבתיהם כאשר יותר מ-61 אלף הינם תושבי יישובי הצפון. לאחרונה פורסמו נתונים של מרכז הידע של מכללת תל חי ואשכול גליל מזרחי, אשר לפיהם 1 מכל 10 תלמידי תיכון או חטיבה בגליל המזרחי לא למדו כלל בשנת הלימודים שהסתיימה ואילו 55% מתלמידי היסודי ו-89% מתלמידי החטיבה והתיכון לא למדו שבוע מלא.

כאשר עשרות אלפי אזרחים עדיין עקורים מביתם, ועשרות אלפי תלמידים עדיין לא יודעים האם והיכן ילמדו בשנה הבאה, אי אפשר שלא לשאול מה המחיר שאנו עתידים לשלם בשל כך. מה המחיר של מחזורים שלמים שלא זוכים להשכלה ראויה? מה המחיר של מחזורים שלמים שמסתובבים עם תחושה של ערעור וחוסר שייכות? מה יהיו ההשלכות העתידיות של כך על היכולת של אותם צעירים להתמיד בלימודים? לסיים תיכון בהצלחה? להתגייס ולסיים את השרות בהצלחה? להמשיך ללימודים או לתעסוקה קבועה?

תומר סמרקנדי | צילום: עופר עמרם

אם לא הספיקו ההשלכות הקשות של מגפת הקורונה על ילדינו, כעת עליהם להתמודד גם עם השלכות המלחמה, ובייחוד ילדי הצפון והדרום. כמבוגרים אחראים עלינו לדאוג לכך שלמרות אתגרי התקופה נצליח לספק להם כמה שיותר יציבות, שגרה, מסגרת לימודית קבועה אליה יוכלו להגיע באופן סדיר ובה יוכלו להמשיך ולהיות ילדים, ללמוד ולהתחנך כמו חבריהם בשאר חלקי הארץ, ובכך לאפשר להם לייצר תחושת שייכות ותמונת עתיד חיובית .

על מנת לעשות זאת נדרשים ארבעה צעדים עיקריים: ראשית, לדאוג למסגרת קבע לשיכון משפחות העקורים ולמסגרות החינוכיות של ילדיהם: בשאיפה כמובן בחזרה בבטחה לבתיהם, אך אם לא ניתן לעשות זאת על המדינה לומר זאת ביושר ולדאוג למסגרות חלופיות. שנית, לדאוג לשלומות הרגשית של הילדים ובני הנוער ולעזור לפצעים שלהם להחלים ולהגליד. שלישית, "לעזור לעוזרים": כאשר כל העיניים נשואות למורים ולמורות ולמחנכים ולמחנכות, אשר בעצמם חווים את אותן תחושות קשות של פליטות וטראומה, עלינו להיות קשובים לצורכיהם הרגשיים והחומריים ולתת להם מענה. זה לא הזמן לפקידי האוצר לסגור את הכיסים והלבבות – הדבר האחרון שצוותי החינוך צריכים כעת הוא עוד שביתה בראשון בספטמבר. הצעד הרביעי הנדרש הוא התאמת התכנים והמבחנים למצב ולנתונים בהם נמצאים התלמידים: אין הכוונה לתת הקלות על ימין ועל שמאל – אנו מאמינים בילדים שלנו ובכוחות שלהם – אולם כאשר תלמיד נמצא במציאות של חוסר יציבות וטלטלה קיומית, ניתן למצוא דרכים חלופיות ללמד את החומר ודרכים נוספות בהן ניתן למדוד את יכולותיהם ואת הידע שצברו, ולשלב עם עשיית "תיקון עולם" התנדבותית משמעותית שתעזור להם להרגיש שהם חלק מהפתרון והתקומה, ולא חלק מהבעיה. בשדה החינוך ישנם וישנן אנשי ונשות חינוך רבים שכבר יזמו דרכים אלטרנטיביות וישמחו לשתף אותן עם משרד החינוך.

חינוך הוא הלב הפועם של כל חברה, וכפי שהטעים ד"ר חיים פרי, אחד מאנשי והוגי החינוך הותיקים והמוערכים בישראל: "חינוך בונה חברה, לא משתרך מאחוריה". לאורך כל ההיסטוריה החינוך הוא זה ששמר על קיומו של העם היהודי ואסור לנו לאפשר מצב שדווקא כעת, כאשר אנו שוכנים בארצנו, החינוך ידחק לתחתית סדר העדיפויות. זוהי שעת המבחן של החברה הישראלית וניצחון אמיתי בשדה הקרב משמעותו גם ניצחון במערכה על עתידם של ילדי ישראל, ועל עתיד החברה כולה!

הכותב הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", המלווה ומנחה עשרות קהילות, תוכניות פיתוח מנהיגות ומכינות קד"צ בפריפריה החברתית והגיאוגרפית