בני הזוג עליזה אשכנזי ואורי רגב בפתח ביתם: "בחיים לא הייתי באתר בנייה כל כך שקט" | צילום: עליזה אשכנזי ואורי רגב
מגזין נדל"ן
"זו היתה חוויה מתקנת לבנות בית בכרתים"
בני הזוג אורי רגב ועליזה אשכנזי מנוסים בבנייה מחומרים ממוחזרים אבל רצו לאתגר את עצמם עם מבנה מאבן. הם רכשו מבנה בן 200 שנה שלו הם קראו "חורבה" בכפר בכרתים, ושיפצו אותו תוך שימוש בחומרים שפורקו
"הטריגר לשפץ חורבה בכרתים", מספר אורי רגב, מפקח בנייה לשעבר שיחד עם זוגתו מעצבת גרפית ומורה לאמנות במקצועה, עליזה אשכנזי, בנו את ביתם בפרדס חנה כבית אקולוגי, "היה כתבה בעיתון שכותרתה 'במחיר של אסלה במודיעין, דירה באתונה'". הוא נתקל בכותרת בתקופת הקורונה, "כשהיינו תקועים כמו כולם בבית", מספרת אשכנזי, "והיינו משועממים ואמרתי לו 'בוא נשפץ בית ביוון', עשינו הרבה שיעורי בית וברגע שנפתחו נמלי התעופה, מיד טסנו לאי היווני".
השניים עוסקים בשנים האחרונות ב־Reuse, שימוש חוזר בחומרים קיימים. הבית היפה שלהם בפרדס חנה, שבו מתקיים הראיון איתם, נבנה על פי העקרונות האלה מקירות מהמפ (מצמח הקנאביס), ובתוכו כל עבודת הנגרות, השולחנות, התקרה, הרצפה, נעשתה מחומרים ממוחזרים.
"לפני שהתחלנו את שיפוצו החלטנו על שלושה עקרונות", מספרים בני הזוג. "לשמור על צורתו ומאפייניו המקוריים; להשתמש בחומרים שפורקו ממנו במהלך השיפוץ; ולעצב אותו ברוח המקום והתקופה שחיו בו בעבר״
בחודש יולי 2021 יצאו לחפש בית אבן יווני ישן המיועד לשיפוץ. "לאורי יש ניסיון בבנייה קונבנציונלית ובנייה אקולוגית, הדבר היחיד שהיה חסר לו זה אתגר בנייה באבן", אומרת אשכנזי. הם חיפשו בית בעל מאפיינים ארכיטקטוניים מסורתיים שגילו יהיה לפחות בן 100 שנים, ומצאו בן 200. הבית המיועד נמצא לבסוף בכפר קטן ששמו קלרגוס במרכז כרתים.
את הניסיון האקולוגי שלו יישם בבניית ביתם המשותף. לפניי שש שנים, ב־2017, החליט רגב, היום בן 66, לצאת לחופשה מעבודתו כמפקח בנייה ולהקדיש שנה לבניית הבית שלו בפרדס חנה, שעל העיצוב שלו הופקדו אשכנזי והאדריכל רון שינקין. את הבית, בן 180 מ"ר, בנה בשתי ידיו. "מבחינתי זו הגשמה, פרויקט חיים", אמר בראיון ל"כלכליסט" אז. "הכנסתי לתוך הבית הזה את כל מה שאני יודע ויכול לעשות, וקיבלתי מוצר שאיהנה לגור בו. בנייה אקולוגית זה פרויקט, כל דבר מצריך חשיבה ותשומת לב".
"אחרי שבנינו את הבית שלנו, עשינו כל מיני פרויקטים של מיחזור, בנינו חנות בפרדס חנה, עשינו לאנשים שולחנות כתיבה מיוחדים, עבודות עץ בשילוב אלמנט אמנותי", מספרת אשכנזי. "האתגר של בנייה באבן היה חדש. כשהגענו לכרתים, עברנו מחורבה לחורבה, לפי רשימה שהכנו מראש. נחתנו בהרקליון והתחלנו לנסוע עם מתווך נכסים ולראות את הבתים. אחרי יומיים כאלה, הרגשתי שאנחנו לא בכיוון. זה לא עושה לי טוב. ראינו בתים חרבים, שנטשו אותם לא מזמן, שהמיטות עוד נמצאות בחדרים. המתווך התחיל לדמיין איתנו 'פה, על צלע ההר, תעשו אינפיניטי פול (בריכה שלפחות קיר אחד שלה משתלב עם הנוף של הים, ר"ק), ואני מרימה את העיניים ואני רואה לצידנו את השכן, חקלאי כפרי קשה יום, עייף מותש, חי בצניעות ובעליבות, בבית מט לנפול, ואני אומרת לאורי 'אני לא הולכת להיכנס לכפר כזה, זה כמו עצם בגרון'.
"המתווך הבין שהוא לא קולע ולקח אותנו למקום אחר, שבסביבתו יש כפר שכולו הוסב למלון, ובקרבת מקום יש בתים של אנשים מאתונה ומחו"ל, בתים הדומים למה שאנחנו רצינו לשפץ. בבית שרכשנו, שנמצא על חלקה של 1.7 דונם, נמצאו מאפיינים רבים של החיים באזורים כפריים: באר, גת לדריכת ענבים, נישות לאחסון יין ושמן זית, קמין עץ לחימום הבית, תנור עץ לאפיית לחם ובישול, כלי עבודה, כלי אריגה ופרזולים שונים לבעלי חיים", היא מספרת. "זאת היתה חזרה במנהרת הזמן. השתמשנו בכל החומרים שהיו בבית, ויושבי הבית השאירו מזמן, מכלי אוכל, כלי בישול, אריגה. עשינו מזה מוזיאון חי".
קלרגוס הוא אחד מעשרה כפרים במרכז כרתים שאונסקו בחרה לשמר והכריזה עליהם כאתרי מורשת עולמיים. ההתיישבות במקום החלה לפני כמה מאות שנים ובאזור עצמו שרידים ארכיאולוגיים רבים מתקופות שונות. המבנה ששיפצו, וקראו לו היום "בלו דייזי האוס" Blue Daisy House ("בגלל הפרחים שנמצאים בסביבה, שכמוהם ציירתי על הדלתות ומראשות המיטות", אומרת אשכנזי), נבנה לפני כ־200 שנים וננטש לפני כחמישים שנה.
"בעל הנכס הגיע למקום. הוא סיפר לנו שהוא קנה אותו לפני ארבעים שנה ולא עשה איתו כלום, לבד מלשתול עצי זית מסביב. קנינו את הנכס ב־45 אלף יורו. שיפצנו ב־90 אלף יורו, כולל הכל", אומר רגב. "אבל זה משום שפיקחתי בעצמי על הבנייה, ועשיתי הרבה בעצמי. מי שעושה את זה בשלט רחוק, זה יעלה לו עוד 20%–30% יותר. ייתכן שהמחיר הנמוך הוא גם משום שהתחלנו בבנייה לפני העלייה המטורפת של כל חומרי הבנייה".
"חייבים לקחת עורך דין שמכיר את העבודה ביוון, כי פתאום יכול לצוץ אח שלא התחשבו בו בירושה והוא חושב שיש לו חלק בנכס והעסקה נתקעת לשנים", אומר רגב. "לפני שאתה שם את השקל הראשון של דמי קדימה של עשרה אחוז, חייבים לברר בכל הרשויות אם הנכס 'נקי' ורק אז לצאת לדרך. העסקאות נעשות עם עורך דין ונוטריון של המדינה, שבודק את ההיסטוריה של הנכס, מלפני ולפנים שאפשר לחתום על החוזה. ההליך שלנו היה מסודר נעים ונוח, המתווכים הוגנים.
"אשכנזי: אני משתתפת פעילה בהפגנות. וכשאני נוסעת לשם, אני מרגישה עד כמה אני זקוקה לשקט הזה מול הלחץ התמידי של החדשות מבית. אבל זה לא מנחם אותי שיש לנו נכס כזה. אני לא רוצה להיות פליטה בשום מקום״
"אין בעיה לקנות נכס שם", אומרת אשכנזי, "ואם משקיעים 250 אלף יורו, ממשלת יוון גם מעניקה לך מעמד של תושבות. אנחנו לא הגענו לזה. זה מקום זעיר, כפר של 13 משפחות, שרק חלק מהתושבים גרים בו, בשביל החלק האחר זה משמש כבית נופש שלהם. מצד אחד שלנו גר סופר, מרצה בפנסיה, שמגיע בסופי שבוע. השכנים בצד השני הם אמנים בריטיים, שחיים שם כבר שנים. הבית מאחורינו שייך למישהו שחי באתונה וזה בית נופש שלו".
"השכנים היו כל כך בעדנו. בזמן הבנייה גרתי בכפר הסמוך, וכל בוקר השכן היה משאיר לי שקית עם מאפים וירקות מהגינה שלו, תלויה על ידית הדלת", מספר רגב.
"לאחר שרכשנו את הבית הנטוש ולפני שהתחלנו את שיפוצו החלטנו על שלושה עקרונות", מספרים בני הזוג. "לשמור על צורתו ומאפייניו המקוריים; להשתמש שוב בחומרים שפורקו ממנו במהלך השיפוץ; לעצב אותו ברוח המקום והתקופה שאנשים חיו בו בעבר".
בתחילת 2022 יצאו לדרך ולעבודה, עם קבלנים יוונים, בנאי אבן אלבנים. רגב נסע לתקופות של שלושה־ארבעה חודשים כל פעם. הוא עבד יחד בשטח עם הפועלים על הפירוק וההפשטה. הם הורידו את רצפת העץ ושימרו לשימוש אחר כך; חיזקו את היסודות, הוסיפו בטון, שמו רעפים חדשים. במסגרת תפיסת הReuse, בנו את הרהיטים האחרונים מחתיכות עצים שנשארו מהבית הישן. הבית נשאר עם הרצפה המקורית שאותה פירקו, ניקו והחזירו למקומה. את הקורות מהגג הפכו למיטה זוגית, למדרגות ולמעקה. שיפצו את הטאבון המקורי שעשוי מחלקי חרסים, עטוף בבוץ מההרים. לקחו את הדלתות של הנישות והפכו לדלתות לארונות המטבח. בזמן הראיון איתם, הם היו לפני הטאץ' האחרון — שתילת עצי הפרי — "חרוב ותאנה, צמחייה דומה לזו שלנו", אומר רגב.
בזמן בניית הבית שלהם בפרדס חנה האמירה הרווחת ששמעו בני הזוג היתה שהם אמיצים שלקחו על עצמם פרויקט כזה, אבל רגב העיר אז כי לא הופתע לרעה.
היו הפתעות בבנייה בכרתים?
"אורי ואני לא נכנסים למשברים", אומרת אשכנזי. "ולאורי היתה חוויה מתקנת בבנייה ביוון. בארץ מאוד קשה להתנהל מול אנשי מקצוע ופועלים. כל אתר בנייה הוא שדה קרב, כי אנשי המקצוע לא מגיעים בזמן, והכל כרוך בהרבה ויכוחים והתשה. למעשה אורי יצא מהתחום כי הוא לא יכול היה יותר. זה תחום קשה. הרגולציה בארץ מאוד מסובכת. בכרתים לא היה מדובר בבנייה מאפס, לא שינינו את המתווה של הבית, רק שיפצנו אותו, אז לא היינו צריכים אישורים מסובכים. היו כללי שימור שהיינו צריכים לכבד. אבל החוויה עם הפועלים היתה טובה".
"בחיים לא הייתי באתר בנייה כל כך שקט", אומר רגב. "משהו בדינמיקה הוא אחרת לגמרי. בשעה עשר בבוקר עוצרים לשתות קפה. הייתי מביא להם אוכל, והם לא רצו לאכול. לא אוכלים בזמן העבודה".
מערכות מים, ביוב, חשמל ומיזוג אוויר נכנסו למבנה, וכן חלונות עץ חדשים שולבו בפתחים. כעת המקום ישמש אותם בחודשים שהם לא בעונה (כשכל תושבי הסביבה עסוקים ביצירת שמן זית) ובעונה — מאפריל ועד אוקטובר — הם משכירים את המקום לפי שבוע. ב־12 במארס הבית נפתח להשכרה. בשלושה השבועות הראשונים אפשר לשכור אותו תמורת 400 יורו לשבוע (מחיר לתחילת השימוש). אחר כך המחירים ינועו בין 500 ל־630 יורו לשבוע.
"זה בית קטן שמתאים למקסימום חמישה אנשים", אומרת אשכנזי. "רצינו שהאורחים לא רק יחוו את החיים בבית בן 200 שנה אלא גם את הפעילויות שאיפיינו את האזור והתקופה. יצרנו קשרים עם הסביבה. קסניה, שגרה בשוליים של כפר מרגריטאס, כפר הקדרים הסמוך, מציעה סדנאות בישול בבית המקסים והמבודד שלה, העטוף בעצי זית. יורגוס, שגר בלב הכפר, מעביר סדנאות קדרים. הוא גם מלמד איך עבדו פעם, בטכניקה שעברה מאב לבן, וגם איך עובדים היום. יש לו חנות באחד הרחובות המרכזיים של הכפר".
הרעיון לרכישה ושיפוץ הבית ביוון בא בזמן הקורונה, אבל גם כשאשכנזי היתה, לדבריה, "עסוקה בלצייר את המחאה ולהקים תערוכה של המחאה ונשים במחאה בגן שמואל". על קיר הבית בכפר סבא תלויות כמה מהיצירות, על יריעות, שנעשו בהשראת ולמען המחאה בבלפור, "מחאת הגשרים" ולמחאה שהיתה באותה תקופה בארצות הברית "Black Lives Matter".
הרעיון לקנות בית בכרתים שייך לדאגה של רבים, בוודאי במחאה הנוכחית, לדאוג לבית בחו"ל לאור המצב הפוליטי כאן?
"זה לא נולד מזה", אומרת אשכנזי, ילידת תל אביב במקור. "אני משתתפת פעילה בהפגנות. וכשאני נוסעת לשם, אני מרגישה עד כמה אני זקוקה לשקט הזה מול הלחץ התמידי של החדשות מבית. אבל זה לא מנחם אותי שיש לנו נכס כזה. אני לא רוצה להיות פליטה בשום מקום. אני רוצה להישאר פה".