ביהמ"ש העליון: איש ציבור לא יכול לחסום משתמשים ביקורתיים בחשבון המדיה החברתית שלו

נבחר או איש ציבור המפעיל חשבון מדיה חברתית בעל מאפיינים ציבוריים לא יכול לחסום משתמשים שמבקרים אותו, גם במקרים שבהם הפעלת החשבון נעשית בצורה עצמאית וללא כל מימון של גוף ציבורי, כך לפי פסיקה שפרסם היום (ה') בית המשפט העליון.

ראשית התיק בעתירה שהגיש תושב גבעתיים לבית המשפט לעניינים מנהליים, אחרי שראש העיר רן קוניק חסם אותו מחשבונו ב-X (לשעבר טוויטר). זאת, בתגובה לפוסט שפרסם העותר, אלמוג רובינשטיין, ב-2020, ובו תקף את קוניק בעקבות תאונת דרכים קטלנית בעיר. "רכב נוסע על המדרכה זה לא מחזה נדיר שרן קוניק ומשטרת ישראל מעודדים באופן יומיומי", כתב בין השאר.

רובינשטיין טען בעתירה שחשבונו של קוניק הוא חשבון ציבור שכפוף לכללי המשפט החוקתי והמנהלי, ושחסימתו פוגעת בחופש הביטוי שלו, בזכותו למידע ובזכותם של אחרים להיחשף לעמדותיו. ראש העיר טען בתגובה שמדובר בחשבון פרט שמנוהל ומתוחזק ללא מעורבות או מימון העירייה, ולכן לא כפוך לנורמות המשפט המנהלי, ושגם לו היה זה חשבון ציבורי חסימתו של רובינשטיין מוצדקת. כן טענו שאין בחסימה כדי לפגוע בחופש הביטוי ובזכותו של רובינשטיין לקבלת מידע.

באוגוסט 2022 בית המשפט המינהלי דחה את עתירתו של רובינשטיין, וקבע שמכיוון שמדובר בחשבון פרטי אין להורות על הסרת החסימה. רובינשטיין ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, שהחליט היום לקבל את הערעור ולהורות לקוניק להסיר את החסימה. "חשבון הטוויטר נושא הדיון הוא בעל מאפיינים ציבוריים, וחסימת המערער מהחשבון עולה כדי החלטה מינהלית בלתי מידתית, ומשכך יש להסירה", כתבה השופטת (בדימוס) ענת ברון בהכרעת הדין.

לדברי ברון, על חשבון המדיה חברתית של איש ציבור חלים כללי המשפט הציבורי, ושחשבונו של קוניק הוא חשבון ציבורי ולא פרטי לאור מאפיינים כמו היותו של החשבון פומבי, שילוב תוארו של קוניק (ראש עיריית גבעתיים) בראש החשבון, תמונת הפרופיל של החשבון שמשלבת את דגל ישראל ונוף העיר גבעתיים. "ממאפייניו החזותיים של החשבון עולה כי הוא מזוהה עם קוניק כראש העיר גבעתיים, ולא כפוליטיקאי או כאדם פרטי", כתבה ברון, שציינה גם שאין חשיבות לסוגיית מקור המימון של החשבון בהקשר זה.

"החשבון משמש את קוניק לא רק כאמצעי לפרסום הישגיו כראש עיר, אלא כמעין מוקד לפיתרון בעיות המתעוררות בה", נכתב. "קוניק עצמו הפך את החשבון לכלי משילותי ולצינור קשר של התושבים עם עיריית גבעתיים. המשיב מקבל פניות לחשבון בכובעו 'הפרטי' לכאורה, ופותר אותן בכובעו כראש העיר, תוך שימוש במשאבי העירייה וערבוב בין הכובעים".

עוד מצאה ברון שהחסימה פגעה בחופש הביטוי של רובינשטיין: "מדובר לא רק ב'ענישה' בגין הציוץ שכבר פורסם, אלא במניעה מראש של האפשרות להגיב לפרסומים בחשבון של קוניק; כאשר אמצעי מניעתי טומן בחובו פגיעה קשה יותר בחופש הביטוי מאשר הטלת סנקציה בדיעבד בהינתן השימוש שקוניק עושה בחשבון כמעין 'מוקד פניות', נטילת זכותו של המערער מלפנות לעירייה באמצעי זה מעוררת חשש אף לפגיעה בזכותו לשוויון בהשוואה לאחרים שלא נחסמו".

השופטת רות רונן הסכימה עם עמדתה של ברון, והוסיפה שיש צורך שהכנסת תתייחס לסוגיה זו בחקיקה: "מוטב היה כמובן אילו היה המחוקק נדרש לנושא וקובע הסדר מלא ומפורט ביחס לחשבונות כמו החשבון דנן. אולם – כל עוד המחוקק לא עשה כן, ומשהנושא הגיע לפתחנו, עלינו להידרש לו".

גם השופטת גילה כנפי-שטייניץ הצטרפה לעמדת ברון. "שאלה זו נוגעת לסוגיה רחבה יותר – מהם גבולות חופש הביטוי במרחב הדיגיטלי ועל מי מוטלת האחריות להגדרתם ולאכיפתם", היא כתבה בעמדתה. "בהקשר זה עולה הטענה כי הותרת שיקול דעת מוחלט בידי בעל החשבון לחסום משתמשים, ובכך לקבוע אלו דעות יישמעו ואלו דעות ייחסמו, ללא מנגנוני ביקורת ואיזון, עשויה לפגוע במרחב הביטוי הפוליטי של המשתמשים, ולהגביל את השיח הביקורתי על פועלו של איש הציבור, גם אם מדובר בשיח לגיטימי ומבוסס. שאלה זו אינה תיאורטית גרידא. השימוש ברשתות החברתיות הולך ומתבסס כאמצעי תקשורת עיקרי להעברת מסרים לציבור על ידי רשויות השלטון המרכזי והמקומי, ונבחריהן. בדרך זו מנהלים נבחרי ציבור תקשורת בלתי אמצעית עם הציבור, מעבירים מידע, מטפלים בתלונות, ומקדמים תכנים אשר נועדו להשפיע על עמדות הציבור, לרבות בהקשרים פוליטיים, ובחשבונותיהם מתנהל לעיתים קרובות שיח ציבורי ער".

בית המשפט קיבל את הערעור והורה לבטל את החסימה. לא ניתן צו הוצאות, "לנוכח חוסר הבהירות ששרר בסוגיה, ובשל תרומתם של הצדדים כולם לקיום דיון פורה, מעמיק ומועיל בתחום בעל חשיבות ציבורית".