דו"חות התנועה של העיריות הפכו לכספומטים

מציאת מקורות הכנסה נוספים היא אחד האתגרים של כל רשות מקומית, אותו רבות מהן בוחרות לפתור באמצעות דו"חות חניה ותנועה, בעיקר מנתיבי התחבורה הציבורית (נת"צ). כך לדוגמה, על פי נתונים שפורסמו, בשנים 2021-2020 חילקה עיריית תל אביב כ-2.6 מיליון דו"חות, שהניבו שווי של 520 מיליון שקל מדו"חות תנועה, לרבות חניה ונהיגה בנת"צ. שאר הערים הגדולות אגרסיביות באותה מידה, וברקע לא אחת ניצבות טענות בדבר השילוט המצומצם שמזהיר את הנהגים בנת"צ, באופן היוצר תחושה כי בסופו של יום מדובר בעיקר במלכודת תנועה לאזרחים ומכונת כסף לעיריות.

זוהי דוגמה לאופן שבו תחום שבאחריותה של הממשלה, במקרה זה הסדרת התנועה, נהפך בחסותן של הרשויות מקומיות לכספומטים. דוגמה משיקה נוספת היא צביעת מקומות חניה בכחול-לבן, שהרעיון המקורי שעומד מאחוריה הוא הרצון להסדיר את החניה באזורים עם מחסור במקומות חניה. אולם זה מכבר ערים גילו כי מדובר גם במקור זמין וקל לגיוס כספים, והחלו לצבוע מקומות חניה בכחול-לבן גם באזורים בהם אין מחסור במקומות חניה, כדי להרחיב את טווח ההזדמנויות לצבירת כסף מדמי חניה.

ישראל אינה לבד, וגם בארצות הברית ישנה תופעה דומה של חלוקה לא מידתית של דו"חות תנועה. כך לדוגמה פורסם כי המשטרה המקומית בארקנסו הוציאה בשנה אחת דו"חות תנועה בהיקף של 120,000 דולר ביישוב של 300 תושבים בלבד, בעוד באותה תקופה המשטרה לא הוציאה דו"חות אזהרה כלל, והסתבר שסכום זה היה כמעט מחצית מהתקציב של העירייה. אולם בעוד בישראל הרשויות המקומיות ממשיכות באין מפריע, החוק במדינת ארקנסו מגביל את העיריות, ואוסר עליהן לממן את התקציב שלהן מקנסות תנועה בסכום שעולה על 30% מתקציבן. בשל כך בית משפט בארקנסו אסר על העיר להוציא דו"חות תנועה במשך שנה, ואילץ את העירייה ללמוד לממן את עצמה ללא דו"חות תנועה.

גם בישראל ניתן לאמץ גישה דומה, הן מצד בתי המשפט והן מצד הכנסת. אם עיריות זקוקות למקורות הכנסה, עליהן לגייס כספים באמצעות מסים, שכן גיוס כספים באמצעות קנסות ודמי חניה מיותרים הוא ניצול לרעה של סמכות שניתנה לרשויות המקומיות על ידי אותם אנשים שהם חולבים.

מקור ההכנסה הראוי לעיר הוא מסים ואגרות עבור שירותים שניתנו, לא כספי עונשים. כולנו מתלוננים על מסים אבל הם ידועים מראש, אפשר להיערך כדי לשלמם ואנו אף יכולים להתנגד להם באמצעים שונים, כשהעירייה או הכנסת חושבים להטיל אותם או להגדיל את הקיימים. הבעיה בדו"חות תנועה לעומת זאת היא שהם משבשים את חיינו בהיותם בלתי צפויים, שכן נתיבי תנועה מוגבלים ואזורי כחול-לבן נוצרים בצורה בירוקרטית (מאחורי דלתות סגורות), ולא בגלוי במקום בו אנו יכולים לשמוע על כך ואף למחות. לפתוח את הדואר ולגלות שלפני שבועיים נסעתם בטעות בנת"צ זה לגלות הוצאה לא צפויה, ועבור רבים קנס של 500 שקל הוא יותר מסתם לא נוח, אלא יכול לדרוש ויתור על רכישות אחרות.

באופן דומה, כאמור, גם סימון אזורי כחול-ולבן יצר מכלל שליטה, כאשר אפילו חניונים במרכזי קניות וקניונים נצבעו פתאום בכחול-לבן. וכך עצם החניה שנועדה לאפשר לאנשים לעשות קניות הפכה הזדמנות לכספומט של הרשות המקומית, בעוד עבור הסוחרים מדובר במציאות שמקטינה את התנועה וההכנסה. הרשויות המקומיות עושות זאת על בסיס ההנחה שיש להן את הסמכות להמיר את כלל החניונים הפרטיים לכספומטים, ואף נעלבות כשאנחנו מתנגדים.

הגישה הזו של "סמכות" לעשות מה שהרשות חושבת לנכון משתרעת על תחומים אחרים. כך לדוגמה בתל אביב ובירושלים בניית הרכבת הקלה חסמה מספר עסקים קטנים מאחורי עבודות הבנייה, והגבילה את תנועת הולכי הרגל המהווה בסיס לעסקים. גישת הרשויות המקומיות היא שאין להן מחויבות כלפי עסקים אלו, בין אם זה באמצעות הגבלת השיבושים או מתן פיצוי על אובדן הכנסה שנגרם. נראה כי הגיעה השעה לעצור התנהלות זו שיצאה משליטה, ולאמץ את גישת החוק בארקנסו בהגבלת הרשויות המקומיות ביכולתן להפוך סמכות משפטית ראויה למקור לכסף קל.

מיכאל הומפריס הוא מרצה לשיווק וניהול במרכז האקדמי לב