נועה ולך במשתלת ולך בגן השומרון. "העצים האקזוטיים היו כל מה שנשאר לי, והם הצילו אותי"
זרעים של מסטיק
קטוף לי קילו דובדבן ג'מייקה
שעועית הגלידה, אגוז הסבון ובננה ליידיס פינגרז, הם רק כמה מעצי הפרי האקזוטיים שבשנים האחרונות נמכרים בישראל במספרים הולכים וגדלים. ארי ליבסקר יצא לפגוש את האנשים שלא מוכנים להסתפק בעץ תפוז או לימון, ומצא את עצמו צולל לתוך סצנת אספנות עם מחירים בשמים, שתילים מוברחים ותחרות עזה בניסיון להשיג את עץ הפרי שאף אחד לא מכיר
כשמשה מחלוף מדבר על העצים שלו, העיניים שלו מצטעפות והוא נראה קצת כמו ילד שנכנס לחנות ממתקים ולא יודע איפה להתחיל או במה לבחור. הוא בן 64, מתגורר בגבעת נילי ועובד בחברת החשמל, אבל מתחת לכסות הנורמטיבית הוא מטפח תחביב יוצא דופן: גידול עצי פרי אקזוטיים במיוחד.
עד לפני כשנתיים, כשמחלוף עדיין התגורר בגבעת עדה והגינה שלו היתה קטנה יחסית, ההעדפות הבוטניות שלו היו סטנדרטיות יותר והזכירו את אלה של רוב מגדלי עצי הפרי בישראל. היו לו עץ תפוז, עץ קלמנטינות ועץ אפרסמון, והוא היה שמח בחלקו.
אבל כל זה השתנה כשהכיר את התות הפקיסטני, שבישראל מכונה משום מה תות אפגני. מחלוף לא יודע אם הוא נמשך אל העץ הייחודי בגלל מוצאו המרוחק - מורדות הרי ההימלאיה — או בגלל סיבה אחרת, אבל משהו בפירות הסגולים־כהים דמויי האצבעות ריגש אותו. הוא נשאב לעולם של עצים נדירים יותר, עם שמות יוצאי דופן, ורצה עוד ועוד מהם. כשעבר לגבעת ניל"י, הבין זו ההזדמנות שלו לממש את משיכתו לעצי הפרי האקזוטיים.
"כשגרתי בגבעת עדה היתה לי גינה קטנה ולא היתה לי אפשרות לשתול הרבה עצים", הוא מספר. "כשעברתי לפה רכשתי שטח של חמישה דונם. כיום יש לי עליו כ־40 עצים וכשאצא לפנסיה אני מתכוון להגדיל את האוסף ל־200. עצים רגילים לא מעניינים אותי. מה שמרגש אותי זה רק האקזוטיים".
מחלוף הוא חלק מקהילה מתגבשת של חובבי עצי פרי אקזוטיים שבשנים האחרונות מתרחבת בזכות הרשתות החברתיות, ובעיקר משום שמגפת הקורונה גרמה לרבים מאיתנו להפוך לגננים חובבים.
כפי שניתן לנחש, ייחודיות מגיעה עם תג מחיר ייחודי: מחירו של עץ פרי אקזוטי צעיר מתחיל ב־600 שקל ומחירו של עץ בוגר עשוי להגיע גם ל־15 אלף שקל. מחלוף אומר שהסכום הממוצע שהוא הוציא עד כה על כל אחד מהעצים שצורפו לאוסף שלו הוא כ־2,500 שקל ושכבר השקיע בתחביב כמה עשרות אלפי שקלים, אבל הוא לא מתחרט. "זה לא זול אבל מדובר בהובי שלי ואני לא מסתכל על כסף כי יש לי אפשרות לשלם", הוא מסכם את הנושא.
ככלל, את חובבי עצי הפרי האקזוטיים אפשר להבדיל מסתם אנשים שמגדלים עצי פרי הודות לסממנים המאפיינים אספנות כפייתית. כמו אספני בולים, מטבעות ואמנות, הם חייבים להוסיף לאוסף הגדל והולך שלהם עוד ועוד עצים עם פירות ייחודיים: אגוזים שבישראל כמעט אינם מוכרים, בננות נדירות או סוגי פרי פיטאיה שאי אפשר לרכוש באף חנות פירות. חלקם מתמקצעים בעצים מסוימים, אחרים פשוט צריכים כמה שיותר מכל סוג. אבל מה שמאחד את כל האספנים שפגשתי, ללא יוצא מן הכלל, הוא הצורך העז שלהם להרשים אחרים בעושר של האוסף הפרטי שלהם, ולהיות יוצאים מן הכלל.
"באים אליי אנשים ואומרים לי מה זה הפרי הזה? הם נדהמים", מחלוף שמח לתאר את התגובות שהוא מקבל על האוסף. "רק לפני כמה ימים עברה כאן גננת עם זאטוטים, והראיתי להם את שעועית הגלידה ונתתי להם לטעום אותו. זה פרי שנראה כמו שעועית ויש בו מעין צמר גפן מסוכר מתוק בטעם וניל", הוא אומר בהתלהבות, ומיד מתחיל לספר על עצים אחרים. גרגיר פנמה, שמכונה גם דובדבן ג'מייקה, מניב פירות מתוקים עם ניחוח קרמלי; תפוח הוורד הוא לא תפוח ובטח לא ורד, אבל לפירותיו יש ארומה עדינה שמזכירה את זו של ורדים; פרי חמאת הבוטנים מזכיר בטעמו חמאת בוטנים.
המכה של האספנים
משתלת ולך היא היום המכה של חובבי הפירות האקזוטיים. זו המשתלה הראשונה בארץ לפירות האלה, שנפתחה במסגרת מצומצמת ב־1985 ולפני חמש שנים חודשה, ומאז היא נחשבת בעיני המבינים בתחום בעלת המבחר הגדול ביותר של צמחים, עצים ושיחים אקזוטיים בישראל, יותר מ־450 מינים וזנים שונים.
המקום אינו מזכיר משתלה קונבנציונלית. כאן תמצאו שניים עד ארבעה פריטים מכל זן, שנמכרים בגדלים שונים ובמחירים שונים. עבור רוב האוכלוסייה, שההיכרות שלה עם צמחים אקזוטיים בדרך כלל לא חורגת ממפגש מזדמן עם אנונה, קרמבולה ופיטנגו, מדובר בחוויה מעניינת במיוחד.
המשתלה מתפרשת על פני כ־20 דונם ומחולקת לשלושה חלקים: אזור ההנבטה, אזור הגידול שבו העצים צומחים עד שהם מגיעים לגובה שלושה מטרים, והאזור שבו מוכרים אותם. אנחנו חולפים על פני עץ אגוז סבון, שמכיל ספונין שיכול לשמש תחליף אורגני לכל חומרי הניקוי בבית, ונמכר בסכומים שנעים בין 200 לשתיל קטן עד 3,000 לעץ בוגר; יש פה גם עץ ליים מוארך בוגר שנמכר תמורת 3,000 שקל; שתילי בננה ליידיס פינגרז, שנחשבים לזן הבננה הטעים בעולם ולים בין 400 ל־750 שקל לשתיל וגם את עץ הביגניי, המכונה גם עץ הסוכריות בשל צורת פירותיו. הוא אחד העצים היקרים במשתלה ומחירו נע בין 1,500 ל־5,000 שקל. "נכון, זה יקר, אבל איזה עוד מוצר אתה מכיר שעבדו עליו והשקיעו בו חמש שנים וידרשו תמורתו 50 שקל?", שואלת ולך.
נועה ולך: "אני מעוניינת לשנות את התפיסה התרבותית שעץ צריך לתת פרי בתוך שלוש שנים, אבל לאנשים כאן אין סבלנות. אחרי שנתיים אני מרכיבה עצים צעירים על עצים בוגרים, וכך מקצרת את זמן ההמתנה מעשר לחמש שנים"
העניין של משפחת ולך בעצי פרי אקזוטיים החל כשאבא של נועה, משה, ביקש מהוריו במתנה עץ גויאבה אדומה כשהיה בן שבע, בסוף שנות החמישים. כשבגר, הוא התפרנס מגידול הדרים ומקביל החל גם לגדל פירות אקזוטיים. ב־1985, כשמשבר מניות הבנקים הביא לפגיעה קשה בענף החקלאות בארץ ולקריסת עסקיו של האב, הוא נאלץ להתחיל למכור חלק מהעצים המיוחדים שלו - ועד מהרה הבין שזהו ייעודו. "אבא שלי היה אספן משוגע. אם מישהו היה אומר 'ראיתי בסיביר איזה פרי', הוא מאותו רגע לא היה מצליח לישון כל הלילה. במשך השנים הוא היה יוצא למסעות ארוכים לחפש פירות במזרח ובדרום אמריקה והיה נותן לנו לטעום הרבה פירות מוזרים.
"אחרי שאבא נפטר ב־2015, אמא וחמשת האחים שלי הציעו את המשתלה למכירה ואף אחד לא רצה לקנות אותה, אבל אני החלטתי לקנות את המלאי העצום כדי שיהיה לי בוסתן יפה. כמה שנים אחר כך נקלעתי למצב פיננסי קשה בעקבות גירושיי וכל רכושי עלי אדמות היה מלאי העצים שלי. פתאום הבנתי שאם יש לי משהו, אלה העצים האלה. מכיוון שמכרנו את הבית ואת השטח של המשתלה, נאלצתי לגרור אותם בידיים לשטח שבו הם נמצאים היום".
לפני כחמש שנים, לאחר שקיבלה הלוואה מאספן עצי פרי אקזוטיים, הצליחה ולך להעמיד את המשתלה על הרגליים, וגם אז נתקלה מיד בקשיים. "לרגע הצלחתי להרים את הראש מעל המים ופתאום הגיעה הקורונה. בין הסגרים צילמתי סרטון הדרכה שבו הסברתי איך להפרות אנונה, והוא זכה להמון צפיות ובבת אחת החלו לזרום הזמנות. בסופו של דבר הקורונה גרמה למכירות שלנו לגדול, כי המצב הכריח אותי לצלם את הסרטונים, מה שהביא הרבה מאוד אנשים לשמוע עלינו ובכלל להכיר את האפשרות של גידול עצי פרי אקזוטיים".
עץ עם רישיון
באופן רשמי, כדי לייבא פירות אקזוטיים לישראל צריך רישיון מיוחד. כל עץ פרי שנכנס לארץ אמור להיכנס להסגר במשך 90 יום כדי למנוע העברת מזיקים שעלולים להשמיד שטחים חקלאיים. בפועל, מגדל שביקש ששמו לא ייחשף הודה בפניי כי רבים מהעצים הייחודיים שמגיעים לישראל מוברחים אליה. מגדל אחר שעמו קבעתי כדי לראות את מרכולתו ביטל את הריאיון ברגע האחרון משום שחשש להיחשף.
החשש מכך שעל גבי העצים האקזוטיים יהגרו לישראל מזיקים אקזוטיים לא פחות נטוע היטב במציאות. ב־2012 פנה אגרונום צעיר ששמו רן נחום לכל חובבי הצמחים המיוחדים דרך הטלגרם, שאל אותם אם הם מגדלים קפיר ליים באופן לא חוקי וביקש מהם שישלחו לו תמונות של הצמחים. היו מגדלים שנעתרו לבקשה, ולאחר שנחום בחן את התמונות שהם שלחו הוא גילה שחלק מהצמחים נושאים בקטריה שפוגעת בעצים ממשפחת ההדרים. לאחר שהוא שיתף את הממצאים עם אנשי משרד החקלאות החל מבצע לאיסוף כל צמחי הקפיר ליים שגדלו בארץ באופן לא חוקי בניסיון לרפא אותם מהבקטריה.
"כעבור שנתיים הגיעו אליי נציגים ממשרד החקלאות עם שתילים נקיים מהמחלה כדי שאמכור אותם", נזכרת נועה וַלַךְ ממשתלת ולך במושב גן שומרון שמתמחה בעצי פרי אקזוטיים. "הייתי רוצה שיעשו את זה עם מיני צמחים נוספים ויפקחו יותר על התחום. אני מכירה המון אנשים שמבריחים זרעים לארץ וישנו מישהו שאפילו הביא עץ. הדברים האלה יכולים להיגמר באסון".
ממשרד החקלאות נמסר כי "יבוא של מוצר צמחי, גם אם בכמות קטנה ולגידול או צריכה פרטיים, ללא אישור מתאים, מנוגד לחוק ועלול לגרום להגעה של נגעי הסגר אשר יפלשו לחקלאות או לטבע בישראל ויגרמו לנזקים כבדים לצומח, לעתים בלתי הפיכים עד כדי הכחדת ענף".
קסם הפרי האלוקי
אחת מאלו שנכנסו לתחום בתקופת הקורונה היא טובה חיים (66), מזכירה רפואית לשעבר שמתגוררת בפנטהאוז במגדל העמק. "אחרי שבעלי מת לפני ארבע שנים, הייתי צריכה נחמה. עצי הפרי מספקים לי אותה", היא מספרת. "כשאני יוצאת בבוקר ורואה פרי חדש, אני מאושרת. יש לי אצרולה מתוקה עם טעם של מסטיק פירות ואני מגדלת צמח בשם קוקלובה/ענבי ים. זה עץ שאינו משתייך למשפחת הגפנים ויש לו עלים עגולים, גדולים ומבריקים, שנראים כמו עלים מפלסטיק. הוא ייתן פרי רק בשנה הבאה. כשהנכדות באות אליי הן צוחקות ושואלות אם יש לי פרי חדש עם שם מפוצץ".
בני (42), שמעדיף ששמו המלא לא יוזכר, החל גם הוא להתעניין בתחום במקביל להתפרצות הקורונה. "עד אז שתלתי את רוב מה שכולם שותלים: תפוז, קלמנטינה ואבוקדו, אבל במשתלה נחשפתי במקרה לכמה פירות אקזוטיים. לפני כן לא ידעתי שאפשר לגדל עצים כאלה בארץ. אני מגדל בשביל הכיף, וכדי שהחצר תהיה מלאה בעצים. במשך כל ימות השנה אני יכול לקטוף מהם אושר אלוקי. כאדם שומר תורה ומצוות, אני מרגיש שמעצי הפרי האקזוטיים אני מקבל את השפע האלוקי הזה ישר ליד. מכל אחד יוצא פרי אלוקי, שאין איך לתאר אותו. לא ידעתי בכלל שיש טעמים כאלה. זה קסם בעיניי". כשאני שואל אותו איזה פרי הוא הכי אוהב, הוא מתבלבל: "הם כמו הילדים שלי אני לא רוצה לבחור".
לעומתם, אפרת קסנטיני־חובב (61) מראשון לציון נמצאת בתחום מאז שהחלה לטפח בוסתן לפני 40 שנה. העץ שבו היא מתגאה במיוחד הוא עץ תמרהינדי אותו שתלה כזרע. "הברחתי אותו בכיסים מלונדון ושתלתי אותו אצלי בגינה והיום הוא עץ ענק", היא אומרת ללא חשש מפתיחת חקירה מאוחרת. "כשנחשפתי לעצי הפרי הטרופיים התאהבתי, ומאז האוסף שלי התפתח. כשראיתי אצל חבר ראיתי את הקנסטל, פרי צהוב מחודד שיש לו טעם של בטטה אפויה זה הטריף אותי".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
אינסטנט אקזוטיקה
מי שבחר לקצר תהליכים וקנה מולךְ עצים גדולים ומניבי פרי הוא איש העסקים קובי כנען, בעל חברת הפרסום "כנען מדיה". לאחר שהוא רכש בית שסביבו שטח של ששה דונם במושב תלמי מנשה, הוא שתל בו יער שבו כ־150 עצים בוגרים בהשקעה של שלושה מיליון שקל. כשליש מהם הם עצים טרופיים שהוא שילם תמורתם יותר ממיליון שקל.
"רציתי שיהיו לי פירות שלא נמצאים באף סופר ובאף מקום בארץ", כנען מסביר. "טעמתי פירות בטיולים בעולם ורציתי שיהיו לי את הפירות האלה בבית. הבנתי גם, שחלק מהפירות הם בעלי ערכים בריאותיים טובים, ובנוסף על כך, אני חובב בישול תאילנדי, אז יש לי גם קפיר ליים ועוד כל מיני צמחי תבלינים. היום אני מגדיר את עצמי אספן פירות טרופיים, ואם אני אתקל בפרי או בעץ שאין לי אותו אני אעשה מאמץ ענקי כדי להשיג אותו. ההשקעה בבוסתן ובעצים שמניבים פירות אקזוטיים היא ההשקעה הטובה ביותר שעשיתי בחיים — יותר מכל העסקים שלי ויותר מנדל"ן. מבחינתי, זה מניב לי הכי הרבה אושר. קניתי את כל העצים בוגרים, מניבים ובבת אחת. כשמגיעים לכאן חברים הם לא מאמינים שמקום כזה קיים, שפירות כאלה ישנם. יש לי כסף ואין לי סבלנות לחכות עד שהעצים יגדלו. זו שאלה של מה יותר יקר, כסף או זמן".
ולך עצמה, עושה רושם, לא מתה על הפרקטיקה. "אני מעוניינת לשנות את התפיסה התרבותית שעץ צריך לתת פרי בתוך שלוש שנים. זו גישה שאני לא יודעת אם לקרוא לה ישראלית אבל בוא נאמר שהיא מערבית לגמרי. עצים בדרום אמריקה מניבים רק אחרי 15־17 שנה, אבל כאן אין סבלנות, ולכן אחרי שאני זורעת אני מחכה שנתיים ואז אני מרכיבה אותם על עץ אחר, וכך מקצרת את זמן ההמתנה מעשר לחמש שנים. ללקוח זה משתלם".
כמישהי שעצי הפרי האקזוטיים קרובים במיוחד ללבה, ולך שמחה לדווח על יוזמה לנטיעת עצים שכאלה ברחובות ובגנים ציבוריים. כך למשל חבר קיבוץ גן שמואל, גדעון אלדן (88), החליט בשנים האחרונות לנטוע כמה עצי פרי אקזוטיים בחורשה קטנה לצד הקיבוץ, שאליה פונו מתקני המשחקים הישנים של הקיבוץ. "נטעתי את העצים האלה כדי להביא יותר הורים וילדים לאזור. רציתי שיהיה להם כיבוד והתוצאות מדברות בעד עצמן. היום מגיעים אנשים מכל הסביבה כדי לטעום את הפירות ולשחק במתקנים", הוא מספר בגאווה.
גם חגי נויברגר (40) מכפר האורנים פעל ממוטיבציה דומה כשהחליט לנטוע עץ קינמון ברחוב המוביל לביתו ועץ תות בוכה בגינה הציבורית הסמוכה. "חשבתי שבשטח ציבורי זה יכול לתת ערך מוסף, אם יהיו בו גם נוי, גם צל וגם פרי. יש כאן עוד מרכיב של רווח. לפני הרבה שנים נטעו בגינה הזאת כמה עצים והם לא החזיקו מעמד. אני שתלתי בה שיח דפנה וזה לא כנראה לא היה מקובל על מישהו והוציאו לי אותו, אז נטעתי בו קינמון ואני מטפח אותו. בינתיים נראה שאף אחד לא רוצה להרוס אותו. מה שאני עושה הוא חלק מטרנד עולמי של שתילת עצי מאכל בשטחים ציבוריים".
ולך מתחברת לסנטימנט הזה. "פירות אקזוטיים זה שם מפוצץ אבל אני קוראת להם צמחי תועלת. אחרי זה אתה טס לתאילנד ואתה שואל את עצמך איך אנחנו ארץ זבת חלב ודבש?! הרי להם יש מאות סוגים של צמחי מאכל ולנו לא, אבל אם בודקים טוב מגלים שבעצם יש לנו אקלים ואדמה שמסוגלים לקלוט כמעט הכל, ושאנחנו יכולים לגדל כאן כמעט כל מה שאנחנו רוצים מכל העולם. בעיניי, כשאומרים: 'ארץ זבת חלב ודבש" מתכוונים לפוטנציאל, ואני אומרת שזה הזמן להגשים אותו".
