אבי ברגר. "כל לוויין שאנחנו משגרים טוב יותר מקודמו" | צילום: אוראל כהן
המרוץ לחלל
"ישראל בוחנת נשק חללי. כל לוויין שלנו הוא מכונת מלחמה"
הרגשות בשיגור הלוויין אופק 13 אחרי ליל פיטורי גלנט, התוכנית לכסות את השמים בלוויינים גדולים וקטנים, ולמה התחרות חיונית בעיניו ל"מונופול של תע"א". ראש מינהלת החלל במשרד הביטחון, אבי ברגר, בריאיון ראשון מאז כניסתו לתפקיד לפני כשנה
כל שיגור של לוויין הוא אירוע דרמטי, עוצר נשימה ומורט עצבים, ועדיין, זה של אופק 13 בסוף מרץ האחרון היה שונה בעוצמתו הרגשית. שלושה ימים קודם לכן ראש הממשלה בנימין נתניהו פיטר את שר הביטחון יואב גלנט כי העז להזהיר מהשפעתה ההרסנית של ההפיכה המשטרית שהוא מקדם על ביטחון ישראל (לפני שנתניהו חזר בו). בתוך הטירוף שטלטל את המדינה בבסיס חיל האוויר בפלמחים נשלמו ההכנות לקראת מה שהיה ידוע באותם הימים רק לכמה מאות שותפי סוד.
לכל כתבות הפרויקט לחצו כאן
זה היה שיגור הלוויין הראשון של אבי ברגר בתפקיד ראש מינהלת החלל אתגר של המינהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות (מפא"ת) שבמשרד הביטחון. חודשים אחדים לפני כן הוא החליף את אמנון הררי שחתם במשרה אפופת הסודיות הזאת כהונה של עשור. לפניו היה באותו התפקיד גם מי שייסד את המינהלת בתחילת שנות ה־80 חיים אשד, עם כהונה של 30 שנה.
"בדרך לפלמחים חלפנו על פני כמה הפגנות שהיו באותו הזמן בצמתים מרכזיים. באוויר עמדה מועקה כבדה אבל מרגע שנכנסנו לבסיס, כמו שמישהו לחץ על כפתור והעביר אותנו לממד אחר", הוא מספר בריאיון ראשון ובלעדי ממרחק של חצי שנה מהלילה הלבן ההוא שהתחיל עם אבן גדולה על הלב והסתיים בהתרוממות רוח גדולה ובעיניים לחות. ולגמרי מהסיבות הנכונות.
"לשגר לוויין זאת אופרציה מטורפת", הוא מתאר, "סוגרים את השמים, מגבילים את תנועת כלי השיט בים ועושים עד הרגע האחרון אינספור תיאומים מול אמ"ן ועם חדרי הבקרה של תע"א. זה אירוע שצריך להסתיים עם אפס תקלות. כל אחד שמעורב בו מבין שכל טעות, כל סטייה בעשירית השנייה, תטיס את כל הדבר הזה לקיבינימט וכל העסק מתפוצץ".
על מתקן השיגור הזדקר משגר הלוויינים שביט 2 שמתנשא לגובה בניין של 7 קומות ובקפסולה שבקצהו אוחסן הלוויין אופק 13 שמחירו מוערך בכמה מאות מיליוני שקלים ועל פיתוחו וייצורו עמלו במשך כמה שנים מאות מהנדסים וטכנאים במפעל חלל של התעשייה האווירית. מנוע רב עוצמה של החברה הביטחונית ממשלתית תומר שמהווה מוקד ידע לאומי בכל הקשור להנעה רקטית יישא את המשגר העצום ואיתו לוויין הריגול אל החלל בתוך שניות.
כמו כל לוויין אחר שישראל משגרת מאז 1988 גם אופק 13 שוגר לכיוון מערב, בעוד כל מדינה אחרת שמשגרת לחלל מכוונת למזרח, כיוון הסיבוב של כדור הארץ. עבור ישראל השיגור לכיוון ההפוך מסבך ומקשה על המשימה שמסובכת וקשה ממילא ועדיין, הקושי הזה עדיף על תרחיש של כשל שיוביל לפיזור שברי המשגר והלוויין על שטח מיושב, ועוד כזה של מדינת אויב.
נושמים בכלל במהלך שיגור כזה?
"לא, לא באמת. בכל שנייה קורה משהו שקריטי לתהליך, אלה 10 דקות שמנקזות אליהן פעילות של כמה שנים טובות, אי אפשר לנשום. הכל מתפתח במהירות, המון נתונים שמתקבלים כל הזמן ברקע וכל אחד שיושב בחדר הבקרה ואמון על איזו תת־מערכת צמוד למסך ולמכשירים שלו, מכריז בתורו 'ירוק', כלומר הכל מתנהל כשורה, ואז השלב הראשון של המשגר נופל כמתוכנן, ואחריו השלב השני, דריכות ומתח עצומים. ואז מתחילות להתקבל האינדיקציות שזה עובר בהצלחה, שהלוויין משתחרר בחלל בדיוק בנקודה שבה הוא מתחיל את ההקפה הראשונה של כדור הארץ, וכל המתח והדריכות מתחלפים בהתרוממות רוח גדולה".
אפשר להניח שחדר הבקרה נשטף ברגעים כאלה בנחשולים של שמחה, חיבוקים ושמפניות.
"אנרגיה עצומה שפשוט מתפוצצת. נמצאים שם חיילים ואזרחים, חילונים וחרדים, נשים וגברים, ובייחוד אחרי תקופה כל כך קשה זאת התרוממות רוח גדולה. עוברת בראש המחשבה על זה שחבל שלא כל עם ישראל נמצא איתנו באותם הרגעים בחדר הבקרה וחווה את החוויה העצומה הזאת. באיזה מקום אתה מרגיש שזה קצת לא פייר, אחרי הכל זה הישג ששייך לכל אזרחי ישראל ולא רק למי שהיה שם באותם הרגעים".
"אתה נותן עוד ביטחון למדינה"
כל לוויין ביון מסדרת אופק שישראל משגרת מדי כמה שנים מביא איתו בשורה טכנולוגית עדכנית יותר משל קודמו ובאופן שמשביח את יכולות האיסוף של אגף המודיעין של צה"ל באמצעות יחידת הלוויינות שלו 9900. כמו לווייני תצפית אחרים, אופק 13 מקיף את כדור הארץ בכל שעה וחצי, בגובה של כ־400 ק"מ. בהיותו לוויין SAR (מבוסס על מכ"ם), הוא מצלם מהחלל עצמים בגודל של עשרות סנטימטרים, בכל נקודה בכדור הארץ, ביום ובלילה, ובכל תנאי מזג האוויר, שזה אומר גם במצב של סופות חול עזות ועננות כבדה.
היכולות האלה בולטות במיוחד לעומת אלה של לוויינים אלקטרו־אופטיים (מבוססים על מצלמה) שאומנם רואים מהחלל דברים שלווייני SAR לא יראו גם עם זכוכית מגדלת, אבל ענן סורר שיחלוף מעל אזור העניין שאליו כוונו עלול לשבש משימה חשובה ולייצר "חור" בלתי נסבל בזרימת מודיעין מבצעי על התרחשות כזאת או אחרת בארץ רחוקה. ברגר לא נוקב במספר הלוויינים שעומדים לרשות מערכת הביטחון, אך לדבריו אופק 13 מביא למפעיליו יכולות חדשות, משמעותיות ומתקדמות ביחס לכל אחד מהלוויינים שהיא מחזיקה בחלל.
זה כמו לעבור ממכשיר נוקיה של פעם לאייפון 15, או עוד ממה שראינו, רק עם שיפורים קוסמטיים פה ושם?
"חד־משמעית, כל לוויין שאנחנו משגרים טוב יותר מקודמו. במקרה של אופק 13 זה יותר קרוב להשוואה הזאת, שבין מכשיר נוקיה מיושן למכשיר חדיש ועדכני, השדרוג שחל בו דרמטי. הרבה אני לא יכול לספר, אבל זה משמעותי. כשאתה מעלה דבר כזה לחלל בתקופה כל כך מורכבת, אתה נותן עוד ביטחון למדינה. זאת היכולת לשגר קרן אלקטרו־מגנטית מגובה של מאות קילומטרים אל הקרקע ועל פי מה שחוזר אנחנו יכולים להגיע לכל מיני תובנות. אנחנו יכולים להרכיב תמונה שמבוססת על כמה וכמה פרמטרים, ובסופו של דבר אנחנו יכולים לזהות שינויים, גם מזעריים, בתוואי הקרקע".
רפאל נושפת בעורף
הלוויינים מסדרת אופק מיוצרים בתעשייה האווירית שנחשבת למובילה של תעשיית החלל הישראלית אבל ייתכן שזה רק זמני. בעורפה נושפת המתחרה רפאל, גם היא בבעלות מלאה של המדינה, שמקדמת כבר כמה שנים תוכנית חלל משלה. חלקים גדולים ממנה סודיים אך הקונספט שהיא הציגה למערכת הביטחון חדשני, ועשוי לשנות את כללי המשחק בתחום הלוויינות הצבאית ולערער ולזעזע את ההגמוניה ארוכת השנים של התע"א בתחום.
הרעיון של רפאל קורא תיגר על כל מה שהכרנו בתחום לווייני הביון "המסורתיים" כמו אלה של תע"א ושל הענקיות האמריקאיות לוקהיד מרטין, בואינג ונורת'רופ גרומן שמחד מנהלות תוכניות חלל איכותיות, ומאידך תקועות בעבר הרחוק, בעיקר בכל הקשור לגודל ולמחיר.
אל מול הלוויין המסורתי שבנייתו בתע"א נמשכת כ־4-3 שנים, משקלו כמה מאות ק"ג ומחירו כמה מאות מיליוני דולרים ותמיד קיים הסיכון שיתפוצץ במהלך השיגור, ייעלם בחלל או לא יענה למפעיליו, רפאל מציעה מהירות וקצב שאפילו אופק 13 שנחשב לאחד מלווייני הביון הטובים בעולם לא יכול לספק. במציאות שבה גם המתנה של 90 דקות לחליפה של לוויין מעל נקודת עניין כלשהי בכדור הארץ נחשבת נצח, היא מציעה להקות של עשרות ננו־לוויינים זולים שכוחם במתן אחיזת שטח טובה והזרמה שוטפת של מודיעין מבצעי רב־ערך. אז אולי הרזולוציה לא תהיה משובחת כמו זו של אופק 13, אבל מספיק טובה כדי לקבל החלטות טקטיות דחופות בשדה הקרב.
משך החליפה הממוצע של לוויין מעל המזרח התיכון הוא כ־10 דקות, שבמהלכן הוא יכול לצלם את עזה, את גבול לבנון, חלקים בסוריה ומקומות מעניינים באיראן. הפעם הבאה שהוא יהיה רלבנטי ליחידה 9900 תהיה רק בעוד 80 דקות, וזה הרבה זמן. לפי הקונספט של רפאל, אם לוויין מקונסטלציית הלוויינים שלה חולף מעל נקודת עניין באיראן ולא מצלם אותה כי נכנס לו לפריים ענן ששיבש לו, בעוד רגעים יחלוף ננו־לוויין אחר מאותה קונסטלציה, יכוון עדשה וישלים מה שלא השלים קודמו.
בתע"א מרגישים שמזיזים לה את הגבינה, שמשרד הביטחון מציב אותה בתחרות עם חברות אחרות, ששומטים לה את השטיח.
"תחרות היא תמיד דבר טוב והתעשיות יודעות את זה, אף על פי שהן לא אוהבות את זה. סליחה, אף על פי שהמונופולים לא אוהבים את זה. הכי חשוב זה שבסוף הן מודות שזה משפר אותן".
איך משמרים איזון בין תעשיות שמתחרות זו בזו ואתה גם הרגולטור וגם הלקוח שלהן?
"זה מורכב מאוד. במשרד הזה, ממש איפה שאתה יושב, ישבו אתמול בלילה ומוקדם יותר היום נציגי התעשיות ויש כאן שיחות מורכבות. אנחנו בתפקיד הרגולטור ואיפה שסביר והגיוני לא לגרום לתעשיות להתחרות עד מוות זו בזו, אנחנו לוקחים את החוזקות של כל אחת מהן כשבמקומות אחרים אנחנו משמרים את התחרות, וכך נשמר האיזון. אנחנו כל הזמן מייצרים את ההזדמנויות שמביאות אותנו אל האופטימום עם מינימום השקעה ומקסימום תמורה וגם החברות יוצאות מרוצות".
"התמונה הכי טובה תהיה גם האחרונה"
הלוויין הכי מפתיע במערך לווייני הריגול של ישראל הוא אופק 5, ששוגר לחלל במאי 2002, תוכנן לתקופת פעילות של 5 שנים ומאז, כ־21 שנה אחרי, הוא עדיין מצלם וככל הידוע הוא לוויין הביון הוותיק בעולם. הוא נבנה בתעשייה האווירית, שהשקיעה בו הרבה מאוד אחרי לקחים שהופקו מכישלון הלוויין אופק 4 ב־1998. כלל מרכזי בייצור של לוויין הוא להשקיע בחסינות ובעמידות מערכותיו. "השקיעו בו כל כך שחייו הוארכו ביותר מפי ארבעה. מבחינת התע"א, זאת יכולה להיות גם אליה וקוץ בה. זה שהוא חי הרבה יותר שנים איפשר לנו לחסוך בלוויין או לחלופין, איפשר לנו להרחיב את קונסטלציית הלוויינים שלנו", הוא אומר.
ההערכה העדכנית באשר למשך חייו מדברת על כשנה, פלוס מינוס, אבל מצד שני זה אופק 5 כך שקשה לדעת: "אני לא חושב שהוא יהיה איתנו עוד הרבה זמן. ככל שידעך ויוריד גובה לכיוון כדור הארץ הוא יצלם ברזולוציה יותר טובה ובאופן פרדוקסלי התמונה הטובה ביותר שלו תהיה גם התמונה האחרונה שלו. מתחת לגובה של 300 ק"מ כבר כמעט בלתי אפשרי לקבל משהו בגלל החיכוך שמשפיע על יציבות הלוויין".
על הפריחה של תעשיית הלוויינים הישראלית הוא אומר כי "כולם יצאו מאותה התעשייה וזה מדהים וזה דרמטי. כל הלוויינים האלה עובדים ממש עכשיו בחלל, בצורה תקינה לגמרי ומספקים למפעילים שלהם תפוקות שהן מהטופ של הטופ. כל לוויין כזה הוא מכונת מלחמה".
איך ייראה "החלל הביטחוני" של ישראל בעוד 10 שנים?
"אצלי 10 שנים זה מחר בבוקר. במבט ל־2040 אני רואה קונסטלציות רחבות יותר של לוויינים שיאפשרו לנו רציפות באזורים שמעניינים אותנו ויבטיחו לנו את המשך העליונות הביטחונית בחלל ואת היתרון היחסי שלנו על אויבינו. קשה לי לומר הרבה מעבר למה שאמרתי בנושא, אך זה יתבטא במגוון רחב של לוויינים, גדולים וקטנים, שיפעלו בכל מיני קונסטלציות".
"נשק חללי" זה דבר שמעניין את ישראל?
"העולם הולך להרבה מקומות וגם לשם ואנחנו בוחנים את זה, אל מול האתגרים שיהיו לנו והתובנות שנגיע אליהן. האם, איך או מתי נקבל החלטה או שכבר התקבלה כזאת, אני לא רומז על כלום".
מה זה יכול להיות?
"למשל, כל מה שיכול למנוע מלוויינים לעשות את מה שהם יכולים לעשות. בכל אמצעי, בין שהוא קינטי ובין שלא. אנחנו בוחנים כל דבר שקורה ויכול להשפיע עלינו ואנחנו כל הזמן שוקלים דברים כאלה ואחרים. התעצמות בחלל מייצרת גם אתגרים כאלה".
ברגר גדל והתבגר בדימונה, ואביו עבד במפעל טקסטיל. הוא מעיד שלא חווה חוסר ששלל ממנו יכולות לפרוץ ועדיין, הוא זוכר שעוד כנער היה מודע לכך שהוא נחשף להרבה פחות מהאפשרויות שאליהן נחשפים בני גילו מהמרכז. ההבנה הזאת היתרגמה אצלו בדרייב שהניע אותו אל המקומות שאליהם כיוון.
הוא למד את כל המקצועות הנכונים, פיזיקה, מתמטיקה, אנגלית, אלקטרוניקה וחשמל ברמה של 5 יחידות בתיכון ממלכתי. ועדיין, הוא יודע שהמקרה שלו לא מייצג: "ב־9900 ישבתי על איתור 'שחקים', איתור איכות לשירות ביחידות אמ"ן. גיליון אקסל של 5,000 נערים בכיתה י"א, ציון 90 ומעלה ב־5 יחידות בכל המקצועות הנכונים ואתה מתחיל לבחור ביניהם, למיין ולשלוח למבחנים. ותשמע, אחוז האנשים מהפריפריה שנמצאים שם נמוך מאוד. וגם היום זה כך".
כמפקד יחידת מודיעין מאוד יוקרתית שבעצמו גדל ובא מהפריפריה, יש לך נקודת התייחסות אחרת כלפי הנער מאופקים שמתמודד על אותו מקום ב־8200 עם נער מהרצליה?
"זאת היתה יכולה להיות דילמה מעניינת, אבל לא עושים העדפה כזאת. צריך להבין את הסיטואציה, שמצד אחד אתה רוצה אצלך את הנוער הכי טוב והצבא נותן לי את ההזדמנות לשים את היד ראשון על הטובים ביותר, ואני לא רוצה לפספס אותה. ותהליך המיון שלנו מדויק. אנחנו מקבלים את הנוער הכי איכותי. כל ילדון בן 18 הוא כמו כדור אש ביד. ואל תתבלבל: מי שמפעיל את הלוויינים של מדינת ישראל הם בני 18 ו־19, והם בטופ של הטופ בעולם הזה".
אבי ברגר (54)
- מצב משפחתי: נשוי + 3
- מגורים: מרכז הארץ
- תפקיד: ראש מינהלת תוכנית "אתגר" – לווייני התצפית של מערכת הביטחון
- תפקידים קודמים: מפקד יחידת הלוויינים של אמ"ן 9900; ניהל מחלקות במפא"ת במשרד הביטחון
- השכלה: הנדסת מכונות ותואר שני במינהל עסקים