תחזית אופטימית מדי: הפגיעה בצמיחה תעמיק את הבור בהכנסות

1. משרד האוצר התגאה בכך שהצליח לשכנע את הממשלה לקבוע תקרת גירעון של 6.6% תמ"ג, למרות שרק לפני חודשיים שר האוצר עצמו הבטיח מול המצלמות כי ה"מינוס הממשלתי" בתקציב 2024 לא יעלה על 5% תמ"ג. למרות שממילא מדובר בגירעון עתק, לא מעט גורמים כלכליים רציניים מפקפקים ביכולת הממשלה לעמוד ביעד הזה וסבורים כי הגירעון יהיה אף עמוק יותר. חלק מההסבר טמון בכך שהם מפקפקים ביכולת הממשלה לעמוד בהתחייבויות שלה בנוגע לצד ההוצאה. החשדנות הזו מוצדקת לנוכח התנהלותם של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וראש הממשלה בנימין נתניהו שגם בתקציב הזה צמצמו ברגע האחרון את היקף הקיצוץ בכספים הקואליציוניים, וזה עוד לפני הכנסת.

גם קיצוץ רוחבי של 5% בתקציבי המשרדים, שיעור חסר תקדים, עלול לא לעבור בשקט שכן הוא ישתק את המשרדים ואת עבודת הממשלה. אך הנושא המעניין יותר הוא דווקא בצד ההכנסות. לפי המספרים הרשמיים של האוצר שפרסם הכלכלן הראשי ד''ר שמואל אברמזון בישיבת הממשלה שבה אושר התקציב החדש ל־2024, השנה צפוי בור של 36.4 מיליארד שקל שכן הערכות מוקדמות דיברו על הכנסות של 485.5 מיליארד והתחזית המעודכנת היא של 449.1 מיליארד שקל.

כשליש מהפער בין התחזיות המוקדמות לאומדן המעודכן אינו קשור למחדל ולמלחמה (12 מיליארד שקל) והוא נקבע עוד במחצית 2023; כשני שלישים (24 מיליארד שקל) אכן קשורים למלחמה. ההבדל העיקרי והעקרוני בין הוצאות והכנסות בעת גיבוש יעד הגירעון הוא כי הראשונות הן "מעשה ידי אדם" – פרי החלטת הממשלה - ובכל רגע נתון הממשלה יכולה להחליט עליהן או לשנות הרכב. מנגד, על ההכנסות ממסים אין כלל שליטה: הממשלה לא יכולה להחליט כי הכנסות ממע"מ יעמדו על סכום מסוים. זה תלוי בגורמים רבים והמספר כלל לא בשליטה. אפשר רק להניח הנחות, לנבא ובעיקר לקוות.

2. כדי להבין את גודל האירוע נזכיר שבתקציב המקורי ל־2024, זה שאושר במאי 2023, תחזית הכנסות המדינה ל־2024 עמדה על יותר מ־498 מיליארד שקל – פער של כ־50 מיליארד שקל לעומת תחזית מעודכנת של 449 מיליארד שקל. חלפו בסך הכול שמונה חודשים מאז, ומלחמה אחת. כלומר, בהקשר של תחזית הכנסות המדינה אי הוודאות היא רבה, בוודאי עבור ישראל במציאות המזרח תיכונית השבירה שבה היא נמצאת.

ישנה הסכמה מקיר לקיר בקרב הכלכלנים כי תחזית המסים של האוצר היא סבירה והגיונית בהתאם לתחזית הצמיחה. וזה בעצם סוד העניין: מבחינה מתודולוגית, תחזית ההכנסות ממסים נגזרת מתחזית הצמיחה, עם תיקונים קלים כגון שינויי חקיקה - וכאן טמונה הבעיה. ההערכות של האוצר הן כי התמ"ג הישראלי יצמח ב־2024 ב־1.6% בתרחיש הבסיס שבו המלחמה נמשכת עד סוף פברואר, אין חזית צפונית בעצימות גובהה, ואין מיתון עולמי; כאשר הוא מזנק ב־5.6% ב־2025. תחזית הצמיחה של בנק ישראל לא שונה בהרבה: 2% השנה ו־5% בשנה הבאה.

"תחזית הצמיחה הזו היא יחסית אופטימית ואם היו מאמצים שם משהו קצת יותר שמרני, תחזית ההכנסות היתה יורדת בהרבה", הסביר אחד מהכלכלנים הבכירים ל"כלכליסט". לשם השוואה, תחזית הצמיחה של ה־OECD לכלכלה הישראלית (נובמבר 2023) נמוכה מזו של הגופים הישראליים: 1.5% השנה ו־4.5% בשנה הבאה. ב־S&P, סוכנות הדירוג החשובה בעולם, הפסימיות אף רבה יותר: רק 0.5% ב־2024 ו־5% ב־2025, כלומר שנתיים רצופות של צמיחה שלילית לנפש (אם לוקחים בחשבון את 2023 ו־2024).

שלוש הערות חשובות בנוגע למכנה המשותף של כל החזאים, אופטימיים ופסימיים כאחד: כולם סבורים כי רמת אי הוודאות היא חריגה בעוצמתה, בגלל המלחמה בעיקר, כולם סבורים כי הסיכונים לתחזיות הם כלפי מטה, עם סיכוי גדול יותר להידרדרות מאשר לשיפור, ואולי החשוב ביותר: בניגוד לתפיסה המעוותת של ראש הממשלה ושל שר האוצר, כולם בטוחים כי תקופת ההתאוששות של "אחרי המלחמה" תהיה שונה בתכלית מזו של אחרי הקורונה.

3. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: כדאי לשכוח מהר ומייד מריבאונד כמו שראינו ב־2021–2022 אחרי הקורונה. זה פשוט לא יקרה ולא נראה כאן צמיחה ריאלית מצטברת של יותר מ־15% בתוך שנתיים. אפילו האופטימיים ביותר רואים צמיחה של כ־5% ב־2025 לעומת 9.3% ב־2021. הסיבה הראשונה לכך היא הסביבה הגלובלית: לפי תחזיות ה־OECD, בשנת 2024 הצמיחה הגלובלית תסתכם ב־2.7% לעומת 6% ב־2021 –אחרי המגפה. יתרה מזו, הצמיחה בקרב שתי שותפות הסחר העיקריות של ישראל – ארה"ב ואירופה - תהיה ממותנת ביותר: רק 1.5%.

לפי סקר שערך הפורום הכלכלי העולמי (WEF) ונחשף בפסגת דאבוס בשבוע שעבר, יותר ממחצית מהכלכלנים הראשיים בעולם סבורים כי הצמיחה תיחלש במהלך השנה על רקע "רוחות נגדיות ותנודתיות מתמשכת כאשר הפעילות הכלכלית העולמית נותרה איטית, התנאים הפיננסיים נותרים הדוקים והפרגמנטציה הגיאופוליטית והמתחים החברתיים ממשיכים לגדול". כמו כן גל של בחירות בכלכלות אסטרטגיות, לרבות ארה"ב, מוסיף אי ודאות ותנודתיות. יתרה מזו, בניגוד לעידן הקורונה, עדיין הריבית גבוהה, בחלק ניכר מהכלכלות התפנית המוניטרית טרם החלה ועדיין לא הורידו ריבית, וכפי שהסביר הנגיד אמיר ירון באותו כינוס בשוויץ, גם כאשר הריבית תתחיל לרדת, כמו בישראל, היא תישאר גבוהה ולא תשוב לרמות האפסיות שראינו אחרי הקורונה. זאת, על רקע אינפלציה שנראית עיקשת למדי ויש הבדל תהומי בין אינפלציה שמתמתנת לבין אינפלציה נמוכה.

הדבר מקבל משנה תוקף עבור ישראל, שם צפויה העלאת מסים ב־2025 שתכביד על הצריכה הפרטית שממילא ממותנת (ירידה של כ־0.5% ב־2023 והתאוששות איטית בשיעור של 1.5%–3% במקרה הטוב). לנגיד, בניגוד לשאר הקולגות שלו, יהיה מכשול נוסף בכל הקשור לסיוע למשק באמצעות כלי הריבית: המדיניות הפיסקלית הלא אחראית של הממשלה והסיכון לזינוק בלתי צפוי בגירעון שיעכב את הפחתות הריבית המתוכננות. המשמעות של ריבית גבוהה היא גם תשלומי חוב גבוהים יותר. בנוסף, הסביבה הגיאו־פוליטית נותרה בעייתית מאוד ומתקפות החות'ים בים האדום עלולות לשבש שוב שרשראות אספקה ולהקפיץ את מחירי חומרי הגלם והאנרגיה וכתוצאה מכך להגדיל את שוב את האינפלציה.

4. כאשר מביטים פנימה התמונה אף פחות מרנינה. הסיכון המרכזי הוא כמובן המשך הלחימה מעבר לצפוי, גם לתוך חודש מרץ והלאה. גם אם המלחמה תסתיים באופן רשמי, "טפטופים" נמשכים מהצפון ומהדרום עלולים גם להכביד על הפעילות, על הצריכה הפרטית ועל ההשקעות. אך חמור מכך: אם המלחמה תיגמר וניכנס לתקופה של רגיעה מסוימת, המשתנה הקריטי שמאוד קשה למדידה הוא הצניחה החדה בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל וקצב ההתאוששות שלה בשנתיים הבאות בעקבות המחדל. הספרות הכלכלית מצביעה על קשר מובהק וחיובי בין התחושה הזו לבין צמיחת המשק. ההשפעה של אותה ירידה באה לידי ביטוי בכמה ערוצי תמסורת מעבר לשיבוש המוכר בפעילות עצמה כפי שראינו בתחילת המלחמה ואלו שממשיכות איתנו כמו בתיירות, עם ירידה דרמטית בביקושים, ובנדל"ן עם מחסור חמור בהיצע עובדים. הראשון הוא ירידה בהשקעות ובאמון המשקיעים. פירמות עלולות להפסיק או לעצור התרחבות או הקמת פעילות חדשה באזורים עם סיכונים ביטחוניים מוגברים. ירידה בהשקעות לא רק מעכבת צמיחה בהווה, אלא גם בעתיד.

לנקודה הזו צריכים להוסיף עוד שני אלמנטים. ראשית, המדיניות התקציבית של הממשלה כבר מביאה עמה חשש אמיתי של הורדת דירוג האשראי, דבר שרק ירחיק עוד יותר את המשקיעים הזרים מכאן וזינוק פרמיית הסיכון של ישראל כבר בא לידי ביטוי בשער החליפין, בתשואות אג"ח ממשלתיות וב־CDS שהן תעודות ביטוח נגד חדלות פירעון של אותן אג"ח.

הנקודה השנייה והמטרידה יותר, כי היא ארוכת טווח יותר, היא שאחרי המלחמה חברות וממשלות עלולות להקטין ואף להפסיק התקשרות עם חברות ישראליות מ"סיכוני מוניטין": התדמית של ישראל בעולם משתנה, ולאו דווקא לטובה, ולדבר הזה עלולות להיות השלכות. את התקדים ראינו בחודשים שלאחר ההכרזה על ההפיכה המשטרית, שיחד עם העלאות הריבית הפילו את ההשקעות בהייטק, הקטר המרכזי של המשק.

לפי אותו דו"ח של אברמזון, ההשקעות בהייטק הישראלי (כ־80% הן זרות) הגיעו ברבעון האחרון של 2023 לשפל חדש שלא נרשם מאז 2018 ומספר העסקאות הגיע לשפל של שבע שנים (רק 84). מלחמות ממושכות ועלייה בתפיסת הסיכון הגיאו־פוליטי של מדינה, בעיקר אחרי מחדל ביטחוני מטלטל, לא מגבירות את התיאבון של משקיעים זרים. ומתברר גם סיכון נוסף: אותם גורמים אשר תמכו במשך 20 שנה וביתר שאת מאז 2009 ב"שקל חזק", עלולים להיחלש וזה שינוי בכללי המשחק של המשק שנהנה במהלך אותה תקופה מזרם נכנס של דולרים, גבוה לעתים בהרבה מזרם יציאת המט"ח.

הנקודה הנוספת היא שהירידה בביטחון האישי גורמת לפי הכלכלנים להגירה - וזו סכנה אמיתית. מחסור בביטחון אישי עלול גם לדחוף עובדים מיומנים, בעלי הפריון הגבוה ביותר ולפיכך גם השכר הגבוה ביותר, אשר הביקוש אליהם במדינות מפותחות אחרות גבוה מאוד כמו אנשי הייטק, מהנדסים, רופאים מדענים ואנשי פיננסים – להגר. כידוע, בריחת מוחות תמיד פוגעת בצמיחה קצרת הטווח אך בעיקר בפוטנציאל הצמיחה הכלכלי העתידי ארוך הטווח.

5. התאוששות המשק תהיה תלויה גם בשלושה ענפים שספגו זעזוע אחרי 7 באוקטובר: הנדל"ן, התיירות והחקלאות, שיחדיו מתקרבים ל־20% מהתוצר, כשהבנייה היא המשמעותית ונאמדת בכ־14% מהתמ"ג. הבעיה בבנייה נראית יסודית יותר, עם מחסור חמור בעובדים, וגם כאן הממשלה לא גיבשה מדיניות סדורה וקוהרנטית לעתיד. שר הביטחון יואב גלנט ושר הכלכלה ניר ברקת ממשיכים להתקוטט סביב הנושא ונתניהו ממשיך לא להכריע.

לצד זאת השאלה הגדולה שנותרה היא קצב ההתאוששות של ההייטק - קטר הכלכלה המהווה כ־20% מהתמ"ג, מעל מחצית מהיצוא, כ־40% מהצמיחה וכשליש ממס הכנסה ליחידים. הרבה מאוד יהיה תלוי בביקושים בחו"ל. מרבים לדבר על העשור האבוד אחרי מלחמת יום הכיפורים בעקבות הזינוק החד הצפוי בהוצאות הביטחון, בין 1%–3% תמ"ג, שכמו אז נראה עתה כי התוספת תינתן לטווח הארוך, ללא הבחנה, וללא אסטרטגיה. זה לבטח יפגע קשות בצמיחה. אך כלכלת ישראל השתנתה מאז ללא היכר ולכן החשש הממשי יותר הוא תרחיש של 2001–2002: בניגוד לעידן הפוסט קורונה, אז ראינו שנתיים של צמיחה מעל הפוטנציאל, בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה הצמיחה לנפש בישראל היתה מתחת לפוטנציאל, למעשה עד 2008. כפי שניתן לראות, המגמות האלו הן רב־שנתיות. "אופק שחור בעתיד, מקדים מציאות לא טובה עכשיו", אמר ל"כלכליסט" כלכלן בכיר. זהו תרחיש מסוכן מאוד אך הוא בהחלט סביר וחייבים להיערך אליו.