"כאילו שמעבירים לי מסר: אל תיראי כמו שאת נראית"

עם כל הכבוד לשרה ג'סיקה פרקר, שעושה את טבילת האש שלה בווסט אנד לצד בעלה מתיו ברודריק ב"מלון פלזה" של ניל סיימון, הכרטיס הכי לוהט בעיר בימים אלה — והבאזז הכי רותח — שייכים לשרה אחרת. גם השרה הזאת היא זוכה (טרייה) של פרסי האמי וגלובוס הזהב: שרה סנוק כמובן, שיב רוי מ"יורשים" בשבילכם. השחקנית האוסטרלית בת ה־36 יוצאת מאזור הנוחות שלה, אחרי שהשתכרה יותר מ־300 אלף דולר לפרק וזינקה לשורה הראשונה של הוליווד בארבע העונות של הסדרה על שושלת המולטי־מיליונרים שכבשה את המסך, ותשעה חודשים בלבד אחרי הולדת בתה הבכורה.

עתה היא מתייצבת ערב־ערב (ופעמיים בשבוע גם בשעות הצהריים) למרתון תיאטרוני מסחרר ויחיד במינו, שבו היא משחקת במשך שעתיים ללא הפסקה לא פחות מ־26 תפקידים, רובם תפקידי גברים עם פאות לחיים עבותות בגרסה בימתית לרומן הגותי של אוסקר וויילד, "תמונתו של דוריאן גריי", על איש צעיר המוכר את נשמתו תמורת נעורי נצח ויופי.

שרה סנוק עם פרס האמי על תפקידה ב"יורשים". הסדרה הזניקה אותה לשורה הראשונה של הוליווד | צילום: Amy Sussman/Getty Images

ההייפ במקרה הזה מוצדק מאין כמוהו. הייתי בשבוע שעבר בהופעה הראשונה של ההצגה (המיועדת לרוץ עד 11 במאי) בתיאטרון הרויאל היימרקט ההיסטורי, שממוקם בדיוק מול האולם של מלכודת התיירים הוותיקה, "פנטום האופרה", ושבו עלו שתי בכורות עולמיות של אוסקר וויילד בסוף המאה ה־19. יחד עם 900 צופים אחרים נותרתי מהופנט וחסר נשימה ומילים לנוכח האירוע, ויחד איתם קמתי על הרגליים ושאגתי "בראבו!" במלוא גרון. הבמאי והמעבד הגאון קיפ וויליאמס, שמונה בגיל 30 למנהל האמנותי של קבוצת התיאטרון של סידני, שם עלתה ההפקה לראשונה עם שחקנית אחרת, שידך באופן לא פחות ממדהים בין ספרות, תיאטרון וקולנוע. הרומן של וויילד מובא כמעט במלואו, מילה במילה, כאשר סנוק (שגם למדה בעל פה עשרות אלפי מילים), שהיא גם המספרת, מתמרנת בווירטואוזיות שלא תיאמן בין קטעי וידיאו שמצולמים בלייב על הבמה ובין סרטים מצולמים מראש, שמוקרנים בקצב אש על מסכים עולים ויורדים, ובין היתר רודפת אחרי עצמה, בסצנת מרדף מותחת שנגמרת בירייה. היא מנהלת דיאלוגים עם שש דמויות שונות לגמרי (בתלבושות מלאות, פאות ותחבולות איפור מבדרות שמזכירות את "ארץ נהדרת") שכולן היא עצמה, רצה וקופצת, שרה ורוקדת ובוראת אשליה של ספקטקל רב־משתתפים.

בסופה של הפקת המולטימדיה ההיברידית המרהיבה, שמשתמשת גם בטכניקות עדכניות של סנאפצ'ט ובמוזיקת דאנס במאורות האופיום שפוקד גריי הדקדנט, משתחווה סנוק יחד עם 14 אנשי הצוות הטכני — צלמים, אנשי אביזרים, מלבישים, ומנהלי הצגה — אבל ברור לכל שזאת החגיגה של סנוק.

סנוק מחזיקה את הקהל בכף ידה לאורך כל 120 הדקות הדחוסות של הערב, מצליחה ליצור אינטימיות עם הקהל ולבנות בשליטה מושלמת, עם אלף פרצופים וקולות, חוש תזמון נדיר ועומק רגשי אמיתי, את המעבר ההדרגתי מקומדיה לטרגדיה. הסיפור של וויילד, כזכור, הוא מעשיית מוסר על עלם פוחז וקל דעת שמוכר את נשמתו לשטן בתמורה לנעורים ויופי נצחיים, בזמן שדיוקן מצויר המנציח אותו בשיאו, ומוחבא בעליית הגג שלו, מזדקן ומתכער במקומו.

הקריצה האקטואלית לעידן האינסטגרם, הסלפי והפוטושופ, שדן את האנושות לסטנדרטים בלתי אפשריים של יופי ושבו המראה החיצוני חשוב יותר מכל דבר אחר — היא מתבקשת, ובין היתר חולפות בסך דמויות שמזריקות לעצמן בוטוקס תוך כדי דיבור ומרטשות במיומנות את השתקפותן המצולמת.

סנוק התבטאה פעמים רבות בעניין המראה החיצוני שלה, ובריאיון ל"טיימס" הלונדוני לקראת בכורת ההצגה סיפרה שמלהקת הוליוודית העליבה את משמניה־לכאורה ומפיק כלשהו נזף בה לעיני כל הקאסט על כך שנגסה בעוגת שוקולד בזמן הפסקה בצילומים. "חלמתי פעם להופיע על שער של מגזין, אבל כשזה קרה סוף סוף לא זיהיתי את עצמי מרוב ריטושים. זה כאילו שהמסר שהעבירו לי היה: אל תיראי כמו שאת נראית ואל תהיי מי שאת — ורק אז אולי תצליחי". סנוק מבקשת למרוד במוסכמות היופי ההוליוודיות ולהגן מפניהן בעתיד על בתה ("כשאומרים לי שהיא יפה, אני מיד מוחה: היא יותר מזה. או תהיה יותר מזה!"). היא מכירה את הטענות הטוקבקיסטיות על כך שלא חזרה אחרי הלידה למשקלה הקודם. תשובתה היא: "שיקפצו לי כולם", ובהרחבה היא מסבירה שזה בין היתר מה שמשך אותה לתפקיד דוריאן גריי, "כי אם כל הערך העצמי שלך מבוסס על המראה שלך, מה יישאר לך כשהוא ילך?". בכל מקרה אפשר להמר שסנוק תשיל ממשקלה קילוגרמים רבים במהלך 14 השבועות של הרצת ההצגה, הדורשת ממנה כאמור מאמץ פיזי כביר.

עשרות מעריצים נרגשים המתינו לסנוק בגשם שוטף מחוץ לכניסת האמנים של התיאטרון, והיא לא איכזבה, ויצאה אליהם, חפה מאיפור, לבושה בפשטות וחמושה בכובע בייסבול ונעלי התעמלות, במהלך הרמת כוסית של הצוות לרגל ההצגה הראשונה. שני שומרי סף סוככו עליה במטריות, וסנוק הצטלמה בסבלנות עם כל דורש, חתמה על חולצות טריקו של שיב רוי וקשקשה איתנו בחמימות מקסימה ובלתי אמצעית, ובמבטא אוסטרלי בולט, בניגוד לזה הבריטי (על כל דקויותיו וגווניו המרובים) שבו היא משחקת בהצגה.

היא הודתה לנו על כך שהגענו להצגה הראשונה, ואז שאלה בנזיפה היתולית "למה באתם להצגה הראשונה?" והתנצלה על הפשלות הקטנות והבלתי נמנעות של ערב הפתיחה — בין היתר חזרה פעמיים על פסקה שלמה בטקסט, נפלה מכיסא ופרצה בצחוק שאיכשהו התאים לדמות וקראה בקול "פאה!" כשאחת הפאות לא הולבשה כיאות.

שאלתי אותה איזו דמות מבין ה־26 שהיא מגלמת חביבה עליה במיוחד. היא צחקה ואמרה: "שאלה מכשילה! איזו דמות אתה הכי אהבת?". לשאלתי איך תוכל לעמוד במשימה האולימפית הזאת שמונה פעמים בשבוע ענתה: "אין לי מושג! תתפללו בשבילי שאשרוד. אני מיניקה את הבת שלי ואסור לי להידבק ממנה או מאף אחד בשום וירוס, אסור לי לאבד את הקול, לאבד את השפיות או סתם ללכת לאיבוד", ושוב צחקה את צחוקה המתגלגל והכובש.

גם כוכבי "יורשים" אחרים צפויים לעלות בקרוב על במות התיאטרון: אביה הטלוויזיוני של סנוק, לוגאן רוי בכבודו ובעצמו (בראיין קוקס), יחזור גם הוא להופיע בלונדון החל ב־19 במרץ, בהפקה חדשה של "מסע ארוך אל תוך הלילה", המחזה של יוג'ין או'ניל שמלווה משפחה בלתי תפקודית אחרת, ואילו אחיה, קנדל רוי (ג'רמי סטרונג) יעלה בניו יורק החל ב־27 בפברואר עם "אויב העם" של איבסן, שבמרכזו מאבק בשלטון מושחת על רקע זיהום מי מרחצאות.

מעניין שהשניים, בדומה לשרה סנוק, בחרו בקלאסיקות מודרניות ולא בחומרים עכשוויים. היא בכל מקרה הציבה לעמיתיה הגברים רף שכמעט אין סיכוי לעבור, אבל שיהיה להם בהצלחה.