הגירעון מתרחב, אבל ההתנהלות הרשלנית של הממשלה מונעת קבלת החלטות

העובדה שאנחנו מצויים במלחמה מאתגרת, ובתוך מחלוקות פנימיות אקוטיות, גורמת לישראלים לנהל דיונים ביטחוניים ותיאורטיים. גם כשמדברים על כלכלה - הדיונים לובשים גוון ערכי ומופשט, למשל: "לממשלה לא אכפת ממכון וולקני ומהאקדמיה, אכפת לה רק מהישיבות". דיונים כאלו הם עקרים ומשרתים במובן מסוים את הממשלה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הוא אחד הנציגים הבולטים ביותר של הטענה שיש "ויכוחים ערכיים", ובכל מה שקשור לערכים, הרי העם חצוי, והדרג הנבחר צריך לפעול לפי ערכיו.

אלא שהדיון החשוב הוא בסיסי הרבה יותר: האם הממשלה הנוכחית יודעת לנהל את המדינה? האם יש לה יכולת ביצוע? האם היא מסוגלת ורוצה לנתח את אתגרי הכלכלה והחברה בישראל? והאם היא רוצה ויכולה לפעול לטפל באתגרים הללו? התשובה לכך היא "לא" רבתי, וקשה למצוא מישהו שיחלוק על כך. כנראה שגם שרי הממשלה עצמם יודו בכך. יש ישראלים רבים שמאמינים כי ישראל צריכה להישאר בעזה, לספח את ההתנחלויות, ולהעמיק את הקרע עם נשיא ארה"ב ביידן. סמוטריץ' כנראה לא לבד בעמדה זו. אבל אין ישראלים רבים שחושבים שממשלה שלא מסוגלת לנהל ולקבל החלטות כלכליות קשות - ראויה לתפקידה.

הדרך הטובה ביותר להבין את משמעות ההתנהלות של הממשלה היא להביט על תקציב 2025 הקרב ובא. בפברואר 2024 העריכו באוצר כי הגירעון יעמוד על 3.5% תוצר, היום ברור שמדובר במספר גבוה יותר. באוצר אומרים כי אם לא נעשה דבר — ביצוע קיצוצים והטלת מסים — נגיע ב־2025 ל־7% גירעון. הדרגים המקצועיים סבורים כי יש להקטין את הגירעון ב־2025 ל־5%-4.5% תוצר. המשמעות היא לבצע התאמות בהיקף של 2.5%-2% תוצר, כלומר 40 מיליארד שקל.

לפני שנעבור לשאלה איך מביאים לשנה הבאה 40 מיליארד שקל, צריך להדגיש שעצם העובדה שאנו צפויים להגיע ל־7% גירעון קשורה לרשלנות ממשלתית. הרשלנות הזו היא בין היתר אי־הקמת הוועדה לתקציב הביטחון, והעובדה שבאוצר החלו להשלים עם כך שתקציב מערכת הביטחון יגדל ללא הדיון המסודר שהוועדה אמורה לייצר.

בחודשים האחרונים עסקנו רבות בוויכוחים הפוליטיים בין סמוטריץ'־נתניהו־גלנט־אוצר־ביטחון שעיכבו את הקמת הוועדה, אבל צריך לזכור את נקודת המוצא, והיא שהיתה הסכמה גורפת בין דרגי מקצוע ודרגים פוליטיים, שיש צורך בוועדה לבחינת תקציב הביטחון. טבעי שיש ויכוחים, טבעי שמתעכבים, אבל אין שום דרך להסביר שהממשלה כולה במשך ארבעה חודשים לא מצליחה להגיע להסכמות על הקמת ועדה, שהדיונים בה קריטיים בכדי לתכנן את עתיד תקציב המדינה. אפשר לומר בציניות — אבל גם ברצינות — איך ניתן לצפות מממשלה שלא מצליחה אפילו להקים ועדה, לנצח מלחמה ולהגיע לעסקאות חטופים מורכבות?

גם העלאת מסים וגם קיצוצים

באוצר מבינים כולם, כנראה גם השר סמוטריץ' עצמו, שאין דרך להקטין את הגירעון בלי להעלות מסים, שכן קיצוצים לבד לא יספיקו. הפקידות המקצועית בינה לבין עצמה כבר מתחילה לנסח את הקיצוצים ואת המסים האפשריים, וייתכן שטיוטה ראשונית בתוך המשרד פנימה תוכן בתחילת יוני.

בשונה מתקציבי מדינה אחרים, אף אחד לא יופתע מהמסים ומהקיצוצים שהמשרד היה שמח לקדם: סגירת משרדים מיותרים, קיצוץ כספים קואלציוניים, ביטול פטורים ממע"מ, ביטול נקודות זיכוי, ביטול הטבות מס אחרות (הטבת מס לקרן השתלמות כדוגמה), הקפאה של פעימת שכר, מיסוי משקאות ממותקים וכלים חד־פעמיים.

אבל כולם גם יודעים, שהממשלה הנוכחית לא רוצה ולא מסוגלת להעלות מסים, כי כדי להעלות מסים על הממשלה לעשות שני דברים: ראשית, להתחיל להעביר לאזרחים את המסר כי אין ברירה, צפויות לנו תקופות מאתגרות מבחינה כלכלית, יהיו יותר מסים, מסר שהכלכלנים בממשלה כבר מטפטפים לא מעט זמן. שנית, כולנו נישא בנטל, כל שכבות האוכלוסייה בישראל, וכל הסקטורים, לא רק המגזר הפרטי, אלא גם הממשלה, לא רק משלמי המסים המסורתיים, אלא גם המגזר החרדי שכוח העבודה בו לא ממוצה.

את שני הדברים הללו הממשלה נמנעת מלעשות. היא לא רוצה לשקף לאזרחים את המצב הכלכלי כמות שהוא, כי זה יפגע עוד יותר באמון הציבור בממשלה. וחשוב מכך, הממשלה לא מעוניינת לשקול אפילו את הצורך לסגור משרדים מיותרים ולגעת בכספים המיועדים לתחזוק הקואליציה. כדאי להדגיש, הציבור בישראל אחראי מאוד, בוודאי בזמן מלחמה, והוא היה מבין את תשלומי המס אם הממשלה היתה מראה כי גם היא תישא בנטל.

בכיר באוצר סיפר כי הוא קיים שיחה עם ארנון בר דוד, יו"ר ההסתדרות, לקראת תקציב 2025, והסביר לו את המצב ושיהיה צורך לנקוט צעדים שעלולים לפגוע בעובדים. בר דוד אמר לו שהוא מוכן לדבר על הכל, הוא מבין את המצב, אך הדיבורים הללו צריכים לקרות במקביל לכך שהממשלה תגלה אחריות, ותראה שגם היא נושאת בנטל. המשמעות היא, אם כן, שוב, כי שהחיסרון המיידי והמוסכם של הממשלה הוא יכולת הביצוע הנמוכה שלה. אין לה יכולת לעשות את הצעדים הבסיסיים הנדרשים כדי להקטין את הסיכון שספינת כלכלת ישראל תדשדש ותסתכן בטביעה.

הממשלה לא מצליחה לרתום את החרדים

זה בדיוק המצב בכל מה שנוגע לרפורמות שמלוות את תקציב 2025. באגף תקציבים אומרים שגם השנה הם ינסו להביא חוק הסדרים שיכלול רפורמות מהותיות למשק כפי שנהוג מאז 1985. אבל גם שם מבינים היטב כי רפורמות שיטפלו באתגר המאקרו הגדול לכלכלת ישראל, שהוא שילוב החרדים במשק, לא יעברו את לשכת השר, ואם יעברו את לשכת השר, הם ייפלו בדרך לראש הממשלה והכנסת.

חשוב להבין את עוצמת המחדל ואין־האונים שההתנהלות הזו מביעה. הגענו לנקודת הזמן שבו שילוב חרדים במשק אינו רק לטובת מיגור העוני בחברה החרדית, והוא לא דרוש רק בשביל האצת הצמיחה במשק, אלא הוא דרוש בשביל שמירה על צמיחה מתונה ועל אותה רמת חיים שיש לנו כיום, ובשביל לעמוד בעלויות העצומות של המלחמה ושל הריבית. אך הממשלה לא מצליחה לרתום את החרדים לטובת שינוי דרמטי בסוגיה. זו כמעט קריקטורה לחוסר מנהיגות וחוסר יכולת הובלה. וכאמור, אי־טיפול בסוגיית החרדים יקשה מאוד על הממשלה לטפל בסוגיות כלכליות אחרות.

אחד התרגילים הציניים ביותר של הממשלה הנוכחית מאז פרוץ המלחמה הוא השימוש המניפולטיבי במונח "אחדות". אחדות אינה תמיכה בהישארות נתניהו בשלטון, אחדות אינה תמיכה בהגדלת תקציב הישיבות או בהגדלת כל תקציב אחר, אחדות היא — כשמה — התכווננות של כלל הרכיבים בחברה להבנה שמדובר בשעה גדולה, וכל אחד יצטרך לתת את חלקו. אך כאמור, הממשלה הנוכחית לא מסוגלת לרתום את החברה כולה לטיפול במשבר הכלכלי, ולא בגלל המחאות או הביקורת הפוליטית עליה, אלא משום שהממשלה לא מוכנה לקחת אפילו חלק סמלי בטיפול במשבר הכלכלי, לא באמצעות ויתור על חלק ממנעמי השלטון (סגירת משרדים) ולא באמצעות תיקון עיוותים שנוגעים לציבור בוחרי הקואליציה (המגזר החרדי).

הממשלה, כמובן, מבינה את זה, ולכן היא צפויה לחמוק באופן ציני ככל הניתן מלהטיל גזירות וקיצוצים, אלא תתאמץ בכל כוחה למכור לציבור כי ניתן להגדיל את הגירעון בלי חשבון, ושחברות הדירוג לא מבינות. מה אכפת להם בעצם? הרי את תוצאות הרשלנות הזו נפגוש רק בשנים הבאות, הרבה אחרי שהממשלה תסיים את תפקידה.