הקרב על הבית: אבא לא יאבד שוב את זהותו

אבא שלי נולד והתבגר לתוך משבר זהות. שפת אימו הונגרית, אך בבית הספר ועם חבריו דיבר רומנית. הוא היה ילד יהודי שאולץ מידי יום לשיר את המנון רומניה הקומוניסטית. הוא בן יחיד להורים ניצולי אושוויץ, המשפחה הקטנה הזו היתה המשפחה השנייה של סבי. את אשתו הראשונה וילדיהם המשותפים הוא לא מצא כששב מהמחנה.

משבר הזהות הוא גם בשמו הפרטי, עד היום כששואלים אותי מה שם אביך אני עוצר שנייה לחשוב. משום שאת שמו הפרטי שקיבל ברומניה, שינו פקידי המדינה כשעלה ארצה עם הוריו בשנת 1959 כשהיה בן 12. מאוחר יותר אימץ לעצמו שם עברי אחר. כך בתעודת הזהות יש לו שמות פרטיים, אך עבור אימו עד יום מותה שמו היה אחר – זה שהעניקה לו כשנולד.

סבי וסבתי בנו בית צנוע בקרית גת מכיוון שבה מצא סבא עבודה כפועל במפעל פולגת. את הגרביים שנמתחו עד הברך אבי החליף לסנדלים כבר ביום השני ללימודיו לאחר שהישראלים הוותיקים לעגו לו שעם תלבושת כזו הוא לא שייך. הוא למד עברית על בוריה, ואף הצליח להסתיר את ה־ר' הגרונית. רק חדי האוזן שמכירים אותו ומקשיבים היטב מצליחים לזהות שאריות עמומות של מבטא.

עם גיוסו שינה גם את שם המשפחה – במקום שם יהודי גלותי, הוא בחר בשם עברי ישראלי שיעזור לו לפתור את משבר הזהות. גם השירות הצבאי בסדיר ובמילואים עזר לו לפתור זאת. במלחמת יום הכיפורים כחוקר מצ"ח במילואים גויס למרכז לאיתור נעדרים שרק הוקם באותה עת. במשך שנה עד ששוחרר ממילואים עסק בחיבור והדבקה של רסיסי מידע לטרגדיות, גופות לא מזוהות וחללים שמקום קבורתם לא נודע. כל העצב הזה הוא עוד נדבך בזהות שהוא בנה.

לפני כמה שנים אחי הבכור אסף מסמכים כדי לקבל דרכון רומני, רק כדי שתהיה אופציה לבתו ללמוד באירופה. אבי שיתף פעולה, אך בוויכוחים בארוחות שישי הבהיר שאינו מבין מה הטעם לחזור למקום שממנו הוא בורח כל חייו. בספטמבר האחרון קברנו את אחי, ונראה שגם את השאיפה שלו לחזור לזהות הרומנית.

אבי עם אימי לצידו ממשיך להיאבק על זהותו. לכן הם מקפידים ללכת לכל הפגנה נגד ההפיכה המשטרית. הם לא מוכנים לוותר בקלות על הבית, על הערכים ועל זהותם כישראלים חופשיים בארצנו.