"האיש מהחלומות": סרט מהנה אך מאכזב

"האיש מהחלומות" הוא בהחלט סרט מהנה. מאותם סרטים שמתחילים עם רעיון מצוין, ועם שחקן ראשי, ניקולס קייג', שעושה מטעמים מהתפקיד שלו, ועם סרט שהולך ומתהפך ומתגלגל עד סופו. זה סרט שניתן לראות ולהפיק ממנו סיפוק. ובכל זאת, זה גם אחד הסרטים הכי מאכזבים שנראו באחרונה על המסך, כי הפער בין מה שהסרט מבטיח ובין מה שהוא מקיים פשוט עצום.

קייג' מגלם מרצה דהוי ולא כריזמטי באוניברסיטה שפתאום מגלה שהוא מופיע בחלומותיהם של אנשים זרים. תחילה רק הסטודנטים שלו מזהים אותו ומעדכנים אותו על כך, אחר כך מכרה ותיקה שפוגשת אותו במקרה הופכת את זה לאייטם בעיתון ומשם מבול של אנשים שכולם מעידים שהם רואים את האיש חסר הייחוד הזה בחלומותיהם. וכך, איש אקדמיה שעד לפני רגע חקר התנהגות של חרקים, הופך למפורסם ברמה בינלאומית. עד כדי כך שחברת פרסום רוצה להחתים אותו על חוזה טאלנט ולהציע לו לפרסם את המשקה ספרייט.

אבל הגיבור שלנו — או בעצם, האנטי־גיבור שלנו כי הוא לא יוזם דבר, הכל קורה לו מעצמו — כל כך קטן בשאיפותיו: הוא רק רוצה לנצל את הפרסום הפתאומי והאקראי על זה כדי להוציא לאור ספר, שאותו הוא עדיין לא כתב, המבוסס על מחקר שערך לפני שנים. גם הרצון הזה קטנוני: הוא חושש שעמיתה תפרסם את הספר שלה לפניו, ולא תיתן לו קרדיט על גילוייו.

כשהחלום הופך לסיוט, הסיפור מתהפך. הפרופסור ממשיך להופיע בחלומותיהם של אנשים, אלא הפעם אלה סיוטים אלימים ומבהילים. והאיש שנהפך לכוכב על לא עוול בכפו לפתע נודע לשמצה, גם מבלי שעשה דבר. זה הרגע שבו תסריט חכם ומבריק באמת, או במאי יוצא דופן בכישרונו, היו צריכים לקחת את נקודות המוצא הללו ולהטיס את הסרט לשמים. אבל "האיש מהחלומות" נשאר בקומת הקרקע של הרעיון שלו.

זה משל מצוין עם נמשל מאכזב ברדידותו: כל הסרט הוא בעצם מאמר מערכת נרגן על תרבות הסלבס ותרבות הביטול. זו מחאה נגד העובדה שאנשים נהפכים למפורסמים ונערצים מבלי שעשו דבר שהצדיק זאת; ומול זה, מחאה נגד תרבות הביטול שמנדה ומפטרת אנשים, מבלי שעשו דבר, סתם כי הציבור לא אוהב אותם יותר.

לתרבות הביטול מגיע עיון קצת יותר מעמיק, שכן הסרט למעשה אומר שאנשי הציבור המבוטלים למעשה לא עשו כלום שמצדיק את דחייתם — ומדובר רק בציד מכשפות. אבל זה לא נכון: אלה שנעשים קמפיינים מקוונים כדי להביא לביטולם מהתרבות הפופולרית בהחלט עשו או אמרו דברים, לעתים שנויים במחלוקת, לעתים ממש מנוגדים לחוק. השאלה הנכונה היא איך הציבור והתקשורת צריכים להתמודד עם חוטאים ובעלי דעות שמחוץ לתקינות הפוליטית האופנתית כרגע, ולא לטעון שהם לא עשו דבר.

קריסטופר בורגלי, במאי ותסריטאי נורבגי שסרטו הקודם, מתוצרת אוסלו, "Sick Of Myself", היה אחד מחביבי הפסטיבלים של 2022, הגה רעיון שנקודת המוצא העלילתית שלו מבריקה, והיא שהפכה את "האיש מהחלומות" לאחד הסרטים הכי מסקרנים השנה עוד לפני שנראה ממנו פריים אחד. הרעיון של אדם אלמוני שפתאום באופן ספונטני וסימולטני מופיע בחלומותיהם של כל האנשים בעולם (חוץ מאשתו) הוא רעיון שצ'רלי קאופמן, ספייק ג'ונז ומישל גונדרי היו הופכים, כנראה, ליצירת מופת.

קצת כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" של ספייק ג'ונז, זה סרט על אדם נטול נוכחות שפתאום מקבל הצצה לחיים לא שלו. כמו ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" גם ב"האיש מהחלומות" פשר התופעה לא מוסבר, וגם אין צורך בכך. זה פשוט מה שקורה, והשאלה היא לא למה ואיך זה קורה, אלא מה יעשה הגיבור עם הסיטואציה הפנטסטית שאליה הושלך.

קצת כמו "מדעי החלום" של מישל גונדרי, הסרט מבלה לא מעט זמן בתוך החלומות שבהם הגיבור מופיע. אבל להבדיל מגונדרי, במאי חלומות נפלא ואמן סוריאליסטי כביר, בורגלי הוא במאי מאכזב, שלא מאפשר לקולנוע שלו להמריא כשהוא פולש לתוך התודעה והדמיון של עולם החלומות. כך, רעיון מבריק מתמוסס על ידי תסריט לא מפותח ובימוי בנאלי. ללמדנו שהאתגר הגדול הוא לא להמציא רעיון, אלא להביא אותו לידי מיצוי. הקושי הוא לא איך להתחיל את הסיפור, אלא איך לגמור אותו.

הערה לסיום: הסרט מסתיים עם שירה של להקת טוקינג הדס "City Of Dreams", וזה מתחבר לנקודה שמוזכרת בסרט, כשאשתו של הגיבור (ג'וליאן ניקולסון) מספרת לו שיש לה פנטזיה שהוא יציל את חייה כשהוא לבוש בחליפה האפורה הענקית של דיוויד בירן מתוך סרט ההופעה "Stop Making Sense". זו סגירה קטנה ויפה לשנה מדהימה שחווה בירן עם ובלי טוקינג הדס.

את "האיש מהחלומות" הפיקה חברת A24, שהפיצה השנה גם גרסה משודרגת לסרט ההופעה של טוקינג הדס (בקרוב גם בארץ). בירן גם זכה להצלחה בברודוויי עם המיוזיקל שלו "Here Lies Love" והיה מועמד לאוסקר על השיר מתוך "הכל במקום בבת אחת", גם הוא בהפקת A24. ועכשיו הסרט הזה עושה לו מחווה ואולי מציג אותו כהשראה.