מתוך "טאטאמי". שאלות של חירות וצילום מרהיב | צילום: JUDA KHATIAPSUTURI
הבמאי זוכה האוסקר מביא את קרב הג'ודו בין ישראל לאיראן למסך הגדול
בסרטו החדש "טאטאמי", הופך גיא נתיב את סיפור קרב הג'ודו בין שגיא מוקי לסעיד מולאלי לדרמה סוחפת. כמו בעבר, גם כעת הבדיון והמציאות מתערבבים אצלו
אליפות העולם בג'ודו לנשים בגיאורגיה. הג'ודוקא האיראנית לילה חוסייני (אריאן מהנדי, שחקנית אמריקאית ממוצא איראני וצ'יליאני) עולה על המשקל ומגלה שהיא חורגת ב־500 גרם מסף המשקל המותר לקטגוריה שלה. יש לה 20 דקות לשרוף חצי קילו. היא מדוושת על אופני ספורט נייחות בקצב היסטרי כשהיא עטופה בגדי אימון מחממים להגברת ההזעה - וזה מצליח. היא הורידה אפילו 800 גרם.
אבל עכשיו היא צריכה לעלות על הטאטאמי - זירת ההיאבקות המרופדת - כשהיא אחרי סשן מאיץ דופק ומפרך. ובכל זאת, ואולי למרות זאת, היא מנצחת את המקצה. ואת זה שאחריו. ואת זה שאחריו. ככל שהטורניר מתקדם, מתחוור שיש לה סיכוי לנצח את התחרות ולהפוך לאלופת העולם, אבל כדי לעשות זאת יהיה עליה לפגוש בחצי הגמר את המתחרה הישראלית שני לביא (ליר כץ), שבמקביל אליה גם מנצחת את היריבות שלה איפון אחרי איפון.
ואז המאמנת שלה, מרים (זאר איברהימי, שחקנית איראנית שגלתה לפני 15 שנה ממולדתה), מקבלת טלפון מיו"ר ארגון הג'ודו בטהראן, שקיבל טלפון משר הספורט שדורש להורות ללילה לפרוש מהתחרות - לא יעלה על הדעת שאיראנית תתחרה נגד מתמודדת ישראלית, נציגת הישות הציונית הכובשת ואויבת איראן.
עלילת "טאטאמי", סרטו החדש של גיא נתיב, שביים אותו יחד עם זאר איברהימי, מזכירה את סיפורם של שגיא מוקי, שהיה ב־2019 אלוף העולם בג'ודו, וסעיד מולאלי, הג'ודוקא האיראני שנדרש על ידי השלטונות להפסיד בכוונה, כדי לא לפגוש את מוקי בחצי הגמר. מולאלי חשף את הלחצים של השלטון האיראני, דבר שהוביל להחרמת איראן מתחרויות הג'ודו ולכך שהוא נותר מאז בגלות באזרבייג'ן.
צריך להוריד בפני נתיב את הכובע: זה הסרט השני שלו שמגיע אלינו בתוך שנה. סרטו הקודם, "גולדה", פתח את פסטיבל ירושלים בשנה שעברה, וסיפר באופן אינטנסיבי ומעורר חרדה את האופן שבו תפקדה רה"מ גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים. שלושה חודשים אחר כך סרטו הפך מדרמה תקופתית לסרט תיעודי, כשאותו מחדל צבאי ומודיעיני התרחש שוב.
כעת "טאטאמי", ההפקה הישראלית־אמריקאית שצולמה לפני 7 באוקטובר, מציגה קשרי ידידות ספורטיביים אפשריים בין איראנית וישראלית. זאת כששלטון האייטולות מטיל טרור על אזרחיו, על ישראל והעולם. בעשור שבו נתיב חי ופועל בלוס אנג'לס, סרטיו מוצאים דרך לספר סיפורים אמיתיים שעוסקים בגזענות, רדיפה ומלחמה, ושקשורים באופן ברור לסיפור היהודי־ישראלי, שאותו נתיב הפך לדרמות קולנועיות אוניברסליות שעליהן זכה באוסקר עם סרטו הקצר "סקין".
יש משהו צפוף ולחוץ ב"טאטאמי", סרט מהודק ואנרגטי שלא מוריד דופק ומתרחש כמעט כולו בלוקיישן אחד - אולם הספורט בטביליסי. נתיב, ששיתף פעולה עם שחקניות, במאית ותסריטאית ממוצא איראני, צילם את סרטו בשחור־לבן ושילב היטב בין דרמת ספורט ובין מותחן ביון, שבו הגיבורה צריכה להכריע לאן נוטה נאמנותה. למשך רוב אורכו הסרט הוא קצבי ומרתק. נתיב והצלם שלו, טוד מרטין, מוצאים דרך חדשה ויפה לצלם את התחרויות, באופן שמעניק לכל מהלך ג'ודו תנועת מצלמה משלו(אם יתחילו לצלם ככה את תחרויות הג'ודו באולימפיאדת פריז, יש סיכוי שאצפה בהן).
אם יש מגרעת ב"טאטאמי" היא העובדה שלקראת סופו, כשהגיבורה מתמודדת עם עוד מתחרה ועוד איום, הסרט מתחיל לחזור על עצמו, והופך מדרמה אישית לדגל, שמתנפנף מעל הדמויות והופך את "טאטאמי" לסרט פרסומת העוסק בחירות אישית ובמלחמה ברודנות. זה הופך את סוף הסרט לצפוי ומעט דידקטי, אבל לא מחליש את העובדה שבשאר הזמן נתיב ושותפותיו מצאו דרך מקורית לספר סיפור שבאופן מצמרר שוב הופך אקטואלי.