לוין יעשה הכל כדי למנוע את בחירת יצחק עמית לנשיא העליון

1. הוועדה לבחירת שופטים היא קוץ בישבנה של ההפיכה המשטרית. במיוחד כשהפרויקטור הראשי שלה, שר המשפטים יריב לוין, הוא יו"ר הוועדה ומנהיג המיעוט שבה שכולל את שני הכהניסטים, השרה אורית סטרוק וח"כ יצחק קרויזר. לוין מנצל את סמכויותיו להטריל את המערכת וביום חמישי שעבר דן בג״ץ בעתירת התנועה לאיכות השלטון, באמצעות עו"ד תומר נאור, למנות נשיא קבוע לבית המשפט העליון ולעסוק בשתי ההטרלות המרכזיות — מניעת בחירת נשיא לעליון ושני שופטים במקום שתי השופטות שפרשו באוקטובר, הנשיאה אסתר חיות וענת ברון. כבר עתה ניתן לשער ששני מועמדי השר להחליפן הם גברים, פרופ׳ רפי ביטון וד״ר אביעד בקשי. אפילו לא אשה אחת, לאחר ששתי נשים נגרעו מהרכב העליון. העותרים ביקשו למלא את החוק ולמנות נשיא קבוע לבית המשפט העליון.

2. למינוי נשיא דרוש רוב רגיל בוועדה, למינוי שופט חדש דרוש רוב מיוחס של שבעה מתוך תשעה ולכך יש ללוין בלוק חוסם: שלושה שמונעים מלהגיע לשבעה הנדרשים. כדי לסכל בחירת הנשיא גייסו לוין ובא כוחו, עו״ד ציון אמיר, פרשנות מופרכת לפיה גם בחירת נשיא מחייבת תמיכת שבעה חברי ועדה. הטיעון המרכזי הוא שהשר מעכב את בחירות הנשיא ושני השופטים בגלל שאיפתו להסכמה רחבה.

על השקר הזה כבר כתבנו, אבל ראוי לחזור עליו. כדי לחוקק הפיכה משטרית מספיק ללוין ולנושא כליו בוועדת חוקה, היו״ר שמחה רוטמן, רוב מינימלי: 64 ח"כים מספיקים להם להפיכה משטרית, לחיסול הדמוקרטיה. אבל לבחור נשיא לעליון? כאן לפתע יוצאת נפשו של לוין להסכמה רחבה, לאחדות ולאחוות אחים ואחיות בוועדה. את זה לא ניתן לספר בדיון כי יש גבול לכמה ניתן להכניס את החיים האמיתיים לאולם ג' של בית המשפט העליון.

לכן, כולם חופרים סביב סעיפי החוקים — בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט — שגם לגביהם מצוי לוין בגירעון פרשני ניכר. מאמציו להוכיח שהחוק מחייב רוב מיוחס לבחירת נשיא ייכשלו. בין אם באמצעות הסינרגיה בין סעיפי החוק ובין באמצעות ההיגיון הפשוט לפיו המועמד לנשיא זכה כבר בעת מינויו לעליון לתמיכת שבעה מחברי הוועדה. הנחת המוצא שהציג השופט עפר גרוסקופף בדיון היא שכל אחד מהשופטים המכהנים ראוי להיבחר כנשיא. לוין לא הציג מעולם תפיסה סדורה לגבי הכישורים הנדרשים לנשיא שניתן להבין מהם למה לא לבחור ביצחק עמית. אבל, כולם מבינים.

3. אם לוין ישתחרר או ישוחרר בעל כורחו מסירובו לכנס את הוועדה — בית המשפט איפשר ללוין ולמ"מ נשיא העליון עוזי פוגלמן לנסות לגבש פשרה עד 8 באוגוסט — סביר שרשימת המועמדים לנשיא תכלול שניים: עמית, ותיק השופטים, ויוסף אלרון מועמד ההפיכה והשר. בהצבעה שתתקיים, עמית ינצח 3:6. לכן, לוין מסכל את הבחירה ומתנה אותה ב״הסכמה רחבה". מותר להמר שאילו ללוין היו חמישה קולות בוועדה, הוא היה רומס ללא ניד עפעף את ארבעת המתנגדים ובוחר באלרון. אבל כשהוא במיעוט הוא מחפש הסכמה רחבה.

שיהיה ברור, הסכמה זה נהדר, אידיאל שראוי לשאוף אליו, אבל מה קורה אם לא מגיעים להסכמה? בשיטה דמוקרטית, כמו בוועדה, התשובה פשוטה: מצביעים, והרוב קובע. לוין מעדיף את האופציה השנייה של שיתוק: אין הסכמה, אין בחירה, אין נשיא. וכך מתנהל בית המשפט העליון כבר תשעה חודשים ללא נשיא. כי לוין ונתניהו לא רוצים את עמית. לא בגלל שיש להם נימוקים נגד כישוריו, אלא בגלל החשש שלא יפנים את הציפיות ממנו כשיגיעו, אם יגיעו, עת ועדת חקירה ממלכתית לטבח או הערעור במשפט הפלילי של נתניהו. לכן מונע לוין בחירת נשיא ולחילופין מנסה לסחור בה כדי לבחור שני אולטרה־שמרנים לעליון. וכל זה בכסות הדביקה של הסכמה רחבה שנדרשת בעתות חירום ומלחמה. אם זה לא היה עצוב, אפשר היה להתפוצץ (מצחוק או מזעם) ממצג הצביעות הדביק שהקוזק הנגזל פורש בבית המשפט.

גיוס המחדל והאסון שהוא מהאחראים לו כדי לכפות הסכמה עם מחרבי הדמוקרטיה המובהקים ביותר: נציגי סמוטריץ' ובן גביר בוועדה לבחירת שופטים. גם את פיסת המציאות הזו אסור כמובן לספר לשופטי בג״ץ והיא נותרה מבוישת מחוץ לאולם ביחד עם שקר של מתי רומסים את המיעוט ומתי כמהים להסכמה רחבה. מתי? לפי מה שמתאים ללוין.

4. בעוד שבחירת נשיא לא דורשת את הסכמת השר, בבחירת שופטים יש ללוין בלוק חוסם ביחד עם שני הכהניסטים. את מנגנון הרוב המיוחס קבע בחוק ח״כ גדעון סער, והוא עבד כל עוד שרי הימין השמרני — דניאל פרידמן, יעקב נאמן ובעיקר איילת שקד — השכילו להידבר ולמנות שמרנים לצד ליברלים. אכן, בכוחו של המנגנון החוסם לכפות הידברות, אבל גם לתקוע ולשתק את הוועדה. לוין מדבר על הידברות אבל תוקע את העליון ללא נשיא ושופטים כבר תשעה חודשים. הדיון בבג"ץ נועד להתיר את הפלונטר הזה ולברר את גבולות שיקול הדעת של השר, בכינוס הוועדה ובהימנעות מבחירה.

ההסכמה שעליה מדבר לוין היא עסקת חבילה שכוללת בחירת נשיא, נציב תלונות על השופטים ושני שופטים. ההסכמה, ובשמה העממי יותר "דיל", מתמרנת סביב הרביעייה הזו. אבל, נשאיר פוליטיקה מחוץ לאולם ונחזור לשאלות המשפטיות. החוק קובע שכאשר ראה השר שיש למנות (שופטים ונשיא) עליו, כלומר על הוועדה, למנות ו״במהירות הראויה״, כדברי עו"ד ענר הלמן, בא כוחה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שכהרגלה לאחרונה התייצבה לצד העותרים. השאלה היא האם סמכות השר, לאחר שזיהה את הצורך, היא טכנית — לכנס ולמנות — או שמדובר בסמכות ששיקול דעת בצדה. "שיקול דעת כמובן", השיב עו"ד אמיר. ומה בדיוק שוקל השר? שאלה ראשת ההרכב, השופטת יעל וילנר. "הסכמה רחבה", השיב אמיר. וכמה זמן אמור השר לשקול?, הקשתה וילנר. ״אין לוחות זמנים, אנחנו לא סוחרים ותגרנים בשוק״, השיב הפרקליט ומיהר להצמיד איום לא מרומז בעליל: ״אם תקבלו את העתירות לא תהיה הידברות, לא יהיה נשיא והוועדה תהיה משותקת״.

ואיום נוסף נשלף לאחר ההקדמה ש"הגיע הזמן להסיר את המסכות": רמז לשחיתות השופטים בדמות ניגוד עניינים מוסדי לפיו שופטי בג"ץ משרתים את האינטרס של חבריהם בוועדה לבחירת השופטים. הטיעון עצבן כהוגן את השופט שטיין. ״אין דבר כזה ניגוד עניינים מוסדי״, אמר, ״זו המצאה״. בעבר, עורכי דין שדיברו כך היו חוטפים בראש. העובדה שאמיר נחלץ אפילו ללא תגובה מלמדת שאיום על שופטים הפך לשגרה. לא רק בממשלה ובכנסת, אלא אף באולם העליון מול שופטי בג״ץ.

5. נשיא העליון הוא מסמלי השלטון, סמל הרשות השופטת, דוברה המרכזי והאחראי, יחד עם שר המשפטים, לתקינות הפעלתה. ההפיכה המשטרית כשלה, בינתיים, בהחלפת הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אחר כך כשלה בהשתלטות על הוועדה במבנה הנוכחי. בצר לו, משתמש לוין בסמכותו כדי לשתק אותה ולהותיר את הרשות השופטת ללא נשיא. הוא לא בוחל בשום אמצעי: בפרשנות מעוותת למספר חברי הוועדה שדרוש לבחירה; בדיל שכורך את הבחירה במינוי שופטים חדשים; בדרישה המתחסדת להסכמה רחבה בעתות מלחמה.

אף אחד מהטיעונים לא מחזיק מים. תירוצים שקופים, בדיוק כמו ששקופה הסיבה להמתת ה"סניוריטי", רק כדי למנוע את בחירת עמית. והכל כדי לשרת אינטרסים אישיים של נתניהו. וגרוע מזה: לשרת את מזימת העל של הכנעת הרשות השופטת כדי לפנות דרך לדיקטטורה. דמוקרטיה מיוסדת על שלוש רשויות שמקיימות ביניהן איזונים ובלמים. כעת אחת מהן, הרשות השופטת, מתפקדת ללא ראש. בטבע נצפו כבר תרנגולות שמתרוצצות לאחר שראשן נערף. בדמוקרטיות, קשה יהיה לרשות השופטת לשמר את עוצמתה ועצמאותה ללא ראש.