אם וודי אלן היה אישה: ניקול הולופסנר ממשיכה את דרכו הקולנועית

אף על פי שהיא עובדת בשוליים העצמאיים והקטנים של הוליווד, איכשהו קרה שכמעט כל סרטיה של ניקול הולופסנר הופצו מסחרית בישראל. היא עושה סרט קטן וקאמרי משלה בערך אחת לחמש שנים, ובין לבין מביימת לא מעט פרקים לסדרות טלוויזיה. האחרון מסרטיה שהגיע לבתי הקולנוע בארץ היה "דיברנו מספיק", עם ג'וליה לואי דרייפוס וג'יימס גנדולפיני (הסרט יצא אחרי מותו). בעשר השנים שחלפו מאז, הולופסנר ביימה סרט לנטפליקס ("ארץ ההרגלים היציבים") והייתה שותפה לתסריטים של "האם אי פעם תסלחי לי" ו"הדו־קרב האחרון". יש להניח שהעבודה על התסריט של "האם אי פעם תסלחי לי" — המספר על סופרת שזכתה לפרסום ומנסה לעשות קאמבק בדרכים עקלתוניות — היוותה השראה מסוימת על הסרט החדש שלה "שקרים קטנים", שעלה בסוף השבוע בארץ.

ההשוואה הברורה כשזה מגיע לסרטים של הולופסנר היא שמדובר במי שבמידה מסוימת ממשיכה את דרכו הקולנועית של וודי אלן, אבל מנקודת מבט נשית. העולמות הקולנועיים שלהם סמוכים: זוגות בורגניים ניו־יורקיים, אנשי מעמד הביניים, בעלי מקצועות חופשיים, אנשים שבעים אבל לא מרוצים. כשגיבורותיה של הולופסנר — קתרין קינר בתחילה, ג'וליה לואי דרייפוס באחרונה — הולכות ומדברות ברחובות ניו יורק, אפשר לדמיין את דיאן קיטון ומיה פארו עומדות ברמזור מולן, מחכות לחצות את הכביש ולחלוף על פניהן. הדמיון הזה אינו מקרי: אביה החורג של הולופסנר היה מפיק סרטיו של אלן (וזוכה האוסקר על "אנני הול"), והוא סידר לבתו את עבודותיה הראשונות בתעשיית הקולנוע כאסיסטנטית בסרטיו של אלן בשנות ה־80. אז היא מכירה היטב לא רק את הדמויות, אלא גם את האופן שבו הן יוצגו עד כה על המסך, את הסגנון ואת הטון.

מסרט לסרט, סרטיה של הולופסנר מקבלים גוון יותר ויותר נוירוטי, על דמויות שלא שמחות בחלקן. הסרט נקרא במקור "You Hurt My Feelings", שם שמדגיש את הקיום התינוקי והמפונק של הדמויות בגיל המעבר. במרכזו ארבע דמויות, שני זוגות הקשורים בקשרי נישואים זה עם זה. דרייפוס היא סופרת שזכתה להצלחה מינורית עם ספרה הראשון ולא מצליחה להוציא לאור את ספרה השני, בן זוגה הוא פסיכולוג, אחותה היא מעצבת פנים וגיסה הוא שחקן אוף־ברודוויי. ועד מהרה אנחנו מבינים שאף אחד מהם לא באמת טוב בעבודתו. זהו לא סיפורן של דמויות מצליחניות שלא יודעות להעריך מה יש להן, או של אלה שנאבקים כדי להגיע לפסגה, אלא של האנשים שלרוב לא עושים עליהם סרטים: הבינוניים. ואכן, במהלך הסרט כל אחת מהדמויות האלה תפוטר מעבודתה, או תאבד את לקוחותיה. רגעי ההצלחה שהם יחוו יהיו רגעיים ואקראיים, ובוודאי בלתי מספקים.

זו הנימה הצינית, המעט חומצית, שמאפיינת את כתיבתה רבת האבחנות של הולופסנר, שכותבת בחן ובהומור על נשים לא מרוצות. בדומה לנואה באומבך — שעוסק במילייה דומה, של אנשים יצירתיים ומתוסכלים — גם הולופסנר עוסקת בדרמות שאין בהן הרבה דרמות. הקונפליקטים קטנים ומינוריים. עיקר התסבוכת העלילתית ב"שקרים קטנים" נוצרת כשדמות אחת מגלה שדמות אחרת פרגנה לעבודתה, בשעה שהיא באמת חושבת עליה ההפך. אחד בפה ואחד בלב: איך מתמודדים עם מישהו שמפרגן ומחזק ומעודד ומחמיא ואז מתברר שהוא בכלל לא אוהב את מה שאת כותבת. ובמילים אחרות: איך מתמודדים עם ביקורת, ועם העובדה שאותה ביקורת לא מגיעה מתוך הקול הפנימי שבתוך ראשה של הסופרת, אלא מקול חיצוני, של אדם אמין וקרוב, שמחמאותיו לא מחזקות, אבל ביקורותיו הרסניות. ומכאן הולופסנר ודמויותיה נכנסות ללופ שכולו חוסר ביטחון: מה תפקידם של בני משפחותינו בחיינו. מי צודק, האמא הקשישה שלא מפרגנת לבתה הסופרת, או האם הצעירה שרק מחזקת ומחמיאה לבנה המחזאי, עוד לפני שקראה מילה ממה שכתב. זו הסיטואציה הקטנה, הפרטית, האינטימית והמשפחתית שבבסיס הסרט, לכאורה אנקדוטה פרטית, אבל בידיה השנונות של הולופסנר זו קומדיה קטנה ששואלת מה מקומה של האמת בחיי זוגיות ומשפחה, הנחמה שבאשליה של השקרים הלבנים ותחושת הצרבת מהאמת כשהיא נחשפת. וזו כנראה הסיבה שגם בישראל אוהבים את סרטיה של הולופסנר בדיוק כמו בניו יורק.