איך אנחנו חיים עם זה
על הקצה
מה קורה לנו כשאין אופק והחרדה נמשכת ונמשכת? אילו בני אדם אנחנו נהיים, ואיך שומרים בכל זאת על הנפש? מתאמצים להתעלם או להדחיק, בורחים לספורט, לאהבה, לילד, לאוקראינה, או פשוט לומדים להתפצל. העיקר לשמר חיים, איכשהו
כולנו החתול של שרדינגר, חיים ומתים בו־זמנית
אחת מאיתנו בוכה. אין לי זמן לזה. אין לי זמן אליה. אני חייבת לגמור לארוז כדי להספיק לטיסה שהצלחנו להזמין במחיר מופקע רק כדי שנוכל לעוף מפה, אחרי שהקודמת בוטלה. אחרי שאני מסיימת לכתוב את המיילים האחרונים וזוכרת לוודא שלחתול יש מספיק מים, אני שומעת אותה שואלת: "אבל מה יקרה אם תהיה אזעקה כשאנחנו לא כאן?". אני מזכירה לה שממילא אין לנו ממ"ד ושאנחנו יוצאים לחדר המדרגות והחתול תמיד מתחבא מתחת למיטה, וסביר שזה מה שיעשה בהיעדרנו. היא לא מוותרת: "ואם ייפול טיל על הבית?". אז החתול ימות, או יחיה, אני עונה. זה החתול של שרדינגר. אלו חיים של שרדינגר. אנחנו כלואים כולנו בקופסה עם רעל שעשוי להשתחרר כל רגע ולהרוג אותנו, אבל כל עוד אנחנו לא מתבוננים בעצמנו מבחוץ אנחנו גם וגם. חיים ומתים. בו־זמנית.
ככה אנחנו עכשיו.
אחת מאיתנו רחוקה מלהיות מסופקת. היא חרדה. לחתול, למשפחה, לעתיד. אין לי זמן אליה ואין לי זמן לזה. אני חייבת לוודא שהספר יורד לדפוס ביום שני. שהשליח יודע להשאיר את החבילות ליד הדלת. שביטלתי את התור לרופא. שקניתי לילד את ספרי הלימוד החדשים. "ומה אם תפרוץ מלחמה?", היא שואלת. אנחנו כבר במלחמה, אני עונה.
ככה אנחנו עכשיו. שתיים בתוך הגוף האחד הזה. הגוף שלי.
אחת מאיתנו אוכלת. היא לא מתחשבת בעובדה שזה גם הגוף שלי, ושאני רוצה להיות רזה בשביל ההשקה של הספר. "איזו השקה בראש שלך? כולנו נשב במקלטים. נראה לך מתאים לחגוג עכשיו? למי אכפת מהספר שלך כשיש חטופים, ומפונים, וחיילים שמתים?". אבל לי אכפת. אני מסרבת לתת לכל המאמץ והזמן שהשקעתי לרדת לטמיון. אני מנסה להסביר לה, אבל היא צוחקת עליי: "אנחנו כבר בטמיון, לא שמת לב?".
היא הופיעה בפעם הראשונה בקורונה. אבל אז היינו הפוכות.
אחת מאיתנו נהנתה מכל רגע. נישקה את בעלי בכל בוקר כשיצא לעבודה הנדרשת שלו והלכה להאכיל את השאור וללוש בצק ולנקות את הבית ולעשות יצירה עם הילד ולשבת לידו בזום ולהכין צהריים ולהעמיד סיר לערב ולפתוח חלונות שייכנס קצת אוויר ולהזמין גלידה בוולט שנוכל להתפנק. אני שתיתי יין אדום כאילו שהוא מיץ פטל ובהיתי בזרה הזו שחטפה את הגוף שלי והתנהלה בעולם שלי כמו עקרת בית מהפיפטיז בשעה שהחיים שבניתי לי, לנו, קורסים סביבי. כל הספרים הדיסטופיים שקראתי, כל הסרטים והסדרות הפוסט־אפוקליפטיים שראיתי, לא הכינו אותי לקטסטרופה הגלובלית המוזרה הזו, לעתיד המשונה שבו מצאתי את עצמי. אבל היא? היא פרחה.
כשהעולם נפתח והיה אפשר לראות שוב אופק, דחפתי אותה לפריזר. שתשב שם, ליד בקבוק הוודקה המלא למחצה. היו לי דברים לעשות וחיים לבנות מחדש. אבל המשכתי להאכיל את השאור בשבילה. ולאפות לחם. בחודשים הראשונים אחרי 7.10 היינו יחד, מכורבלות. ישנו יחד ואכלנו יחד ובכינו יחד. אבל לאט לאט היא הלכה והתרחקה ממני. לי היו דברים לעשות ולא היה לי זמן לזה. היא רק ביקשה כל הזמן שאקנה שימורים. ובקבוקי מים. וערכת עזרה ראשונה. וסוללות לפנס. בגנרטור שמתי לה גבול. אני לא מרשה לה לדבר עם הילד. היא מלחיצה אותו. אני יודעת שהיא מסתודדת עם בעלי מאחורי הגב שלי. אני שומעת אותם מדברים על אזרחות זרה. ואיך מוציאים מכאן כסף לפני שיהיה מאוחר מדי. היא חושבת שכבר מאוחר מדי.
אבל רק ככה אנחנו יכולות להתקיים עכשיו. בפיצול מוחלט. אני עושה את מה שחייב להיעשות. את הדברים השגורים והרגילים. מוציאה לפועל. אני חיה כאן ועכשיו. היא חיה ב־1939. או ב־2029. בזמן אחר. במקום אחר. אחרי הסוף ולפני ההתחלה.
כשאנחנו יוצאים מהבית, גוררים מאחורינו את המזוודה, אני חושבת על החתול, על מה יקרה אם ייפול טיל על הבית. על הבניין מולנו יש שלט מוכתם בפרש עטלפים שתשעה וחצי חודשים נתנו בו את אותותיהם. "ביחד ננצח". היא לוקחת ממני את המזוודה ונכנסת למונית, לחכות לי.
נועה מנהיים, עורכת, חוקרת תרבות ומסאית
תחשבי שאת באוקראינה
כדי לא להתחרפן כליל, יש לי משחק דמיוני. אני קוראת לו: "תחשבי שאת באוקראינה עכשיו". תחשבי שאת באוקראינה עכשיו, ואת יודעת שהמצב אבוד. מה היית עושה? נו? ומה תגידי לעצמך, "לפחות לא יורים עלינו טילים היום"? תלכי לקנות לחם ותפוחי אדמה ותגידי תודה שיש מים בברז וחשמל למקרר. ישנה תת־גרסה שבה אני שולחת את עצמי לאוקראינה של הסבים והסבתות שלי, בתחילת המאה ה־20. ואז אני אומרת לעצמי: "לפחות כרגע לא צפוי פוגרום, שווה לנקות את החרסינות במקלחת".
(בסתר לבי, היטב ידוע לי כי אני במקום גרוע בדיוק באותה מידה כמו אוקראינה. אם לא יותר).
ויש עוד פיתוח של המשחק הזה. הוא נקרא "תחשבי שאת ברוסיה". למשל, אני אומרת לעצמי, תחשבי שאת ברוסיה, ושם זה יכול להיגמר במאסר או במוות. כאן את לפחות יכולה ללכת להפגנה נגד המלחמה. את יכולה לעמוד בצד אם לא בא לך לחטוף מכות. את יכולה גם לא ללכת. את יכולה ללכת להפגנות, ואת לא הולכת. את לא יוצאת מהבית. מה יהיה כשיהיה פה באמת כמו ברוסיה, תלכי? אז תלכי? לאן? לגור במקום אחר? אה, כמו ישראל נגיד?
(רוב הזמן אני לא משחקת את גרסת רוסיה, היא טובה בעיקר כדי לרדת על עצמי על זה שאני לא מתקוממת נגד עוולות ולא נאבקת למען הצדק ואני פשוט חדלת אישים).
בילוי יקר ללב, פעם בשבוע אם יוצא, הוא לשבת עם חבר שלי רני בגינה הציבורית השכונתית ולהביט בשקיעה היורדת על האיקליפטוסים הענקיים ושלל חבצלות המים בבריכת הדגים. ובחיי, הכי לא האמנתי למראה עיניי, כאשר ערב אחד התיישבה שם על הדשא הירוק לידינו משפחה — בני זוג מדליקים, מקועקעים, הפעוט הנמרץ שלהם, ועוד בחורה. לבושם היה נאה ומחוסר מאמץ והם חלקו ביניהם בקבוק יין, שתו מכוסות זכוכית שהביאו איתם. הקשבתי להם מדברים בשפתם, לא יכולתי להבחין אם אוקראינית או רוסית, אבל הנחתי שכאלה מגניבים חייבים להיות מקייב, וחשבתי: לו רק היו יודעים שגם אני כמותם, אוקראינית בתל אביב.
נילי לנדסמן, סופרת
ההכרח האמהי מדמיין עתיד טוב, הכורח הספרותי רואה את הדיסטופיה
הבן שלי מאוד מתעניין בעתיד. הוא בן 3 וכבר עסוק במה יקרה הלאה. "מה נעשה עכשיו?", הוא שואל מיד כשמסיימים משחק. אבל יותר מכל מעניין אותו מה יקרה בעתיד הרחוק יותר. "מה אעשה כשאהיה בן 18?", למשל. אני לא מספרת לו על כל האפשרויות. אני מקפידה לומר: "מה שתרצה. תטייל אם תרצה לטייל, או שתלך ללמוד את מה שמעניין אותך. כשתהיה בן 18 תהיה גדול ותוכל להגשים את כל החלומות שלך". כששמע שסבא שלו בן 71, שאל באיזו כיתה הוא יהיה כשיהיה בן 71. בהיגיון שלו, החיים הם בית ספר בלתי נגמר שבו עוברים מכיתה לכיתה לכיתה. הסברתי לו שיש רק 12 כיתות, ואחר כך כבר לא הולכים לבית הספר, שאפשר ללכת לאוניברסיטה או לעבודה, ואז שאלתי אותו מה ירצה להיות כשיהיה גדול. אבל הוא לא היה מרוצה בכלל מההסבר הזה, ואמר שהוא לא רוצה לעשות כלום כשיהיה גדול ולא להיות כלום כשיהיה גדול. פשוט כלום. ובכל זאת מבחינתו העתיד כבר נמצא שם, ומתישהו הוא יגיע אליו, העתיד נמצא במרחק של זמן שהוא עדיין לא למד לאמוד, אבל הוא שם בוודאות.
כך שהבן שלי מנכיח את העתיד שוב ושוב, תובע ממני להסתכל קדימה, אל העתיד הקרוב מאוד שבו אני מציעה את המשחק הבא, וגם אל העולם של אחרי, של עוד עשור או אפילו חמישה, אל מה שיבוא אחרי האסון שקרה, אחרי האסון המתמשך, אחרי הנפילה הזו, שמתרחשת ברגעים אלה ממש, נפילה בלי תחתית. כאמא, האפשרות לדמיין עתיד טוב יותר היא האופציה היחידה שעל הפרק, היא הכרח. כסופרת, היכולת לבדות דמות, סיפור, עולם, היא הבסיס, בלעדיה אלה רק מילים. בדמיון האמהי שלי אני מוכרחה לבקש טוב, לדמיין עתיד טוב עבור הבנים שלי. עתיד שבו הם לא ירוצו למקלט, עתיד שבו הם לא יידעו על המלחמה כי לא תהיה עוד מלחמה, עתיד שבו יחיו במדינה שמיטיבה עם תושביה ואזרחיה, שמעניקה שוויון הזדמנויות לכולם. ובעתיד הזה שיבוא הם יוכלו לעשות מה שירצו, לטייל בעולם וללמוד. הם יהיו ילדים שיצמחו להיות אנשים שמחים ומאושרים.
אלא שהבדיון הספרותי מכוון אותי למקומות אחרים לגמרי. במפגש שבין המלחמה, הקפיטליזם הניאו־ליברלי, הפונדמנטליזם והלאומנות כולם יוצאים נפסדים. טוב, אולי לא כולם, בעלי ההון מרוויחים כך או כך. אבל אני רואה רק עובדים ועבדים, כפיפים וכפופים, אני רואה הרוגים ועוד הרוגים, ויש בהם ילדים. אני רואה תעודות מעבר בין אזורים, דם ונשק. זו דיסטופיה על מלא. ואני בכלל לא רוצה לכתוב דיסטופיות. הבארטלבי היושב בחדרו ו"מעדיף שלא" כבר לא ייכתב, וגם אם ייכתב כבר לא ייקרא, כי לא יהיה זמן לקרוא ולא בטוח שתהיה השהות לכתוב, ובכל מקום אני רואה מלחמה.
ככה יוצא שהבדיון הספרותי מאיים על הדמיון האמהי שלי. אני מנסה להקים ביניהם חיץ, גדר, חומה, לא לאפשר להם להתקרב זה אל זה, אבל אני לא מצליחה, הם כבר בפנים, בתחילה רק חילופי דברים ואחר כך כבר מהלומות. ואני בחוץ, אבל לא לגמרי בחוץ, אני על הגדר. נשענת, שומעת את הטיעונים, הגדר דוקרת לי בצלעות, ואני לא מצליחה לדבר. אני מנסה, אבל הקול לא יוצא. ברגע האחרון עולה משהו, תחילה מין צעקה, שאגה אפילו, והם נבהלים ומיד מפסיקים לריב. הם מסתכלים עליי בעיניים הגדולות שלהם, מחכים לשמוע את הדברים. אחרי כמה רגעים של שתיקה אני מתעשתת, ואז, בקול שקול הרבה יותר, אני מבקשת: בבקשה תנסו לשחק יחד, זה לא של אף אחד מהבית, זה של כולם.
תהילה חכימי, סופרת
האופק ארוז במזוודה לחופשה שכבר לא תקרה
אופק? איזה אופק? מולי רק אכזבות, תסכולים, דאגות, חרדות — וריחן החמוץ של תוכניות שתוכננו מזמן ולא יצאו לפועל. סידרנו החלפת דירות עם משפחה בניו יורק לכל אוגוסט, ארזנו מזוודות גדולות עם בגדים לקיץ ניו־יורקי חם, לח וגשום, הצלחנו להזמין כרטיסים להקלטת התוכנית של סטיבן קולבר, תיאמנו ביקורים אצל בני משפחה שם, תכננו לשלב חופשה ועבודה. ואז, כמה שעות לפני הטיסה של יונייטד, הגיעה ההודעה הלקונית, הרשמית והמרתיחה שהטיסה בוטלה. כמו בלון מלא אוויר התפנצ'רנו בבת אחת, כולל הסאונד הצפצפני המעצבן של האוויר היוצא. במשך כמה ימים עוד חשבנו שזה הפיך, שנוכל למצוא טיסה חלופית, אפילו עם קונקשן, בתוספת לילה באירופה, משהו. אבל כלום. לפחות לא בתקציב שלנו. אבל אנחנו עדיין מתייחסים להכל כאל דחייה, מוכנים להקפצה לנתב"ג בכל רגע. המזוודות עוד עומדות בסלון, לא פרקנו את תיק כלי הרחצה, אני לובש חולצות מתחתית הארון, אלה עם הבד המגרד, כי החולצות שאני אוהב ארוזות, עיתון לא קראתי כבר שבוע כי עוד לא ביטלתי את הקפאת המנוי. אנחנו מסרבים להפנים שהנסיעה הזאת כבר לא תקרה.
בישראל, לטובה ולרעה, תלונות כאלה אמורות להיאמר בשקט ובפורום פרטי. אלוהים יודע שיש סביבנו עכשיו צרות גדולות מאלה. זה מנחם ומרגיע. שאלה יהיו הבעיות שלנו. אבל זה גם חונק. כי אלה באמת היו הבעיות שלנו. ב־2021, כשאל על החליטה יום אחד להפסיק לטוס לדובאי, אנחנו היינו בדובאי, תקועים בלי טיסה הביתה. ב־7 באוקטובר, כשהטיסות לישראל בוטלו (גם של אל על), אנחנו היינו בפראג, לחוצים בהיסטריה לחזור לבת שלנו שנשארה בבית תחת מתקפת טילים. את הנסיעה ללונדון בנובמבר כמובן ביטלנו. אז כן, ודאי שיש צרות גדולות יותר מתוכניות שבוטלו. אבל רציתי לראות את האופק מגובה 30,000 רגל מעל האוקיינוס האטלנטי, מעל העננים, ואת גורדי השחקים של מנהטן, ובמקום זה אני רואה את השמים שמעל הקריה מחכים לטילים איראניים ואת הבניין שמולי, מצפה לספוג את אלה שיחמיצו את המטרה. אלה הרגעים שבהם אני חוזר למנטרות שאני באמת ובתמים מאמין בהן: העיקר הבריאות; הכל לטובה; כל עכבה לטובה. ובכל זאת, בעת שאני כותב את הטקסט הזה בתל אביב, אני עדיין מביט במזוודה הארוזה והסגורה שלי ומרגיש חנוק וחרד.
יאיר רוה, מבקר קולנוע
איזה זמן מוזר לאהבה
בלילה אחרי שהיא אמרה לי שהיא מאוהבת בי ישנתי הכי טוב שישנתי מתחילת המלחמה. ואז קמתי בבוקר וראיתי שהעולם שקע לחרדת אימים כי התנקשו בהנייה. כולם בבעתה, ואני על ענן. איזה זמן מוזר לאהבה.
אנחנו בתוך בועה משלנו, מנסות להגן עליה בגופינו ממש, ובמילים, ואולי בעיקר בשתיקות. בהתכתבויות שבין המפגשים היא שואלת אותי לפעמים, כבדרך אגב, בסוגריים: (את יודעת שהמדינה קורסת סביבנו כרגע?). אני עונה: (יודעת. מכחישה. לא אכפת לי).
אולי בעצם לא מכחישה. להפך. אם סוף העולם מתקרב, ממילא אין מה לעשות חוץ מלהתאהב. אין מקום למעצורים, צריך לבלוע את שארית החיים. כמו בשיר ההוא מהסרט ההוא, If you get caught between Beirut and Tehran city, the best that you can do is...
היא מהרהרת בינה לבין עצמה ואז כותבת: אני לא בטוחה כמה התקופה הזאת, ה"מצב", משחקים תפקיד בזה שהסיפור שלנו קורה. אולי למעט הצורך הגובר בבועה, והעובדה שאנחנו על טורבו. מרגישה שעברנו להילוך מהיר. בכל זאת, מלחמה, אין לנו זמן מיותר.
ואני חושבת: בכל זאת, מלחמה. לא תמיד מצליחות לשמור על הבועה. מדי פעם עקיצה קטנה באחורי הראש: ואם תהיה עכשיו אזעקה? נטוס מהמיטה ונרד למקלט? (אנחנו לא זזות מכאן. ננעלות מהעולם). מדי פעם תהייה אחת צובעת הכל: יש בכלל מקום לאושר? מותר? מדי פעם חולף צל: אולי אלה הנסיבות היחידות האפשריות לאהבה שייתכן שאין לה עתיד — במדינה ובתקופה בלי עתיד.
ובזמן שכולם בהמתנה, על הקצה, אין לי מה לומר לה חוץ מ"בואי". והיא באה. עד הקצה.
ת'
בתוך האימה, פתאום חיוך של בני התינוק. ופתאום אור
ב־7 באוקטובר כבר ידעתי שאני עומד להיות אבא. כחצי שנה לאחר מכן בני נולד. הנפש שהתכווצה לנוכח תהומות הצער, הכאב והפחד על החיים (והמוות) כאן התרחבה לפתע אל מרחבים חדשים של אושר ושמחה טהורה. מאז תנועת האקורדיון הזו נמשכת: רגע אחד אני קורא חדשות מצמררות והלב מתרסק, ורגע לאחר מכן אני שומע את בני מצחקק והלב קופץ. ונדמה שהתנועה הזו תימשך לעד.
קצת לפני שבני נולד ישבתי לפגישת היכרות מקצועית עם מישהו. בתחילת הפגישה הוא התנצל ואמר שהוא חייב להשאיר את הטלפון "על רועש" כיוון שבנו נמצא בעזה. אמרתי לו שגם אני צריך לעשות זאת, כי אשתי בחודש התשיעי. "אתה תראה", הוא אמר, "רגע אחד הוא נולד, רגע אחרי הוא בחאן יונס". כך, עוד לפני שנהפכתי לאבא, עוד לפני שידעתי איך בני נראה, עוד לפני שפגשתי את חיוכו הראשון, כבר דמיינתי אותו צועד במדים כשסכנה נשקפת לחייו.
הורות היא בבסיסה מעשה אהבה אופטימי. פתאום המושג "הדורות הבאים" נהפך למוחשי, קונקרטי, ואתה רוצה יותר מתמיד שיהיה פה טוב. ופתאום אתה גם רוצה יותר מתמיד לחיות חיים ארוכים וללוות את ילדיך ככל שתוכל. ומנגד — המציאות. עומדת על שלה ומתעקשת להגחיך את האופטימיות הזו. אני מחזיק את בני ורוקד איתו בסלון, אבל בלב אני ממתין לתגובה של איראן וחזבאללה, תוהה אם עליי לרוץ לקנות מנורת חירום ומים מינרליים ונזכר בליל המתקפה האיראנית באפריל. רגע לפני שהוא נולד רצנו למקלט השכונתי ובשמים מעלינו ראינו עשרות יירוטים. רגע לפני שהוא נולד הוא כבר שמע את האזעקה ושחה במתח. אני מנסה לא לחשוב על זה, ושוקע בלהרדים אותו. אני שר לו את "שיר ההד", משירי האהבה הגדולים שנכתבו לארץ הזו, בזמן שהממשלה והעומד בראשה פועלים להחריב כל חלקה טובה שנותרה כאן, בזמן שיש — זה עדיין משפט בלתי נתפס — תינוק בשבי חמאס. הוא בן שלושה חודשים, ואני עדיין לא לגמרי יודע איך מצליחים להחזיק הורות אל מול המציאות.
ההורות מגבירה את האימה, את התסכול ואת החרדות, ומשנה את סדרי העדיפויות. כששואלים אותי אם אני חושב לעזוב את הארץ אני עדיין עונה אוטומטית שלא, מה פתאום, אבל הגוף כבר מגיב אחרת לשאלה. הפוליגרף הפנימי מתריע שה"לא" אינו מדויק. ואז, כשאני שקוע בחוסר האונים החשוך לנוכח המציאות החשוכה, פתאום קול עדין וקטן נשמע, ואני רואה את בני מחייך, ושוב נדלק האור בעולם. יש עוד תום, יש אהבה, יש עוד תקווה, מוכרחה להיות.
שקד גרין, עיתונאי
עם האצבע על כיסא המפלט
בשעת לילה מאוחרת פורסם באחת מקבוצות הווטסאפ שלי סקר. הוא לא כלל שאלה, רק תשובות: תאילנד, יוון, פורטוגל, איטליה, אנגליה, אוסטרליה, ארצות הברית, קנדה וכאופציה אחרונה — "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". בניגוד ליורו, אנגליה הפעם כן ניצחה.
לא היה צריך לשאול את השאלה, כי כולם ידעו במה מדובר. וזו לא היתה אחת מאינספור הקבוצות שבהן אני חבר יחד עם זרים גמורים, זו היתה קבוצה עם האנשים הכי קרובים אליי. וכולנו ידענו שזו לא רק בדיחה מיואשת לשעת לילה מאוחרת.
בעולם שבו גדלתי, ירידה מהארץ נחשבת כניעה. אני נצר לפליטים מאירופה שנהפכו לחלוצי עמק יזרעאל ועמק חפר ולבוני הגגות של שכונת נווה צדק. שני סבים חקלאים, אבא חקלאי. נטועים באדמת ארץ ישראל. הגירה אינה אפשרות שקיימת במערכת ההפעלה שלנו, עצם המחשבה עליה היא חילול קודש, רק לדבר עליה זה לנעוץ סכין בלב האומה.
והנה, הלא ייאמן קורה. כי במציאות הנוכחית, מה שפעם נתפס כתרחיש בדיוני לגמרי מתחיל לסגור עליי מכל הכיוונים: זוג חברים שכבר חי באירלנד, זוג אחר בלונדון, חבר שסיים תואר שני בשיקגו ובמקום לחזור המשיך לקליפורניה, אקסית של חבר שעברה לברלין, ואחד, קצין לוחם במילואים, שמחפש עבודה במנהטן. כל אחד מהם טס מסיבותיו האישיות, אבל כולם עשו את זה בשנה וחצי האחרונות.
חלק יגידו שזה בגלל הדמוגרפיה, אחרים ידברו על השחיתות, על השנאה או על אותו מיעוט קיצוני שדוחף לתהום את כל המפעל הציוני. המחשבות האלה, שבדרך כלל צצות אצלי בראש כשאני מנסה לישון, גורמות לי לתהות אם המעשה הנכון הוא לעוף מפה קיבינימט ולהבטיח עתיד טוב יותר למי שחשוב לי. אבל כמעט כל מי שחשוב לי נמצא כאן, ואולי הדבר הנכון הוא להילחם, כי יש עוד סיכוי, כי עוד לא הגענו לקו האדום. עוד קצת מאמץ ונצא מזה, נכון? עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
בשבועות האחרונים היו כמה נקודות שבירה. פתאום התחושה היא שהדרך לא רק ארוכה, אלא גם מובילה למבוי סתום. לא בגלל איראן, חמאס או חזבאללה; זה לא הם, זה אנחנו. מלחמות היהודים חזרו כאילו לא קרה פה כלום בשנה האחרונה. המחלה האוטואימונית שוב תוקפת את עם ישראל, והפעם המערכת החיסונית מוחלשת מאי פעם.
אני לא רוצה לאנגליה. מבחינתי הדרכון האירופי הפריבילגי שלי הוא כמו אותה כמוסת ציאניד מפורסמת שמרגלים מחזיקים למקרה שייפלו בשבי — אני לא רוצה להשתמש בו, אבל טוב שהוא עליי. באופן אירוני משהו, דווקא המחשבה שאני תמיד יכול למשוך בידית של כיסא המפלט מאפשרת לי להישאר כאן, ולהמשיך להיאבק. אולי זו הונאה עצמית, כי הרי אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה "מאוחר מדי", אבל בינתיים ההונאה הזו עובדת עד להודעה חדשה.
יובל שדה, עיתונאי
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
לראות תחרויות 14 שעות ביום, רק לא לחשוב
תמיד מצחיק אותי כשאנשים קוראים לספורט "אסקפיזם". לא באמת אהבתם ספורט אף פעם, אה? זו לא בריחה מסבל, זו התמסרות לסבל. זה אוקיינוס של תסכול (הוא מתעורר בכל החטאה, תיקול גרוע, גול של היריב וכמובן הפסד) מנוקד באיים קטנים של אושר. אבל אנחנו בכל זאת שם. זה תמיד נראה לי כמו הדרך שלנו להרגיש. בעולם של לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון, אהדה לקבוצה וצפייה בספורט לוקחות את חוגת הרגש ומסובבות אותה עד הקצה.
אבל זה היה נכון עד 7 באוקטובר. מאז אני לא רוצה להרגיש יותר, אני רוצה להרגיש פחות. בסופו של אותו יום מקולל, אחרי שעות על שעות מול החדשות, התיישבתי לראות משחק של ליברפול, הקבוצה שאני אוהד, אבל הרגשות לא התעוררו כמו קודם. הם התאווררו. ההפסד, ההחמצות, השמחה בשער, הגול שחטפנו בדקה האחרונה, כל אלה עוררו רגשות מינוריים, שפויים פי כמה בהשוואה לתחושות הזוועה שליוו את כל היום. מאז זה מה שספורט עושה לי: ממסך את כל מה שקורה מסביב. אילו הייתי צריך לייצר למלחמה הזאת את הסטיקר שלי, אולי הוא היה "משחקים ומדחיקים". אני מתיישב מול הטלוויזיה ושוקע. לא צריך לחשוב על נרצחים, על אזעקות, על מה יהיה. בעיקר לא על מה יהיה. לא תמיד זה קל — האזעקות מופיעות על המסך, יש משחקים שמוקדשים לנרצחים — אבל רוב הזמן אפשר פשוט להרגיש רק רגשות כאלה של ספורט.
ובשבועיים האחרונים זה קורה על טורבו, בשילוב שבין האולימפיאדה להמתנה לארמגדון. תמיד אהבתי את המשחקים האולימפיים, תקופה קצרה שהיא רכבת הרים של רגשות, פארק שעשועים ענק של ענפים ושיאים ואכזבות ושמחה ודמעות והישגים כמעט לא אנושיים ופסילות קטנות ומעצבנות. והפעם הלכתי עם זה עד הקצה, פתוח להרגיש כל דבר רק כדי לא להרגיש דבר אחד: פחד. שירוצו, שיקפצו, שיכו, שיפסידו, שינצחו, שיצעקו, שיבכו, רק שלא אחשוב על זה שבכל שנייה עשויה להישמע אזעקה שתשלח אותי ואת המשפחה שלי לחדר הממוגן לאלוהים יודע כמה זמן. ואם באולימפיאדות קודמות פשוט הייתי מתיישב בערב מול הטלוויזיה וצופה במה שיש, הפעם אני בתחושת FOMO תמידית, כל הזמן אני מפסיד משהו, ואני חייב לראות הכל.
בסוף השבוע שעבר, למשל, התיישבתי מול הטלוויזיה ב־10 בבוקר ולא קמתי מהספה עד 12 בלילה, יומיים רצוף. ג'ודו, שחייה, התעמלות ואתלטיקה זה המובן מאליו, אבל הייתי מרותק גם למרוצי האופניים, לשיט, לכדורעף, לפינג פונג, ל־BMX, לכדוריד — ואני בכלל לא סובל כדוריד! — לחץ וקשת. לעזאזל, פיתחתי דעות על סוסים קופצים. אפילו בעבודה — אל תספרו לבוסים שלי — אחד המחשבים שלי פתוח על איזושהי תחרות. ספורט ישר לווריד, ובכלל לא משנה איזה ספורט, העיקר להעסיק את המוח במשהו שאינו "המצב". שלא לדבר על האושר בניצחון ישראלי; יחסית לאדם שמתעב לאומנות, אני צורח באטרף עם כל הפסד, בוכה מכל הישג, משתמש בהם כדי לדמיין שאנחנו עדיין מדינה מתפקדת, ולא כזאת על סף מלחמת השמדה בחמש חזיתות (כן? אני כבר מתבלבל בספירה). וביום ראשון כל זה נגמר. אני מפחד לחשוב מה יעבור עליי אז.
אריאל גרייזס, יועץ לענייני סביבה
אין בית, רק גוף. נשאר לשמור עליו
מאחר שאיני בעלת הון או נכסים, מאחר שלא הולדתי ילדים ואולי לעולם לא אוליד, נדמה לי תמיד שהאחיזה שלי בעולם אקראית, ארעית יותר מזו של מי ממכריי שחייו יימשכו בעתיד בדרך זו או אחרת, אפילו לאחר שימות, בדמות צאצאים או רכוש. לפעמים אני חושבת שההיבט המסוים הזה שנוגע להיעדרו של קיום מובטח בעתיד הוא מה שמבדיל ביני לבין כמה מהחברים או קרובי המשפחה שלי או אחרים שחיי נקשרו בחייהם.
בקיץ הזה, בשל תחושה הולכת וגוברת שהעתיד מצוי, אפילו יותר מתמיד, "one shore beyond desire", במילותיו של המשורר הארט קריין, כלומר, מחוץ להישג ידי באופן מוחלט; וכדי שלא להיכנע לייאוש או לקנאה או לזעם שאני מרגישה, לפעמים, כתוצאה מכך, ולא לכאב ולא לפחד ולא לתחושה שהכל רע או אבוד או נטול משמעות, ואולי לא פחות מכך כדי לנסות לשמור על חוש ההומור שלי — אני מזכירה לעצמי שככלות כל הקיצים עומד לרשותי הגוף. ביומנים של ג'רארד מנלי הופקינס אני קוראת: "דבר אחד בטוח בדבר מקום מותכם: אתם נמצאים בו כעת, יושבים בתוך הגופות שלכם; אל תחפשו אי־שם: באשר אתם, שם תמותו". אבל בינתיים הגוף הוא הבית שבו אני חיה. ובקיץ הזה במיוחד אני הופכת לבעלת בית קנאית, בוחרת למתוח את גבולות השליטה שלי בבית הזה, כופה עליו רוטינות של עונג ושל עינוי.
במילים אחרות, מאז שפרצה המלחמה התמכרתי לספורט. זה חודשים רבים שהתוכניות שלי לטווח הקצר והבינוני־ארוך מתמצות בשיפור הפרפורמנס האתלטי. אני כופה על עצמי שגרת אימונים מאומצת, מגלה שהגוף הוא מכשיר יעיל וגמיש שנכון להיעתר לי, והשאפתנות שלי גדלה מדי שבוע. רק מעט דברים מספקים אותי יותר מלראות שקצב הריצה שלי לדקה צנח, שהמשקלים שאני יכולה להרים בחדר הכושר עולים בהתמדה ושהטכניקה שבה אני מתאגרפת משתפרת. אני מסיימת אימון נוטפת זיעה ונטולת נשימה, לפעמים על ספה של התמוטטות גופנית, ואני מאושרת.
פעילות גופנית תמיד עוררה בי שעמום וסלידה, ופרקטיקות של שיפור עצמי נראו לי כהתגלמות של חולשה. אבל בחודשים האחרונים גיליתי שאני זקוקה למערכת יחסים אינטנסיבית עם הגוף, ושאני משתייכת למי שעושים ספורט לא מכוח הסופר־אגו — צריך פעילות גופנית, זה בריא ומחטב — אלא דווקא מתוך האיד. המאמץ הגופני המרוכז שלי, האופן שבו אני מותחת את גבולות הגוף פעם אחר פעם, הדרכים החדשות שבהן אני נדרשת לזוז, להזיע, לשאוף ולנשוף, להפעיל את השרירים, לדחוף את הסיבולת אל מעבר לקצה — כל אלה מגלמים את חלק הנפש שלי שרודף אחר הנאה מקסימלית וסיפוק מיידי, בלי להתחשב בתוצאות. בשעות האימון שלי קיים רק הרגע הנוכחי. מאחר שהאחיזה שלי בעולם ארעית ושהאירועים בהווה פוגמים ביכולת שלי לדמיין עתיד שבו זה משתנה, אני לובשת מדי יום את בגדי האימון, נועלת את נעלי הריצה, ויוצאת החוצה. אני שוכחת הכל חוץ מאת דפיקות הלב המואצות ומתח השריר וצליל הנשימה, ומתאמנת להיאחז בכל הכוח.
מעין איתן, סופרת
