אמיר חרש. "חלק גדול מהכוח של כתבנות ושל הספר הוא השיקוף: להראות לאנשים את מציאות חייהם" | צילום: אביגיל עוזי
"רציתי שהילדים המפונים ירגישו שקרה להם משהו מיוחד"
מיד אחרי טבח 7 באוקטובר יצא הסופר, החוקר והכתבן אמיר חרש למלונות המפונים והעלה על הכתב את מה שסיפרו לו הילדים שם. מתוך הטקסטים הכנים והמטלטלים הללו יצר ספר נוער בלשי, שלא חוסך מתחושות האובדן והפחד. "אם נתעלם מהשדים והמפלצות, לא נוכל להתמודד עם המציאות"
אמיר חרש הוא, בין השאר, גם כתבן. מה זה אומר? כמו פעם, אדם שיודע להתנסח ויושב מול אנשים ומנסח עבורם את מה שברצונם לומר. חרש יושב עם מכונת כתיבה או מחשב נייד, לפעמים בשדרה תל־אביבית ולפעמים באירועים מתואמים מראש, ואחרי שיחה עם האדם שמולו הוא מקליד לו שיר, או טקסט אחר, המבטא את הלך רוחו.
כבר בשבוע הראשון של המלחמה בעזה חרש חש צורך עז לתרום, ונסע למלון עם מפונים. הוא דיבר עם חבורת ילדים משדרות על מה שמעניין אותם, וכתב להם על המקום שירים וסיפורים. בשבועות הבאים נסע לעוד מלונות עם מפונים, בעין גדי, באילת, במישור החוף, הפעם הצטרפו אליו כמה חברים מ"גילדת הכתבנים". "פגשנו הרבה קהילות, של קיבוצים, אנשים משדרות ואופקים, מבוגרים וילדים. הם דיברו בפתיחות ובכנות על חייהם, על מה שמטריד אותם, על מה שמצחיק אותם, ועל הדברים שהם פוגשים". מתוך המפגשים האלה, ומתוך התבוננות קרובה בשגרת החיים החדשה שלהם, שכללה שיטוטים במסדרונות המלוןושהייה בחדרי האוכל הרועשים, נולד ספרו החדש לילדים ולנוער, "תעלומות מלון נוף לחוף" (עם עובד).
זה ספר שמתאר את המציאות הישראלית חסרת ההיגיון והנורמליות - שכמעט התרגלנו אליה - שבה משפחות שלמות מתגוררות כבר קרוב לשנה בבתי מלון ומתגעגעות הביתה.
"חלק גדול מהכוח של כתבנות ושל הספר הוא השיקוף – האפשרות להראות לאנשים את מציאות חייהם", אומר חרש. "זה כאילו מישהו צילם סרט ברחוב שלך ואתה מזהה את השכנים ואת הבניין, אבל פתאום כשזה על המסך יש בזה איזה קסם, זה שם את החיים שלך במרכז ומראה כמה ייחוד יש בהם, ואתה הגיבור של הסיפור. אז יכול להיות שהילדים המפונים שחיים במלונות יקראו את זה ויגידו 'אה, החיים שלי הם משהו מיוחד'".
"מתגעגעים לריח הכביסה"
"תעלומות מלון נוף לחוף" הוא הראשון בטרילוגיה בלשית לילדים ונוער שמספרת על חבורת ילדים שמתגבשת במלון. החיים שם די משעממים, אבל בכל זאת קורים דברים. זה מתחיל בנדב, ילד למשפחת מפונים שמחליט להיות בלש ולפתור תעלומות שנקרות לפתחו. אליו מצטרפים ילדות וילדים מפונים נוספים, ומה הם מגלים? למשל, את המנקה הדובר בשפה שאינה עברית ו"פורץ" לחדר; את היחסים האישיים הנרקמים בין שוער המלון לאמא של אחד הילדים; את ברווז הצעצוע הצהוב שמצאה סבתא לנכד שכבר לא יחזור; ואת הילד שעבר טראומה והופך למתקשר בעל כוח־על. ובעיקר הם נחשפים לשד אבדון - זה שאחראי על הדברים שהיו ואבדו מחייהם.
מה גילית מהשהות במלונות האלה עם המפונים?
"גיליתי את הסטרוקטורה של המלון ואת ההשפעה שלה על הנפש. למשל, אנשים שחיו בקיבוץ שהוא מקום מאוד שטוח, עם טופוגרפיה של שבילים ומעברים, פתאום המעלית הופכת להיות מרכז החיים שלהם כי היא מאפשרת להגיע ממקום למקום. הם דיברו על המעלית הזאת בתור מין צינוק שפתאום נכנס לחיים שלהם.
"או היחסים שנוצרים בין האנשים שגרים במלון לבין צוות העובדים. יש סיפורי אהבה שנרקמים במלונות בין אנשים שאולי לא היו נפגשים בנסיבות אחרות. או, למשל, מה עושים עם בעלי החיים? הרבה סיפורים שאנשים סיפרו לי היו על הכלבים והחתולים שלהם, וזה היה כלי שדרכו אפשר היה לדבר על הדברים".
מוטיב שחזר על עצמו בשיחות היה, כמובן, הגעגוע לבית. "הרבה ילדים דיברו איתי על הריח של הכביסה שמאוד חסר להם. יש מלונות שהביאו מכונות כביסה במיוחד בשביל זה. חוץ מזה שהמלחמה תפסה אנשים באמצע החיים שלהם, אז הם מתמודדים גם עם דברים שהעסיקו אותם עוד לפני המלחמה".
וכמובן, חוויית האובדן.
"זו חוויה מאוד חזקה להתעמת עם תחושת אובדן. לאחרונה השתתפתי בכנס מנדל על תרבות ילדים בתקופת מלחמה. דיברו שם על איך מספרים לילדים על רוע, מלחמה ואובדן. התשובה שעניתי לעצמי היא שצריך לדבר בשפת הילדים, שזו שפה שיש בה משחקים ושטויות ומחבואים ובעלי חיים חמודים ואחים מעצבנים וגם שדים ומפלצות. העיסוק במפלצות הוא אחת הדרכים לדבר עם ילדים על רוע ועל קושי. זה כלי שניתן לנו עוד מהמיתולוגיה. אבל בתרבות הילדים של העשורים האחרונים יש ניסיון לנקות את הרוע ולנקות את המפלצות: המכשפה היא בעצם לא באמת רעה, פשוט קרו לה דברים רעים. אבל לרוע ולמפלצות יש תפקיד חשוב בעולם הנפשי של ילדים ובכלל. מה לעשות שיש אנשים רעים? הילדים כבר התרגלו לזה שאנחנו מאכילים אותם לוקשים. שהדם הוא רק קטשופ. אבל המפלצות הן אפשרות. והשד אבדון הוא שד חשוב. אם נתעלם ממנו, לא נוכל להתמודד עם המציאות".
"מה שמופרך כבר לא מסוכן"
חרש, בן 43, גדל ברמת גן. הוא למד בתוכנית הבינתחומית למצטיינים באוניברסיטת תל אביב, סיים תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית ודוקטורט בספרות, והוא מלמד ספרות באוניברסיטת תל אביב. לצד זה הוא, כאמור, גם כתבן, משורר פרפורמנס וסופר שמפלרטט עם אלגוריתמים ובינה מלאכותית, ספרות אימה, מדע בדיוני וכתיבה שעושה שימוש במיתולוגיות.
הוא פרסם את הרומן הבלשי "יתבטל העולם" ואת הרומן "ברונז: פנטזיה כנענית", ואת ספר האימה לנוער "אימה בראשון מערב". הוא גם עורך עם זוגתו הסופרת דנה שוופי את כתב העת לספרות אימה "בּוּ!".
למה אימה? המציאות קשה גם ככה.
"זה התחיל בקורונה. תחושות של פחד וחרדה ובידוד וניתוק הפכו לחלק מרכזי בחיי. חיפשתי איך לעבד את זה. מכיוון שאני אקדמאי, אני גם חוקר את הנושא ומעביר עליו קורס באוניברסיטה, ומחקרים מראים שאנשים שהתעניינו בספרי אימה, ספרי זומבים, בזמן הקורונה היה להם חוסן נפשי גדול יותר. מה שיפה באימה זה שאתה בורח מהמציאות אל המציאות, אבל בצורה כל כך מופרכת שזה כבר לא מסוכן".
כשחרש ושוופי התחילו לעבוד על הגיליון הראשון של "בּוּ!", הם גילו שיש התעניינות גבוהה בז'אנר. "זו עוד דרך לדבר על המציאות הישראלית. הרי המציאות הישראלית לא נורמלית, לא הגיונית, היא בעצם לא ריאליסטית". הוא אומר. "ובסיפור הילדים מנסים לפענח תעלומות, אבל בעצם התעלומה הגדולה ביותר עבור ילד זה עולם המבוגרים. קורה איזה משהו סביבו, שמסתירים ממנו. אולי כדי להגן עליו, אולי מסיבות אחרות. אבל כאילו קורה איזה דבר גדול והוא מקבל רק רסיסים מזה. במובן מסוים, כל ילד הוא בלש. הבלשות היא מטאפורה לילדות, ובפרט לילדות בתקופה כזאת, שבה כל כך הרבה דברים קורים מסביבנו ואנחנו מנסים להסתיר מהילדים, או לא יודעים איך לתווך אותם".